"חשוב לי לבנות חיים שבהם עוד אנשים חוץ מבת הזוג שלי יכולים לדאוג לי כשאני חולה, להיות איתי אם אני מחליטה להביא ילד או ילדה לעולם, לעשות איתי שבת ולתרום לאיכות החיים שלי", אומרת רום אוחיון (32), מנכ"לית שותפה בארגון הנוער הגאה 'איגי', שחיה עם זוגתה בשתי מסגרות שיתופיות אלטרנטיביות, האחת נמצאת בתל אביב והשנייה בעפולה.
"זה מרחב שהוא סוג של פיילוט", היא מסבירה. "אנחנו מנהלים יחד אורח חיים שמבוסס על ההנחה שאדם בוגר ירצה לגור לא רק בתוך הזוגיות שלו, ושיש משמעות לחיים קהילתיים, שיש בהם גם ערבות כלכלית מסוימת. בעפולה אנחנו חיות בשיתוף עם זוג של גבר ואישה ושתי הבנות שלהם, ובתל אביב אנחנו חיות עם שני הומואים שעובדים ב'איגי', שהם לא זוג. בשני המקומות אנחנו סוג של משפחה נבחרת. אנחנו חיים את החיים שלנו יחד".
"זה פותח את הלב, זה מרחיב, הלב הוא לא משחק סכום אפס, הפוך. ככל שאנחנו מכניסים אליו יותר אנשים, דואגים ליותר אנשים, אז אנחנו מרגישים יותר אהובים ויותר עטופים. זה מגדיל, זה לא לוקח ממני"
איך הגעתן לבחור בצורת החיים האלטרנטיבית הזאת?
"בת הזוג שלי, לירון בן דור, היא חלק מקבוצת 'תנועת תרבות', שהיא קבוצה של אמנים שמתיישבים בפריפריה ומנסים להתמודד עם חוסר השוויון שקשור בחלוקת משאבי תרבות ואמנות. גם בתל אביב נוצרה עם השנים חבורה של בוגרי 'איגי', שהיו שותפים למחשבות על בנייה של קהילה אלטרנטיבית, בעזרת כל מיני מודלים של חיים אלטרנטיביים שפיתחו בוגרים של תנועות הנוער העובד והלומד ותנועת השומר הצעיר. הרבה חבר'ה להט"בים הביאו רעיונות כאלה מהעולמות הסוציאליסטים, אפילו משורשי התנועה הציונית והקיבוצים.
"לקחנו את הדבר הזה ושילבנו אותו עם מחשבות, תיאוריות קוויריות וכתיבה להט"בית, וניסינו לחשוב איך יכולה להיראות קהילה אלטרנטיבית-להט"בית שהיא לא רק לשעות הפנאי ולחיי הלילה, ושיש בה מענה גם לארוחות שישי וגם לדיור, לתרבות ולהשכלה. יש להט"בים שהמשיכה שלהם היא להט"בית, אבל הם לא רוצים לקחת על עצמם עוד תכנים אלטרנטיביים או אורח חיים שחורג מהנורמה - וזה בסדר, זה לגיטימי. אישית, אני חושבת שככל שנאפשר את סגנונות החיים החריגים האלה, אז יותר אנשים ירגישו בהם טוב".
מה היתרון מבחינתך בסגנון החיים הזה?
"בכל ערב כשאני מגיעה הביתה, אני לא נכנסת לבית ריק. גם אם אני ובת הזוג שלי בריב או לא בטוב, מישהו שואל אותי מה שלומי או מכין לי לאכול, או קונה לי משהו שאני אוהבת או מנקה בשבילי את הרצפה, כי הוא יודע שזה מטריף אותי. דברים קטנים שנותנים תחושה שרואים אותך. זה פותח את הלב, זה מרחיב. הלב הוא לא משחק סכום אפס, הפוך. ככל שאנחנו מכניסים אליו יותר אנשים, דואגים ליותר אנשים, אז אנחנו מרגישים יותר אהובים ויותר עטופים. זה מגדיל, זה לא לוקח ממני".
יש גבולות לשיתוף בתוך הקבוצה? אני מניח שהיחסים עם החברים בה שונים מאלה שיש לך עם בת הזוג.
"זה מאוד אינדיבידואלי וגם עניין של תקופות. גם הערבות שלי אליהם במובן הכלכלי והחברתי היא אחרת. אנחנו לא ממוסדים ואנחנו לא מחויבים לשום סט של חוקים. יש לכל אחד מאיתנו גבולות אחרים ודברים שאנחנו רוצים או לא לשתף ולהשתתף בהם".
איך מסתדרות זוג נשים עם זוג הורים ושני ילדים בתא משפחתי אחד?
