גם ליצורים משוחררים ופראיים יש בסוף הורים בורגנים שנותנים דין וחשבון לבוס, לשכנים ולסבתא. בסוף כל נאום "אני חרמנית, האח הגדול", יושב הורה שלא יודע איפה לשים את עצמו. ימים בודדים לפני שנכנסה ל"האח הגדול", יובל לוי נסעה לבשר להוריה במשגב. יותר נכון, להוריד עליהם את הפטיש. כל הנוגעים בדבר מכירים מספיק שנים כדי לדעת, שלוי לא תגיש גרסה מצונזרת של עצמה.
כתבות נוספות למנויי +ynet :
חששת מהשיחה?
"לקבל בת בכורה כמוני זה לקבל פצצה לפרצוף. אני מרגישה שאני מביכה אותם. הדברים שאני עושה הם מביכים. לדבר על מיניות, זה מביך. לרצות תשומת לב או ולידציה לכישרון שלי, זה מביך. אני מרגישה שאני מעמסה או סוג של בושה. יש לי חוסר אמון בזה שהם אוהבים אותי וגאים בי. נכנסתי לתוכנית עם פחד לפגוע בהם. מצד שני, זה מאוד קשה להיות בחיים בכלל, ובתוכנית בפרט, עם צנזורה פנימית. אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה. לא לנהל את חיי בפחד של מה זה יעשה להורים".
ואז את מספרת להם שאת נכנסת לבית "האח".
"הושבתי אותם בסלון ואמרתי להם שאני צריכה להגיד משהו שלא יאהבו לשמוע. החיוכים כבו. אמא שלי אמרה, 'יולה, זה יכול להזיק לך'. עניתי לה, 'עצרי, זה כבר סגור ואני לא יכולה לסגת. מה שאני צריכה כרגע זו תמיכה'".
איך הם הגיבו?
"הם מיד עשו סוויץ' ושאלו איך אפשר לעזור. הדבר הבא היה שנכנסנו לאוטו לקנות לי דברים שאני צריכה לתוכנית. הייתי אז במינוס ולא יכולתי להעביר את האשראי. קנינו לי בגד ים ומוצרי היגיינה. בדרך חזרה, הם ישבו מקדימה באוטו, ואני מאחורה מתחילה לבכות. ריגש אותי שהם חסכו ממני את החרדות ואת ה'מה חשבת לעצמך' ונרתמו. הם רק רצו שאצא מהחוויה כמה שיותר טוב".
ההורים הגיעו להדחה שלך?
"כן. פחדתי שלא ירצו לקחת חלק. הם אנשים פרטיים עם בת מאוד לא פרטית", לוי מתחילה לבכות. "כשאני מרגישה את הקבלה שלהם, זה מרגש אותי".
לוי (32), רווקה, מתגוררת ביפו, שחקנית שעדיין עושה הרבה דברים כדי להתפרנס: מעצבת תלבושות לתיאטרון, להפקות של בתי ספר למשחק ולפרסומות, כותבת טורי יחסים עתירי רייטינג ל־ynet, מנחת סדנה לכתיבה אינטואיטיבית ואמנית ספוקן וורד ("זה פרפורמנס לכל דבר וזה כסף טוב. אני מקבלת על הופעה של דקות בודדות 2,500 שקל"). אבל היא בעיקר מוכרת מהסדרה "חזרות" בכאן, שם שיחקה את קאשה, עוזרת הבמאי האוסטרי שניהלה רומן לא מחייב עם תומר (ארז דריגס). ברזומה שלה גם השתתפות בשלוש הצגות בתיאטרון באר־שבע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אלא שבפניית פרסה משונה, לוי בחרה להיכנס לבית "האח" (רשת, ימי ראשון, רביעי, חמישי ושבת), וכך, למרות שהיא תל־אביבית, היפסטרית, פאנסקסואלית וא־מונוגמית היא נגעה בלבבות הצופים ושרדה חודשיים של הדחות. "אני מרגישה שעברתי טריפ הזוי. יצאתי אתמול עם חברים וכשהציעו שאכטה, אמרתי, תרחיקו ממני. זה לא יקרה בקרוב. יצאתי ממקום קשוח ואני צריכה להתאקלם, לא להגיע לקצה".
