מהפגישה הראשונה של בנג'י טרקניסקי ורותם סימון לא יצא כלום. להפך. היא מיהרה לפסול אותו כי לא רצתה להיכנס לקשר עם לוחם בקבע. הוא "העז" להגיד על רותם – יפהפייה עם שיער גולש וחיוך ענק – שהיא לא נראית מספיק יפה לטעמו. כל אחד מהם הלך לכיוון אחר ונראה שזה נגמר עוד לפני שהתחיל. זמן קצר לאחר מכן בנג'י רצה לעשות קעקוע והגיע לסטודיו של רותם. "דפקתי לו מחיר", היא אומרת בחיוך עצוב, "רציתי לנקום. אחרי זה הוא שלח לי הודעה אם אני רוצה לצאת ואמרתי לו שעדיין לא. במשך כמה שבועות חברים לחצו וקבעתי איתו דייט ליד הבית, שתהיה אופציית בריחה מהירה. אבל מהרגע הראשון שישבנו, הרגשתי שזה זה. לא האמנתי עד כמה אנחנו דומים מבחוץ, בנראות, וגם מבפנים, באופי, בעומק".
הקעקוע שהיא עשתה לו היה "שירת לווייתן" – גלי קול שמתארים את התדרים של הלווייתנים. ביטוי לקשר העמוק שלו לאביו, מדריך צלילה מהרצליה איתו נהג לצאת לצלילות משותפות רבות.
מהר מאוד בנג'י ורותם הבינו שיש כאן אהבת אמת גדולה מהחיים.
במשך שלוש שנים הם אהבו, צחקו, טיילו ותיכננו את החיים המשותפים. כשהגיע הרגע, בנג'י עיצב את הדירה המשותפת שלהם בדיוק כמו שנראה סטודיו הקעקועים שבו הכירו, כרע ברך ואמר לה: "חרטת לי על הגוף, וגם על הלב", ושלף את הטבעת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשבת השחורה, כשפרצה המלחמה, בנג'י, רס"ן בן 32, קצין אג"מ של חטיבה 7, הוקפץ לעוטף. הוא התארגן עם כוח לחימה, ובעזרת תושב בארי שרץ אליהם וכיוון אותם הוא הגיע לשיכון הצעירים וחילץ ממנו עשרות אנשים. כשחלק מהאזרחים המפוחדים בממ"דים לא ידעו אם להאמין לו שהוא נציג הצבא ולא מחבל וסירבו לפתוח את הדלת, הוא סיפר להם על ארוסתו רותם.
"בבית הראשון שהם הגיעו אליו דלת הממ"ד הייתה נעולה. הייתה בפנים בחורה בת 23 בשם מיכל, בנג'י קרא לה כמה פעמים לצאת אבל היא פחדה. אחרי כמה דקות של ניסיון שכנוע בנג'י ראה בחוץ על השולחן בסלון מחשב של אפל, כמו שיש לי. הוא שאל אותה, 'המחשב הזה יקר, אה?' והיא אמרה לו, ‘כן’. הוא שאל מה היא עושה והיא אמרה, 'לומדת תקשורת חזותית'. תוך כדי שהכדורים שורקים, הוא התחיל לספר עליי, ‘ארוסתי גם מעצבת שלמדה תקשורת חזותית’. סיפר לה שאנחנו עומדים להתחתן ושאם היא תסכים לצאת הוא יראה לה תמונה שלי. תוך כדי שאנשים מזרזים אותו, שהוא בסכנת חיים, הוא מצא את המקום הכי רגיש לסיטואציה. והיא פתחה את הדלת, הוא נכנס אליה לממ"ד, הוריד את הקסדה והראה תמונה שלנו יחד. משם היא עברה איתו בית-בית והם חילצו 30 צעירים. הוא והצוות שלו הובילו אותם ליציאה מהקיבוץ, נפרדו מהם, בנג'י הסתובב, אמר לה ‘ביי מיכל’ ורץ פנימה להוציא עוד אנשים. הם הוציאו בעוד פעימה עוד 40 צעירים. אחרי שהביאו את החילוץ השני הם קיבלו דיווח על קצין ששוכב מתחת לטנק והוא פצוע קשה, והטנק לא יכול לזוז כי הוא ידרוס אותו. הכוחות של בנג'י הוכוונו לחלץ את הקצין הפצוע והוציאו אותו מהשטח. זה היה כבר בתשע בערב. הייתה היתקלות רצינית ושם בנג'י נהרג, לא יודעים בדיוק ממה ואיך".
8 צפייה בגלריה
בנימין (בנג'י) טרקניסקי ז''ל ורותם סימון. ''לא האמנתי עד כמה אנחנו דומים מבחוץ וגם מבפנים''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ביום האחרון של השבעה, רותם (29) הרימה חגיגה ליום ההולדת ה-33 של בנג'י ז"ל. "היה לי חשוב שיום ההולדת שלו יהיה שמח, למרות שזה נפל על סוף השבעה. היו מאה איש אצל אחותו בהרצליה. הזמנו מבר בתל-אביב ברזי בירה, סיגרים, ויסקי ומגשים של סושי, פיצות ועוגות, הייתה חגיגה מאוד סוריאליסטית עם היירוטים בשמיים. אני בראש שלי אמרתי שיש זיקוקים לכבודו".