"אנחנו מכירים ואוהבים האחד את השני הרבה שנים. החיים המשותפים הם לא מתוך כורח, הם מתוך בחירה. זה מיוחד, זה שונה, אבל זה מה שמתאים לנו. זה אחרת להיות הורה עם שתי בנות קטנות, כשיש עוד מבוגרים משמעותיים ממש איתך בתוך הבית. זה מייצר חיבורים מיוחדים של קרבה, שהם קצת כמו מה שהיה פעם, לפני שרובנו התחלקנו לדירות בתוך ערים. בחברות מסורתיות ילדים גדלים כשיש עוד דמויות משמעותיות בבית כמו סבא וסבתא ודודים. זה לדעתי מרחיב את החוויה המשפחתית, גם של הילדים וגם של ההורים".
איך הכרתן את הזוג השני?
"בת הזוג שלי מכירה אותם מאז שהם שירתו יחד בצבא, לפני כמעט עשרים שנה. הם הרבה שנים יחד, גרים ביחד בכל מיני צורות. חיים את החיים יחד וגם בחרו בחירה ערכית יחד".
יש לפעמים דרמות? חיכוכים בבית?
"ברגע שבוחרים לחיות עם הרבה אנשים, אז מן הסתם יש גם רגעים מורכבים יותר, כמו הבדלים ברמות הניקיון והסדר, וכמו בכל מערכת יחסים עם מחויבות ואחריות, יש ציפיות ואכזבות".
אילו תגובות את מקבלת מאנשים כשהם שומעים שאת חיה בשתי קומונות?
"בדרך כלל לאנשים יש קונוטציות לא טובות לגבי חיים שיתופיים, אבל אני נתקלת גם בהמון סקרנות ועניין, לפעמים גם קנאה. אומרים לי, איזה כיף לכם שאתם מבשלים אחד לשני, שמישהו אחר יכול לשמור על הילדים. זה נכון גם כלפי מי שאני גרה איתם, אבל גם כלפי החברות הקרובות שלי שגם אם אנחנו לא גרות באותו בית, אנחנו מנסות לקיים חיים קהילתיים של ערבות הדדית. כשמישהי רוצה לצאת למסיבה, אז שומרים לה על הילדה, כאשר מישהי נמצאת בבעיה אז הולכים להוציא לה את הכלב. זה דבר שמאוד חסר לאנשים בתקופה הזו. חוץ מרתיעה מהדימויים והמושגים לגבי חיי שיתוף וקהילה, בסוף יש גם הרבה סקרנות ורצון לקחת חלק בזה".
מה מבחינתך החיסרון בצורת החיים הזו?
"בתוך הבחירה לחיות כחלק מקהילה יש גם המון מורכבות לפעמים. היכרויות של הרבה שנים נהיות טעונות. להחזיק חברות ויחסים לאורך שנים זה דבר שמביא איתו מטענים. אתה מכיר את כל החסרונות והמגרעות של אנשים ולפעמים אין לך כוח אליהם".
"ידעתי שאצא מהארון רק אחרי שאעזוב את הישוב"
אוחיון נולדה וגדלה בשכונת פסגת זאב בירושלים. בנעוריה משפחתה עברה לישוב רעות. "גדלתי במשפחה ממעמד הביניים, ליברלית קלאסית", היא משתפת. "ההורים שלי מרוקאים אבל הם באים מבתים מתונים מבחינת התפיסה הדתית, מאוד אחרת מאיך שנראית כיום התפיסה הדתית בישראל. סבא וסבתא שלי עלו בעליית הנוער והיו בנח"ל. הם היום היו מאוד פתוחים מבחינת תפיסת העולם שלהם, למרות הקרבה לדת ולמסורת. גם ההורים שלי הלכו בעקבותיהם, והיו חברים בתנועות נוער ובנח"ל. אנחנו בית ליברלי והיינו קצת שונים בנוף ברעות, שהוא ישוב שרוב מי שגר בו הם טייסים ואנשי קבע. אנחנו היינו על תקן המזרחים הליברלים".
"גם בצופים וגם בבית הספר זה היה ברור שהמילים 'הומו' ו'קוקסינל' הן קללות, וגם אני הפנמתי את זה. הייתי מתייחסת בזלזול למי שחלש. ביני לביני ידעתי שאני לא אצא מהארון עד שאבנה לעצמי חיים מחוץ לרעות"
איך את מגדירה את עצמך מבחינת הזהות המינית?
"אני מגדירה את עצמי לסבית, אבל נראה לי שרעיונית, בכל מיני מובנים, תפיסת העולם שלי היא קווירית. זו תפיסת עולם שמנחה את העבודה שלי, אבל יש לה ביטויים גם בחיים האישיים שלי. אני מנסה ליצור אלטרנטיבה להגדרות בינאריות וברורות, אלטרנטיבה לגבי איך אמורים לחיות ועם מי, איך החברה צריכה להיראות ואיך תופסים את העתיד.
"יש לי חלום למשל שכמו שבקהילות החרדיות יש קופות גמ"ח ויש מוסדות לימוד משותפים, וזה ברור שהולכים לבית כנסת ונפגשים עם הקהילה בכל יום שישי בערב ויש טקסים שמשתתפים בהם יחד, כך הייתי רוצה לייצר את הגמ"ח הלהט"בי, את הקרן הזאת שדואגת ללהט"בים שנמצאים במצב מורכב, את הדיור בר השגה הלהט"בי, מקום שיאפשר למשל לצעירים שמגיעים לתל אביב ואין להם חמשת אלפים שקל לשלם שכירות, אבל הם עדיין רוצים להיות בסביבה שהם ירגישו בה בנוח".