כבר בתעודת הזהות המצולמת של לוי, ברור על איזו משבצת היא מגיעה. "עוד לא צפיתי בתעודת הזהות שלי. הבנתי שיצאתי מגעילולה, וולגרית. אז דיברתי שעה וחצי ויצא גרעפס, אז מה? מדהים אותי עד כמה בני אדם מתרגשים ומותרסים מפעולות טבעיות של הגוף. אני לא מנסה לעורר פרובוקציה, אני מתנהגת טבעי. תגובת הנגד של הצופה יוצרת את הפרובוקציה. זה נכון גם לגבי שיער הגוף. אני עושה בעיקר מה שנוח לי, ונוח לי לא להוריד שערות בבית השחי. בחיים לא קירבתי סכין גילוח לרגליים".
נשאל את השאלה הבסיסית: למה היית צריכה את זה?
"הייתי בשנה שעברה במיונים ולא התקבלתי, ואז ראיתי לראשונה את העונה והותשתי. אמרתי, טוב שזה לא קרה. השנה פנו אליי. עניתי, 'תודה, אבל תפסיקו לדבר איתי'. הבנתי שאני לא ריאליטי מטיריאל. אני עונה לסטריאוטיפ התל־אביבי, הדיירים יקראו לי שמאלנית, ייטפלו לזה שאני כותבת על מיניות וישנאו אותי".
מה הכריע את הכף?
"הרגשתי שקריירת המשחק תקועה. מאז 'חזרות', באודישנים שעשיתי לתפקידים ראשיים, נפלתי מול אושיות אינסטגרם ופליטי ריאליטי. הם מקבלים תפקידים כי הם יותר מוכרים. היה מתסכל להבין שאין לי סיכוי. החלום שלי היה לקבל תפקיד, לא ללכת לריאליטי, אבל חשבתי שאולי זה יפתח לי משהו. אם אלוהים מושיט לי יד, אני לא אגיד 'זה לא היד שרציתי'".
את יודעת שנאום "אחרי 51 יום, אני ממש חרמנית" עשה גלים? אמרת, "אני מאוד נמשכת כאן לשני גברים והייתי שמחה לנסות את שניהם". אישה שמודה שהיא יצור מיני זה זעזוע לאומי.
"שיתפתי במשהו נורא טבעי. אני מדברת על מיניות כדי לשתף, לספר, לצחוק. כולנו חרמנים וחרמניות לפעמים. כולנו יצורים מיניים, אבל אסור לנו לדבר על זה? מה זו ההתחסדות המטומטמת הזו? השתיקה רק מייצרת בושה".
סביב החלום שלך על ילד שהוא שניצל דינוזאור ותנועות הניעור שלך מול המצלמות מדי פעם, עלו דיונים בקבוצות אוטיסטים בפייסבוק שתהו אם את משלהם.
"אני לא על הרצף. פגשתי השבוע חבר שלמד איתי בבית הספר למשחק והוא ישר אמר לי, 'היי, עשית את הדבר הזה שלמדנו בבית ספר'. לימדו אותנו לעשות כל מיני תנועות התנערות וסיבובים לפני שעולים לבמה כדי לפרוק אנרגיה. בבית 'האח', הכול משעמם ואת משתגעת. כמו כלבה שמחפשת פינה שקטה להמליט, ככה חיפשתי את השקט שלי. חשבתי שאם אשכב מאחורי השולחן ואתנער, המצלמה לא תתפוס אותי".
נחשפת לקונספירציה שההדחה שלך הייתה פיקטיבית? שבעצם, הוציאו אותך כי את על הקצה מבחינה נפשית? טיקטוקרים העלו סרטונים שלך לוקחת כדורים.