היא ילידת ראשון-לציון, עובדת כמעצבת מוצרים דיגיטליים ומקעקעת ("בשביל הנפש"). הייתה כבר מוכנה לחיים לצד איש קבע. למעשה, לא הייתה לה ברירה כבר מהדייט השני שהתעכב במשך שלושה שבועות בגלל שבנג'י שירת באיו"ש ובקושי יצא הביתה. "אבל דיברנו כל היום, כל רגע ביום", היא נזכרת, "הוא סיפר לי שצוחקים עליו שאיך שאני מצלצלת הסמג"ד מחייך ליד החיילים שלו, שהוא מאוהב. אחרי כמה חודשים בנג'י יצא לקורס פו"מ (פיקוד ומטה) וזו הייתה המתנה האחרונה שלנו, יחד שקיבלתי מהצבא: הוא היה שנה בבית ביומיות. בנינו קשר ועתיד יחד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
במהלך הקורס, בנג'י הציע לרותם נישואים. זה לא הפתיע אותה, אחרי הכול – הם כבר דיברו ארוכות על חיים יחד תוך כדי קריירה צבאית. "הוא היה מורעל צבא", היא מספרת, "אני דחפתי אותו להמשיך, ידעתי שזה החלום שלו ושאני רוצה לתמוך בו לא משנה מה. אנשים אמרו לי, 'את תגדלי ילדים לבד'. אבל ידעתי שעם כל קושי אני אתמודד כי הוא נתן לי ביטחון שהוא יהיה שם".
החתונה נקבעה לאפריל הקרוב בתל-אביב. במקום לערוך להם את היום השמח בחייהם, בעלי האולם, ששמעו על נפילתו של בנג'י בקרב, שלחו אוכל מדי יום לשבעה.
"בנג'י פחד מהחתונה", היא מגלה. "עם כמה שהייתה לו יכולת לעמוד מול 400 חיילים ולדרבן אותם ליציאה לקרב, הוא לא רצה את תשומת הלב עליו באותו היום. אמר שזה יביך אותו, לא ידע איך יעמוד בחופה וידבר מול כל כך הרבה אנשים בקהל".
ואת? תיכננת מה להגיד שם?
"את הנדרים שלי לטקס התחלתי לכתוב בחודש השני שלנו יחד, ובכל חודש הוספתי חלק ועוד חלק, וזה התגבש לנדרים. בחודשים האחרונים, כשהיינו יושבים בסלון היה לי רצון עז להקריא לו את הנדרים והוא ביקש שאשמור את זה כדי שיהיה מופתע. בשישי האחרון עליתי לקבר שלו, הקראתי לו את הטקסט המלא, שהייתי אמורה לקרוא בחופה. קראתי על הקבר.
"בנדרים עצמם כתבתי המון על נפש תאומה, גלגול נשמות, והמשפט האחרון שכתבתי היה 'יש לנו האחד את השני, זה מה שחשוב, גם בגלגול הבא אשוב לחפש אותך שוב'. מי אומר דבר כזה ברגע הכי מאושר, מתחת לחופה, מול כל הקרובים שלנו? משפט רחוק ולא קשור. הוא הפך למשפט האחרון בהספד וקיבל משמעות חזקה יותר".
"הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשהם אמרו לי שהארוס שלי נהרג היה 'תודה'. לא כמו בסרטים. לא היה לי מה להגיד. הלב, המוח - הכול נאטם. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה - אוקיי, יש לי חיים שלמים לפניי, אני צעירה ואני אתגבר על זה"
מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתם?
"בשבת בבוקר. ישנו יחד, יום לפני הייתה ארוחה מדהימה אצל אמא שלו. בדרך כלל הוא היה ממהר לחזור, למצוא חניה ולפגוש חברים. באותו שישי לא הייתה תחושת זמן, הוא לא מיהר, היינו חמש שעות בארוחה, וככה חזרנו הביתה בתחושה טובה. בשבת בבוקר התעוררתי ממלא הודעות ושיחות מהמשפחה ומהחברים. הערתי את בנג'י, ואחרי חמש דקות הוא קיבל שיחה מהמח"ט. ניסיתי להבין מהטון שלו מה קורה בחוץ אבל הוא הבין כבר בשלב הזה ולא רצה שאדע, הלך אחורה וניסה שלא אשמע. גם אם הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה, ועומדת בדלת ומתחננת שלא ילך, הוא היה יוצא. הוא אמר לי, 'תכיני לי קפה ותיק'. ניסה לשלוח אותי. הוא כתב הכול על דף, מלא סעיפים של מה צריך לעשות עכשיו. בסעיף האחרון, 11, כתב: 'התחילה מלחמה!' סגר עם סימן קריאה, ונסע".
אל הדרום, שהיה תחת מתקפה אכזרית, בנג'י הגיע יחד עם הדרג הבכיר של החטיבה. בינתיים רותם, שהייתה אצל חברה, ישבה מול החדשות והתעדכנה על הזוועות בשטח. "ואני שואלת אותו – 'מאמי, איפה הצבא? יש אנשים שצריכים אותם', והוא עונה לי 'הכול בשליטה, אנחנו בדרך'. לא חששתי, לא ידעתי שבאותם שלבים שדיברנו בהודעות הוא כבר היה אחרי כמה היתקלויות בדרך. הם הגיעו לאזור סעד, ושם היו היתקלויות גדולות בפרדסים. הם פרקו, חיסלו והמשיכו. התקרבו לכיוון בארי. הקמב"ץ סיפר לי שהם נחשפו לזוועות בצידי הכביש, ושם הם באמת התחילו להבין את גודל העניין. אני בקשר מאוד טוב איתו, לא הכרנו לפני אבל עכשיו אנחנו אחים".