"אף פעם לא לקחתי כדורים פסיכיאטריים וגם לא עכשיו. אין בזה בושה, אם הייתי לוקחת, הייתי אומרת. יש לי מחזור קשה וחשד לאנדומטריוזיס, אז לקחתי משככי כאבים ותוספי תזונה. יש דיירים שמההתחלה קיללו והתנהגו בכוחנות והקהל קיבל את זה. כשמישהי אמפתית עד שכבר אין לה אנרגיה, ופתאום יוצאים ממנה פגיעות ותסכול וגם זעם, זה נראה לנו שהיא לא שפויה. אחרי חודשיים בבית סגור, כל מה שרציתי זה לשבת בסלון בשקט ושאתי תגרד לי את הקרקפת עם הציפורניים".
הקרשנדו שלך היה הכניסה של עדן שבירו לבית, זה לא היה פשוט לך.
"בסיטואציה שבה גבר משוכנע שהוא מאוהב בך ושאתם תהיו ביחד, וכל זה, בלי שהוא מכיר אותך, ואז מגיע לאיפה שאת גרה, כל אישה אחרת הייתה מוציאה צו הרחקה. אבל כשמדובר באישה, זה כאילו חמוד ורומנטי. אבל לא, זה מקריפ באותה צורה".
אחרי היציאה מהבית את מכה בברזל? התחלת לסגור חוזים?
"חברת לייזר פנתה אליי השבוע בהצעה. עניתי להם שאני אוהבת את שערותיי עד מאוד".
היא נולדה בקבוצת כנרת, אך גדלה ביישוב הקהילתי יובלים. אמה מכנרת ואביה מקיבוץ הזורע. "כשהייתי בת חצי שנה עברנו להתגורר במעונות הסטודנטים בטכניון. אבא שלי למד הנדסת חשמל. אמא שלי עובדת בעמותה שמסייעת למשפחות של פגועי נפש. יש לי שלושה אחים מוצלחים. אני מרגישה כבשה שחורה, הטראבל־מייקרית של המשפחה. רק בתיכון התקבלתי לתוכנית לנוער מחונן באמנויות ואז מצאתי קצת שייכות".
את זוכרת את המונולוג שנבחנת איתו?
"טקסט שכתבתי על הפרעות האכילה שלי. בגיל 15 ראיתי את הילדה הכי מוצלחת בשכבה, כזו שיש לה מאה בהכול, ספורטאית מעולה, זורקת את הסנדוויץ' שלה. שאלתי אותה למה, והיא ענתה שהיא לא אוכלת. אמרתי, אוקיי, ניסוי מעניין. זה לא התחיל כי רציתי לרזות. הייתי רזה. זה היה משחק של שליטה".
מה היה שם?
"הפסקתי לאכול והלכתי לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. התחלתי להיות חלשה ועייפה. הייתי מסתובבת עם כרית בתיק. מוציאה אותה ונרדמת. זה לראות כתמים שחורים בעיניים. התחיל להרגיש שאני מאבדת שליטה. זה הפחיד אותי מאוד, רציתי לצאת מזה, אבל לא יכולתי. זה היה חזק ממני".
ההורים שמו לב?
"לבשתי בגדים רחבים. זרקתי את הסנדוויץ' שהכינו לי לבית ספר. כשהיו ארוחות, אמרתי שאוכל אחר כך. ואז היה איזה לילה שחלמתי שמלאך המוות מגיע אליי. התעוררתי וכתבתי את המונולוג. קיפלתי את הדף והלכתי לבית הספר. אמא שלי, מסתבר, נכנסה לחדר וקראה אותו. כנראה שזו הייתה קריאה לעזרה. כשחזרתי הביתה הייתה שיחה. עדיין הייתי בהכחשה. עלתה המילה אשפוז. הצמידו לי חברים שיפקחו שאני אוכלת. לאט־לאט יצאתי מזה. זה לקח כמה שנים טובות. הצלחתי לעלות מ־39 ל־50 קילו. זה המשקל שלי היום".
גיל ההתבגרות של לוי הביא איתו גם סקרנות ופריחה מינית. "אני כותבת יומן מגיל שמונה. רואים את הסקרנות שלי ואת ההתפתחות המינית כבר ביסודי. בכיתה ד', כתבתי על החבר הראשון שלי ועל זה שאני רוצה להתנשק איתו. בגיל 14 התנשקתי בפעם הראשונה. זו הייתה נשיקה מגעילה ומלאת רוק. הייתי נערה סקרנית וחקרנית. מיניות ואינטימיות מאוד העסיקו אותי. קניתי לי ספר של פמיניסטית אמריקנית, למדתי ממנו על הדגדגן. התחלתי להיות במערכות יחסים ודיברתי עם חברות וידידים על מה שאני חווה. אורגזמות, תנוחות. שריר השיתוף שלי כבר אז היה מאוד מפותח. זה הגיע לזה שקראו לי בתיכון 'נימפומנית'. זה היה מעליב".