בכניסה לבארי פגש בנג'י את תושב המקום, חייל בחופשה, שרצה להוביל את הכוחות פנימה. "בנג'י אמר לו, 'אחריך'", מספרת רותם. "הם אספו את הכוחות, נכנסו פנימה בלי קרמי, בלי ציוד, והתחילו לחלץ אנשים מהבתים".
שמעת ממנו אחרי זה?
"בשמונה וחצי בערב, שנייה לפני ההיתקלות האחרונה, הוא כתב לי 'הכול בסדר, תהיי חזקה', וזו ההודעה האחרונה שלו אליי. זו הצוואה שלו".
בנג'י הוגדר נעדר במשך שלושה ימים. "ככל שעברו הימים התחלנו להבין שמשהו לא הגיוני. הוא שלישי בדרגות בחטיבה, כולם מכירים אותו, ואין סיכוי שאין שם מישהו שיודע איפה בנג'י. אנשים חשבו שהוא נחטף, אבל אני בלב הרגשתי אותו מוטל בתוך שטח ישראל, ולא מעבר לגדר. ביום שלישי התחלנו להבין שהצבא נשמע פחות אופטימי. הכנתי את עצמי לקצינים, גם המשפחה שלו. בשעה 12 בלילה ישנתי בסלון, והתעוררתי מליטוף של חברה שלי שאומרת לי לקום. ראיתי שני קצינים מולי. הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשהם אמרו לי שהארוס שלי נהרג היה 'תודה'. לא כמו בסרטים, שאתה נופל וזועק לשמיים. לא היה לי מה להגיד. הלב, המוח - הכול נאטם. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה - אוקיי. אני צריכה להמשיך הלאה, יש לי חיים שלמים לפניי, אני צעירה ואני אתגבר על זה. הרגשתי רע שזה הדבר שעולה לי בראש. אבל כל מחשבה היא לגיטימית, הוא לא פה ואני נשארתי פה. חשבתי מה הוא היה רוצה בשבילי, וזה לא שאאבד תקווה ואת הרצון לחיות. שאמשיך הלאה. וזה החזיק אותי בשבעה ובכל התקופה שאחרי".
במהלך השבעה רותם הגישה טפסים למשרד הביטחון כדי לקבל הכרה כאלמנה. "אמרו לי לחכות עם זה קצת, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש זה בנג'י, שהיה רוצה שאלחם על זה כי הוא היה צריך לדאוג לי והוא מצפה מהמדינה שהוא כל כך אהב שתדאג לי בחזרה. אחרי חודש ושבוע של התמודדויות מול משרד הביטחון, קבלות, חוזים, לשלוח כל דבר קטן, להוכיח משק בית, שהתנהלנו יחד כלכלית - הוכרתי. כשהודיעו לי זה היה 'מזל טוב, הוכרת כאלמנה'. הדבר הראשון שעשיתי זה התפרצתי בבכי עם חיוך, כי אני יודעת שהוא היה רוצה שאקבל את זה והוא שמח שהמדינה שהוא אוהב החזירה לי".
את רותם מלווה עמותת "הותיר אחריו חברה" עוד מהשלב שבו בנג'י הוגדר כנעדר. כשהם יצרו קשר היא סירבה לענות, "כי הוא לא ‘הותיר אחריו’ עדיין, הוא לא נהרג". ביום שקיבלה את הבשורה הקשה על מותו היא שלחה להם בחזרה שתי מילים – "איך מתחילים?"
"הם הצמידו לי ארוסה שַׁכולה מצוק איתן, שהיא מזמן לא מלווה, אלא חברה. והכירו לי עובדת סוציאלית ופסיכולוגית. קיבלתי חיבוק מהיר. אם העמותה לא הייתה שם בשלב הראשון, כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, אני לא יודעת איפה הייתי היום. היחידות שמבינות מה אני עוברת ויכולות לתת לי שביב תקווה. הדבר הראשון ששאלתי את המלווה שלי זה האם היא נשואה היום, רציתי לדעת שיש חיים אחרי. זה רחוק לדמיין את זה, אני צעירה, כל החיים לפניי ובנג'י לא היה רוצה שאתקע, שאאבד את הרצון לחיות. אני יודעת שכל דבר טוב שיגיע אליי - זה הוא ישלח. הוא היה המלאך השומר שלי על הקרקע, והוא ימשיך לשמור עליי מהשמיים".
דוד פוקל ומור שקורי, שניהם בני 29, היו אמורים להתחתן בעוד חצי שנה. הם הכירו במשטרה, את הצעת הנישואים הוא עשה כשהיא על המדים הכחולים, ואת הנשימה האחרונה שלה מור גם נשמה בתחנת המשטרה, בקרב הרואי על הגג בתחנת שדרות. דוד ממשיך את הדרך של מור אהובתו לבד, כשהוא משרת בדיוק במקום שבו היא נפלה, לצד החברים והמפקדים ששרדו את הקרב הקשה לפני חודשיים.
הם הכירו בתחנת אשקלון, לפני כחמש שנים, שנה לאחר שפוקל הגשים את חלומו והפך לשוטר ולראש משמרת בתחנה. האהבה ניצתה, ושקורי הועברה לתחנת שדרות ("זה היה ניגוד אינטרסים שנשרת באותה תחנה, והיא הסכימה").
פוקל: "התחלנו את הקשר כידידים, אבל אני תמיד ידעתי שיש משהו מעבר. עד שהזמנתי אותה לצאת. הלכנו לים באשקלון, הבאתי סושי, ידעתי שהיא אוהבת. מהדייט הראשון הבנתי שאיתה אני רוצה להיות לנצח. אהבתי את האופי שלה, את הנתינה, קבלת האחר. בתחנה הרבה אנשים ידעו עלינו לפני שהצהרנו על זה. רואים כימיה בין אנשים, במיוחד בין כאלה שמאוהבים. גרנו יחד שנתיים באשקלון ואחרי שנה עברנו לגור בשדרות. גרנו ביחידת דיור של שוטר מהתחנה שגם הוא נהרג, מאיר אברג’ל ז"ל. התחלנו לתכנן חיים קדימה, הגשנו מחיר למשתכן, חיפשנו דירות, זכינו בהגרלה, קנינו בית שהיינו אמורים להיכנס אליו לקראת פסח, ועכשיו אני לא יודע אם מבחינה נפשית אני מסוגל לגור בו. מור אהבה לשבת עם חברים, אהבה מוזיקה. הייתה לה שמחת חיים מטורפת”.
מתי ידעת שאתה הולך להציע לה?
"תמיד ידעתי שהיא תהיה אשתי. התייעצתי עם אחותה, הדבר היחיד שעלה לנו זה להציע באמצע משמרת, שאני אקפיץ אותה לאירוע משטרתי בכאילו. וככה היה. היא חשבה שהיא מגיעה לאירוע קלאסי של מעצר וזכתה להצעת נישואים. היא תמיד אמרה לי, ‘תיזהר להציע לי על מדים’, אבל בזמן אמת היא פשוט שמחה. היו שם המשפחה שלי, המשפחה שלה וחברים. כבר סגרנו הכול, אולם, צלם, די־ג’יי".
8 צפייה בגלריה
מור שקורי ז"ל ודוד פוקל. ''רואים כימיה בין אנשים, במיוחד בין כאלה שמאוהבים''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ב-7 באוקטובר מור הייתה במשמרת לילה בעבודה, והאריכה קצת את השהות בתחנה לצורך סיוע לשוטרים אחרים. בתוך זמן קצר הפכה תחנת שדרות לאחד המוקדים הקשים של השבת השחורה. מחבלים התבצרו בה במשך שעות, ועשרות שוטרים שנלחמו בהם בגבורה נפלו בקרב. מור הייתה על גג התחנה, נלחמה בכל כוחה, עד שנורתה על ידי צלף של חמאס. התחנה נהרסה עד היסוד כדי לטהר את המרחב ממחבלים, וכיום פועלת משטרת שדרות ממשרדים מאולתרים בפארק התעשייה של העיר.
"אני מרגיש שאני עדיין באותו יום", אומר דוד כשאנחנו מבקרים בהריסות תחנת המשטרה הישנה. זו הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום, עד היום רק חלף עם הניידת ולא הצליח לעצור. עכשיו הוא מוביל אותנו בדיוק לנקודה שבה מור נורתה. מישהו שתל במקום שני פרחים צבעוניים, שעומדים זקוף.
"יומיים לפני השבת הזו נפצעתי ברגל, נפלתי והייתה לי פציעה קשה. בגלל שאני לא יכולתי ללכת, לצאת למשפחה שלה, אז עשינו רק שנינו ארוחת שישי יחד והיא הלכה לעבודה בתשע וחצי. בשעה ארבע וחצי בלילה זכיתי לראות אותה בפעם האחרונה, היא נכנסה לרגע מסיור לתוך הבית. שמעתי אותה נכנסת אז קראתי לה, היא נכנסה לחדר שלנו, הביאה לי נשיקה, אמרה ‘עוד מעט אני מצטרפת אליך’ וחזרה לסיור".
ואז החלה המתקפה. בשש וחצי בבוקר פוקל התעורר מהאזעקות והתקשר מיד למור.
"היא אמרה שהיא החליפה את היומנאית בכניסה לתחנה במקום להיות בסיור, והיא תגיע קצת יותר מאוחר הביתה בגלל זה. בנוסף אמרה שיש אזעקות, וביקשה לא לצאת מהבית, אמרתי לה 'יאללה תבואי כבר', היו לה 20 דקות לסיום המשמרת. בסביבות רבע לשבע אני מתקשר אליה שוב פעם, בגלל האזעקות. היא אמרה לי, 'מדווחים שיש חדירת מחבלים'. לא שיערתי סדר גודל של כזה דבר, מבחינתי שניים-שלושה מחבלים, ועוד שנייה תופסים אותם והיא תחזור עוד מעט. אחרי חמש דקות חייגתי שוב והיא אמרה שהיא על הגג ושיש מחבלים בתוך התחנה. היא ניהלה שיחות איתי, עם אמא שלה, גם עם דודה שלה. בזמן הלחימה היא צילמה שוטר שהיה איתה יחד על הגג ונפצע, שלחה תמונה לאמא שלה וביקשה למסור לאבא שלו שהוא בחיים. אמרה עם אמא שלה בטלפון 'שיר למעלות'. ממני היא גם נפרדה – התקשרה, דיברתי איתה. במקום מסוים אמרתי לה שהיא מדברת שטויות. היא אמרה לי, 'אם אני לא חוזרת הביתה תדע שאני אוהבת אותך, תשמור על עצמך' וזהו. ואני שומע יריות ברקע, במקביל יש מלא אזעקות”.
בשלב הזה, פוקל מחליט בכל זאת לצאת מהבית. הוא עלה על מדים, ויצא החוצה בצליעה, על רגל אחת. אלא שאז שמע צעקות בערבית והבין שהמחבלים הגיעו גם לרחוב שלו.