נורא.
"כן. ועדיין, לא הייתה בי בושה. בתקופות שלא היה לי חבר, הגיעו לבית אנשים. לפעמים ההורים היו מזועזעים מהפתיחות שלי. אבל היה שיח טוב. הם ידעו שאני שומרת על עצמי".
איך התפתחה ההגדרה שלך כפאנסקסואלית, כמי שנמשכת לאנשים ללא תלות במינם הביולוגי או בזהותם המגדרית?
"בהתחלה הייתי סטרייטית. לא ידעתי שיש דברים אחרים. בגיל 16 נדלקתי על מלצרית. פריקית כזו עם מלא עגילים, דארקית. הייתי עם ההורים ולא הפסקתי לחשוב איך אני מתחילה איתה. בסוף לא עשיתי כלום, אבל חודשים עוד חשבתי עליה. בגיל 18 היה לי קטע עם אישה באילת. אחרי מערכת יחסים עם גבר, בתקופת הצבא (שירתה כמשקית ת"ש), התחלתי לצאת עם נשים. אז הגדרתי את עצמי כביסקסואלית. כשעברתי לתל־אביב גיליתי עוד טיפוסים מעניינים. גברים קווירים, שהם הפסיביים ואני הדומיננטית. אני נמשכת לאנשים מהקהילה הטרנסית. משהו בנטייה המינית התחיל להתרחב. המשיכה מושתתת על הבן אדם שעומד מולי ולא על מה שקורה לו בין הרגליים. אם מדובר בגבר, ומה שקורה לו בין הרגליים לא מוצא חן בעיניי, זה דיל ברייקר", היא חותמת משועשעת.
אפשר להבין עכשיו איך טור היחסים ב־ynet יושב על לוי בול. "כתבתי סיפורים ארוטיים והעליתי לפייסבוק. אחרי ש'חזרות' ירדה, הציעו לי לכתוב טור. אני לא כותבת כדי לעורר פרובוקציות. זה חלק מהמסע המיני שלי".
חיים מעניינים את חיה.
"אני לא כותבת רק סיפורי זימה. אני גם מדברת דקויות ביחסים. זה טיפול בשבילי, אבל גם אמצעי ללמד אחרים דרך החוויות שלי. לשחרר נשים אחרות מתחושות אשמה על פגיעות מיניות שחוו וללמד אותם להקשיב לעצמן. וכן, אני אוהבת לנסות. אבל אם את שואלת אותי, המשיכה החייתית שלי היא לגברים. אני לא נמשכת לזכרי אלפא. אני אוהבת גברים עדינים עם רגישות. כשבא לי סקס, בא לי זין, למרות שלפעמים הייתי רוצה שלי יהיה את הדיק".
אני לא רוצה לחשוב מה קורה אצלך בטוקבקים.
"אני לא קוראת טוקבקים. אחרי שהיה עליהום בטורים הראשונים קיבלתי הודעות נאצה בפרטי. לא יצאתי מהבית, הרגשתי מושפלת. יצאתי מחוזקת מנקודת השבירה הזו. אחרי שאומרים עלייך הכול, מה עוד אפשר להגיד? אגב, אבא שלי קורא את הטורים. אם אני לא מעלה חודש שום דבר, הוא שואל אם הכול בסדר".
היום את מחפשת זוגיות?
"אני לא הטיפוס המונוגמי. התא המשפחתי הקונבנציונלי לא יתקיים אצלי. זה יהיה משהו יותר פתוח. אני לא רואה אופציה שילד יתווסף פה. יש בי משהו מאוד אימהי, אבל אני לא מרגישה צורך להיות אימהית ליצור שיוצא ממני".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.08.23