"התכתבנו בהודעות, היא הסבירה לי שהיא נמצאת בגג בצד הימני. התקשרתי למפקד תחנת אשקלון שייסעו מהר להביא אותה, אבל לא היה אפשר להיכנס, היו קרבות ירי קשים. השיחה האחרונה ממנה הייתה בעשר ו-20, עם המשפחה שלה. ידעתי שאם היא מדברת תוך כדי לחימה ושולחת תמונות להורים האחרים של השוטרים כדי שיירגעו, היא תמצא דרך לדבר איתי אם היא עדיין בסדר. אשתו של השוטר אליהו הרוש ז"ל, שגם נפל בתחנה באותו יום, גם התקשרה אליה, והיא ניחמה אותה. אז אם תוך כדי קרב ירי היא דאגה לכולם ולא חשבה על עצמה, גם אם היא פצועה קשה היא תתקשר אליי, לאמא שלה, תגיד שהכול בסדר, אז ברגע שהיא הפסיקה לענות הבנתי מה קרה. בסביבות עשר וחצי, כשהיא הפסיקה לענות לכולם, יצאתי מהבית ונסעתי להורים שלה בשדרות, לא יודע איך יצאתי ונסעתי, איך הגעתי לשם בכלל, לא זוכר".
8 צפייה בגלריה
דוד בהריסות תחנת המשטרה בשדרות. ''ככה אני מרגיש שאני עוד חי את מור''
(צילום: הרצל יוסף)
מתי הגיעה הבשורה?
"הרבה זמן לא היה מענה מאף גורם, לא צבא, לא אף אחד, לא ידענו מה קורה. ב-12 בלילה אמרו לנו שחולצת המדים שלה הגיעה לבית חולים ברזילי כי היא עשתה איתה חוסם עורקים למישהו שנפצע ברגל, אבל מור איננה. בשלוש וחצי בלילה בישרו לנו שמור נהרגה. הלוויה הייתה בשלישי והתחלנו לשבת שבעה בשדרות, אבל לא הצלחנו, אי-אפשר היה בגלל האזעקות והסכנה, אנשים לא יכלו לבוא, היה חשש עדיין למחבלים, כל רעש קטן היה מקפיץ אותנו. אז העברנו את השבעה ליבנה, לבית אחותה".
החלטת לעבור לשרת בתחנה שהיא שירתה בה בשלוש השנים האחרונות. זה לא קשה?
"קשה, אבל ידעתי שאני רוצה להישאר במשטרה ולהמשיך את הדרך שלה. להיות פה זה כמו לקבל כאפה בכל יום מחדש, אבל הבטחתי לה על הקבר שהיא לא נלחמה כדי שנברח, אלא שנמשיך את החיים. ככה אני מרגיש שאני עוד חי את מור, עם האנשים שהיא חיה איתם ונשמה איתם את הנשימה האחרונה שלה".
ומחשבות על מה היה קורה אם מור הייתה עוד בחיים?
"ברור. אני מדמיין אותנו כל הזמן מתחתנים, נכנסים לבית שקנינו, מגדלים ילדים. מור מלווה אותי בכל היום. האבל זה משהו שלא עוזב אותך והוא איתך בעבודה, בבית. הגעגוע נמשך תמיד. יש רגעים שאתה מתפרק ומוצא את עצמך לבד, בעיקר בלילות. אבל מור אמרה תמיד 'מחשבות טובות' וזה משהו שהיא רצתה שאנשים ילכו איתו, זה הזיכרון הכי טוב".
שבוע לפני שעדי ברוך נהרגה, נבו ינאי - בן הזוג שלה וחבר ילדות מהגן - תיכנן להציע לה נישואים עם הטבעת שהכין בעצמו בסרי-לנקה. אבל עדי, צלמת במקצועה, לא חשבה שהנוף במקום היה מושלם, כמו שחלמה, כמו שידעה שהיא מרגישה לגבי הזוגיות שלהם, ונבו החליט להקשיב והכניס את הטבעת לכיס. הפעם השנייה שבה הוא שלף את הטבעת הייתה על הקבר שלה.
"עדי ואני גדלנו בקריית נטפים", מספר נבו. "אנחנו מכירים מגיל שש. היינו יחד בגן, בחוגים, בתנועת נוער. בגיל 12 כבר התאהבתי בה, היינו יחד כמה חודשים ואז היא נפרדה ממני. מאז הייתי מאוהב בה, אבל היינו און ואוף. הנשיקה הראשונה הייתה בגיל 14. אני תמיד אהבתי אותה, והיא שיחקה לי בלב. ביסודי הייתי נוסע עד אליה לתחנה שלה של האוטובוס והיינו מחליפים סיפורים ואני הייתי מצייר לה ציורים. בגיל 17 אמרנו די, לא צריך להתכחש לרגשות שלנו. אנחנו אוהבים. משם ידעתי שהיא האהבה של החיים שלי. עם כל האבל והכאב אני מבין שאלו היו 11 שנים שאני לא יכול להחליף בשום אושר אחר, 11 שנים שאני מאוהב. בגיל 17 כבר הכרנו את המשפחות, הלכנו להופעות, התחלנו לצאת לדייטים אמיתיים, עושים דברים שזוגות עושים ולא שני ילדים. חוגגים יחד, מעלים לרשתות החברתיות תמונות זוגיות. כולם ידעו שאני מאוהב בה בטירוף".
8 צפייה בגלריה
עדי ברוך ז"ל ונבו ינאי. ''אלו היו 11 שנים שאני לא יכול להחליף בשום אושר אחר''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
היא בתם של אורית ואבי ברוך, ואחותם הגדולה של דביר ויניר. בגיל 15 התחילה לצלם והפכה לצלמת חתונות. במקביל ציירה, ניגנה בפסנתר וכתבה שירים שייצאו בהמשך בספר להנצחתה על ידי המשפחה והחברים. היא הייתה קונה לנבו מתנות באינטרנט, הוא אהב לבשל לה.
"יש לנו כל כך הרבה סיפורים. כל כך הרבה רגעים, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל להספיד אותה. יש קופסה עם כל המכתבים שלנו מהצבא, שבכל המכתבים היא מחזקת אותי, אומרת לי להמשיך בכל הכוח, לא לוותר, להרים את הראש גם שהכי קשה, עכשיו המכתבים האלה מקבלים משמעות אחרת.
אחרי הצבא, כמו כל זוג צעיר ומאוהב, נבו ועדי נסעו לטיול הגדול יחד במזרח. הוא המשיך קצת לטייל אחריה, היא חזרה לארץ, ושם לבד הוא החליט שהוא מציע נישואים, ומכין לה בעצמו את הטבעת. "היינו חודשיים יחד ביפן ובפיליפינים. היא הייתה צריכה לחזור לצלם בעונת החתונות ואני המשכתי לטייל. היא תמכה בי ועודדה אותי. אחרי שלושה וחצי חודשים שטיילתי, חזרתי לארץ. מצאנו דירה קסומה בברקן, קרון רכבת שהפכו אותו לבית. היה לנו חלום לגור באוטובוס, להפוך אותו לבית, וזה ענה על החלום שלנו. נוף לשקיעה בים, באמצע אזור מיוער עם מלא צמחים, הייתה לנו גינת ירק. גרנו שם חודשיים ואז התחילו החגים, והגיעה המלחמה שתלשה אותנו מהמציאות".
"היא אמרה לי 'אם יקרה לך משהו אני אהרוג אותך' ויצאתי למילואים. כל השבוע דיברנו, היא אמרה לי, 'די, אני רוצה לתרום, לעשות משהו', ושיגעה את כל העולם לקבל צו 8. הקצין שלה היה אחראי על כל שדרות, ואמר לה בואי"
את טבעת היהלום ינאי קנה בסרי-לנקה. “אמרתי לה תמיד שאת הטבעת שלה אני אכין, וזה הרגיש הדבר הנכון והמתאים לעדי. החברים הלחיצו אותה, חבר ליצן אמר לה 'הוא יכין לך טבעת מעץ' והיא נלחצה. היא שלחה לי תמונה, כתבה 'לא משנה מה, זה הסגנון, זה מה שאני רוצה'. ובמפעל בסרי-לנקה לקחתי את התמונה הזו, הראיתי להם, אמרתי להם שאני רוצה להכין כזו בול. והם ליוו אותי בכל התהליך של איך להכין, איך למצוא את האבן ספיר המשובצת בזהב לבן ויהלומים".
למרות שאת החתונה הם תיכננו כבר שנתיים, וגם הטבעת כאמור עברה תהליך משותף, ההצעה הרשמית הייתה מתוכננת ליום ההולדת של עדי, 26 בנובמבר. בינתיים פרצה המלחמה. בסופו של דבר, הוא הוציא את הטבעת מול הקבר הטרי של עדי.
בשבת השחורה, במקום ללכת יחד להופעה של ברונו מארס (שכמובן בוטלה), הוא הוקפץ בצו 8 לעוטף. "היא חיבקה אותי ודמעה. אמרנו אחד לשנייה שאנחנו אוהבים. היא הביאה לי מטען נייד שהציל אותי, עם תמונה שלנו, שעד עכשיו אצלי בחוגר. אמרה לי, 'אם יקרה לך משהו אני אהרוג אותך' ויצאתי למילואים. כל השבוע דיברנו, היא אמרה לי, 'די, אני רוצה לתרום, לעשות משהו', ושיגעה את כל העולם לקבל צו 8. התעקשה על זה, והקצין שלה שאהב אותה היה אחראי על כל שדרות, ואמר לה בואי. הייתה לה השפעה גדולה על פתיחת החמ"ל שעזר מאוד בשבועות האלה לשדרות ועל מערך ההגנה של תושבי העיר".
עדי נפגעה מרקטה שהתפוצצה בכניסה לשדרות בזמן שהיא הייתה ברכב עם קצין נוסף. הוא נפצע מרסיסים, היא נפגעה אנושות מרסיס שפגע בראשה ומתה זמן קצר מאוד לאחר מכן, עם הגעת האמבולנס לבית החולים.
"חצי שעה לפני שהיא נהרגה היא שלחה תמונה מהרכב שהיא מחויכת ושהיא שמחה להיות בדרך לתרום את החלק שלה למדינה", מספר ינאי, "עניתי לה שאני שמח בשבילה. אבל חיכיתי שהיא תתקשר. והיא לא ענתה. אבא שלה התקשר אליי ושאל אותי, אמרתי לו שגם לי היא לא עונה. בטלגרם ראיתי שיש פצועה אנושה ופצוע קשה בשדרות. בלגן שלם. בינתיים ההורים שלה היו בדרך לבית חולים. אמא שלה אמרה לי, 'אנחנו נחתן אתכם בקיץ, מבטיחה, כמו שתיכננו, כמו שדיברנו'. כולם ידעו ש-2024 זו השנה שלנו, והיא הבטיחה לי שיהיה בסדר. בן דוד שלי אסף אותי מהשטח לבסיס, שאל אותי מי אחראי עליי, הצבעתי על הרס"פ, הוא ביקש שאאפסן את הנשק, אצא עם הציוד, ואז אותו רס"פ בישר לי שעדי נהרגה. ובעצם מאז נפל מסך שחור. בבית של עדי, התחבקתי עם אורית ואבי ובכינו המון. אבי אמר לי, 'אתה תתחתן, תקים משפחה', אמרתי לו על מה אתה מדבר? אני רוצה את עדי, לא רוצה אף אחת אחרת. אני איתה מגיל 11, מאוהב רק בה, לא רואה אף אחת. רק עדי. אבל הבנתי עם הזמן שבאותו רגע קשה להבין. עכשיו אני עדין לא מבין, אבל יודע שתהליך הריפוי קריטי וחשוב לעשות אותו נכון כדי שמחשבה כזו תצליח להיכנס לראש".
אחרי מותה התגלה שיר שכתבה עדי ובו צוואה. "ואם אי פעם אמות, לפני שיגיע זמני, אני רוצה שתחגגו את החיים. שלא תתאבלו על מותי, שתקומו כל בוקר עם חיוך וגעגוע בלב ואל תיתנו לאף שנייה שלכם להתבזבז. ומדי פעם תחייכו לעננים, אני אהיה שם".
מבחינת אהבת חייה, המסר ברור. "לעדי היה חשוב להעריך דברים, להסתכל על העולם בצורה מופלאה, לראות את הטוב ולא את הרע שיותר קל לראות לפעמים".
במהלך צוק איתן, ניראל זיני (31) נפצע קשה מכדור שחדר לצווארו וכמעט גרם למותו. מאז בכל 10.10 המשפחה שלו חוגגת לו יום הולדת שני בסעודת הודיה מיוחדת. השנה, לזיני היו תוכניות להפוך את החגיגה לכפולה. הוא קנה טבעת, החביא אותה היטב, הזמין את כל האנשים הכי קרובים, ותיכנן בתאריך הזה להציע נישואים לניב רביב (27), אהובת ליבו מזה שמונה שנים.
"לנו הוא אמר שזו הסעודה האחרונה, כי הוא רוצה להעביר את הכאב של הפציעה שלו לשמחה", מספר אמיר זיני, אבא של ניראל. "הוא אמר לאשתי אסנת שזה הופך לתאריך אירוסים. את הטבעת הוא הראה לאמא שלי, סבתא שלו, ושאל מה דעתה כי אם היא לא יפה הוא יחליף אותה, אבל היא אמרה שזו בדיוק ניב".
נועם זיני, אחיו של ניראל, מוסיף כי "ניב ידעה, לפי מה שהבנתי, שהוא יציע. הם תיכננו שהחתונה תהיה בדיוק שנה אחרי. הם דיברנו על מי הם יזמינו, ידענו שיש רשימת מוזמנים ענקית. ניראל היה מאוד משקיען. פחות רומנטיקן, אבל בן זוג משקיען".
ניראל וניב התגוררו בכפר עזה והיו בביתם ב-7 באוקטובר. במשך שבוע הם היו מוגדרים נעדרים, עד שהתקבלה ההודעה הרשמית על רציחתם.
"את הטבעת אני מצאתי, כמה שבועות אחרי, ברכב שלו, מתחת לתא המטען", מספר נועם, "כמו שכל האחים שלו החביאו, ככה גם הוא. חיפשנו ברכב המחורר טוב-טוב, כי ניב נוהגת ברכב שלו והוא לא רצה שהיא תמצא. היום הבאתי את הטבעת איתי לפה, לבית השרוף".
ניב רביב וניראל זיני היו סיפור אהבה ישראלי. היא ילדת סנדוויץ’ צופיפניקית מבית חילוני בנתניה. הוא מבית דתי במושב תלמים הסמוך לשדרות, שכמעט לא גויס אבל בסוף הפך לקצין מוערך. הם הכירו בצבא והתאהבו.
תמי רביב: "הם גזרו עלינו שותפות גורל מטורפת. אבא של ניראל אמר בהספד, ודיבר מגרוני, שבמצב רגיל לא היינו מסתכלים האחד על השני ברחוב. הפערים גדולים, בדעות, במראה. והם הפגישו בינינו. שני עולמות שהתאחדו. הם נתנו לנו שיעור ענק בהקשבה"
"ניב נולדה אמביציוזית. היו לה שאיפות לעשות מלא דברים. תמיד הייתה עסוקה, תמיד הייתה מדויקת ולצד זה הייתה טובת לב", מספרת תמי, אמא של ניב. על היד שלה שני צמידים לזכר ניב וניראל, צמיד למען החטופים ועוד שני צמידים עליהם כתוב "ניב". על צווארה שרשרת עליה חרוטות פניה של בתה שלא תחזור. בצבא שירתה ניב כמדריכת חי"ר, ולאחר מכן כקצינת חמ"ל ומפקדת בבה"ד 1. בסוף השירות הייתה קצינה באוגדת עזה.
"היא הדריכה את החיילים של ניראל", מספרת האחות שיר, "הוא ביקש מהמפקדת שלה שתסדר לה רבעוש (חופשה מרביעי עד שבת ‑ ל"א) כדי שיוכל לקחת אותה לדייט. היא לקחה את הרבעוש, אבל לא הסכימה לדייט. "הוא לקח את המספר שלה והם התחילו לדבר. בזמן הדייטים היא רצתה להכיר לי אותו אז הם אספו אותי מהבית, היה לו אוטו צבאי גדול, הם לקחו אותי לאכול גלידה. הוא היה מתוק. ניב ידעה תמיד לתת עצה טובה, לחזק, לתמוך, לעודד ולהרגיע. האחות הגדולה והחברה הכי טובה בעולם". האח גיל מוסיף: "החיים חיברו בינינו לנצח. יש לנו משפחות שונות, הם דתיים, אנחנו חילונים, הם מהפריפריה ואנחנו מהמרכז. ארוחות שישי שונות לגמרי. אבל למדנו לאהוב. ניראל הוא מחוספס, לוחם, עובד עם הידיים. גברי. אחד התכונות הכי חזקות אצלו הייתה הדיסוננס בין הדמות הקשוחה ללב הענק שיש לו, משהו שראו לו בעיניים. ניב ראתה את זה מיד".
ידעתם שהוא האחד?
תמי: "אני ידעתי שזה הוא. ממש. הם נפרדו כשהיא הייתה בדרום אמריקה, היה לה חבר אחר, אבל ידעתי שזה יהיה בעלה. והם חזרו. היא אמרה שלא מצאה גבר כמו ניראל".
אמיר, אביו של ניראל, עומד בפתח הבית השרוף של הזוג בכפר עזה. זאת הפעם הראשונה שהוא מגיע לכאן מאז השבת השחורה, והנשימה כבדה. ביד הוא מחזיק את הטבעת שהייתה אמורה להיענד על אצבעה של ניב שלושה ימים לאחר האסון. "כשניראל סימן מטרה או החלטה, הוא השיג אותן", הוא מספר, "הוא היה נער בעייתי והפך להיות קצין. סימן מטרה שהוא מפסיק לעשן - הפסיק, ביום אחד. כקצין הוא השאיר חותם בצורה מטורפת. בדאגה לאחרים, באכפתיות. היה לוחם אמיתי".
בני הזוג עברו להתגורר בכפר עזה לפני כחצי שנה. ניראל הסביר שזה מקום "פחות מטווח משדרות". "ניראל וניב לא פחדו לגור פה", אומר אמיר, "הם האמינו בטוב, אבל על דבר כזה הם בחיים לא חשבו.
8 צפייה בגלריה
אביו ואחיו של ניראל זיני ז''ל עם הטבעת שקנה לניב רביב ז”ל, בביתם השרוף בכפר עזה
(צילום: הרצל יוסף)
בבוקר המתקפה הם היו בבית, אחרי שבילו את ערב החג בנתניה עם משפחת רביב. בבוקר ניראל עוד התכתב עם האחים שלו, עד שניתק הקשר.
נועם: "הוא כתב לאמא של ניב שהוא עומד בחוץ להיות פיתיון, שיראו אותו ולא ייכנסו לניב. הייתה עליו רק סכין. כל השאר השערות, אנחנו לא יודעים באמת מה קרה לו. ניב נמצאה מאחורי הבית, ירויה, אחרי שניסתה להימלט מהבית הבוער. שבוע חיפשנו אותם, ניסינו להבין מה קורה, חשבנו שאולי חטפו אותם".
תמי: "ב-7.10 ידעתי שניב מתחת למיטה ויש מחבלים בחוץ. לא העליתי על דעתי שזה הולך למקום הזה. הייתי מאוד ממוקדת מטרה לא לאבד תקווה. בשבוע החיפושים אחרי ניב וניראל הייתה עבודה משותפת מטורפת של שתי המשפחות. צחקנו על זה שנספר להם איזה יפה עבדנו שהם יחזרו והם יהיו גאים".
שיר: "ראיתי אזעקות בעוטף, שלחתי לה הודעה והיא כתבה לי, 'היי, הלם, מאיפה זה בא?' כתבתי לה, 'קמתם?' היא לא ענתה. אחרי רבע שעה שאלתי שוב. היא כתבה 'כן'. ולא ענתה יותר. כשקיבלנו את הטלפון שלה הסתכלתי לראות מה היא עשתה כל הזמן הזה, והדבר האחרון שהיא הייתה בו באינטרנט זה תהלים. הייתה מתחת למיטה ורק התפללה, כנראה".
ניב וניראל נקברו יחד. לא נפרדו בחיים ובמוות. משאירים שתי משפחות שמחוברות בכאב. "בלוויה הרגשנו שהצוואה הלא-כתובה שלהם היא אחדות", אומרת תמי. "הם קבורים יחד, הם גזרו עלינו שותפות גורל מטורפת. ואלה שתי משפחות שהחיים לא היו מפגישים ביניהן לבד. זה לא המובן מאליו. אבא שלו אמר בהספד, ודיבר מגרוני, שבמצב רגיל לא היינו מסתכלים האחד על השני ברחוב. הפערים גדולים, בדעות, במראה, במיקום המגורים. והם הפגישו בינינו. שני עולמות שהתאחדו. הם נתנו לנו שיעור ענק בהקשבה".
"ניב וניראל פחדו מהמפגש של המשפחות", מוסיף אמיר, “פחדו מהדעות ההפוכות שלנו. ועכשיו החיים שלנו קשורים בשלהם לנצח, לא משנה איזה דעות מנוגדות יש לנו. המסר שלנו זה שימשיכו את הטוב של הזוג הזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.12.23