3 צפייה בגלריה
רום אוחיון עם פעילי איגי בהפגנה בתל אביב. התחילה להתנדב בארגון ישר אחרי הצבא
(צילום: דוברות איגי)
מתי הבנת שאת לסבית?
"כבר בגיל חטיבת הביניים הרגשתי שאני שונה. גם התאהבתי כבר בכיתה ח' בחברה, ואחרי זה, בכיתה ט', התאהבתי בחברה הכי טובה שלי. שם כבר ידעתי שאני נמשכת ורוצה איזושהי קרבה לבנות, יותר מהרגיל. פחדתי מאוד מהגדרות כוללות, וכמובן שלא היה לי שום דימוי לגבי איך זה יכול להיראות, אבל ידעתי שאם זה יתגלה אני אשלם מחיר חברתי מאוד גדול, על אף שגדלתי בישוב שרוב האנשים בו הם מצביעי מרכז-שמאל, עם תפיסות עולם ליברליות. לא היה אף אחד בכל אלף ומשהו התלמידים בתיכון השש-שנתי שבו למדתי שהיה באופן גלוי מחוץ לארון. זה מעיד על פחד לשלם מחיר חברתי, גם במרחבים שהיינו מצפים שהם יהיו בסדר עם זה.
"גם בצופים וגם בבית ספר זה היה ברור שהמילים 'הומו' ו'קוקסינל' הן קללות וגם אני הפנמתי את זה. הייתי מתייחסת בזלזול למי שחלש. בצופים יש מצ'ואיזם ויש חלוקה מאוד ברורה לאיך מתנהגים בנים ואיך מתנהגות בנות, מה צריך לעניין אותן, עם מי שוכבים ומי נחשבת לשרמוטה. כל מיני קודים שהיו נוכחים במקום שגדלתי בו ובחברה שאנחנו חיים בה. ביני לביני ידעתי שאני לא אצא מהארון עד שאבנה לעצמי חיים מחוץ לרעות".
מתי הייתה לך זוגיות ראשונה?
"התמזל מזלי ובכיתה ט' חברה שהתאהבתי בה, התאהבה גם בי, זה היה הדדי. כמעט שלוש שנים היינו יחד ולא סיפרנו. חוויתי לגמרי את החוויה שיש משהו שלי שהוא מוסתר, שאני מפחדת שהוא יתגלה, והייתי מוכנה לשקר ולהסתיר, כי זה היה נראה לי עדיף על המחיר שאני עשויה לשלם אם מישהו יגלה. היה משהו מאוד עמוק של בושה. זאת אגב חוויה אוניברסלית של להט"בים רבים - להרגיש לא בטוח שאתה יכול להיות אתה. זה תקף גם במקומות שבהם לא היינו מצפים שזה יהיה כל כך משמעותי. היו דברים שעשיתי כהצגה. לא התלבשתי באופן מלא כמו שרציתי, ובנשף סיום י"ב לבשתי שמלה, למרות שזה מאוד לא התאים לי. הלכתי בצבא עם חברות ודיברתי איתן על בנים וגם רקדתי עם בנים".
מתי יצאת מהארון באופן רשמי?
"רק כשהייתי בצבא. חברות שלי קיבלו את זה בטוב ומזל, כי מאוד פחדתי שזה יגרום להן להתייחס אליי באופן אחר. זה קשור גם להפנמה של כל מיני מיתוסים שאני חטאתי בהם, כמו איך מתלבשת לסבית וחוסר הרצון להיות מזוהה עם זה. בדיעבד אני יכולה להגיד שהיה בזה משהו של שנאה או בושה שהחדירו ומסרו לי והפנמתי בלא מודע".
3 צפייה בגלריה
רום אוחיון עם פעילי איגי במצעד הגאווה בניו יורק. "להט"ב צריכים להשתמש במשקפיים שהם קיבלו"
(צילום: דוברות איגי)
איך הגיבה המשפחה שלך?
"המשפחה הגיבה בטוב. כמובן שהיו את האמירות הרגילות שאני חושבת שכמעט כל הורה מבטא אותם, כמו 'אל תגידי את זה עדיין, אולי תתחרטי', ו'אולי זה קשור רק למישהי ספציפית'. יש לי צד במשפחה שהוא דתי באופן מלא, ועד היום דוד שלי לא מוכן להגיד לילדים שלו שאני לסבית, אבל לדעתי הם כבר מבינים לבד. בן דוד שלי עדיין כותב בפייסבוק ובטוויטר שילדים להורים להט"בים הם פגועים נפשית.
"יש צד במשפחה המורחבת שלא יגיד לי את זה בפנים, אבל אני יודעת את העמדות שלו. אני יודעת שאם אי פעם אני ארצה לציין באיזה אופן את האהבה שלי, אז הם לא ייקחו בזה חלק. חלק מהצד הזה גם תומך בתנועות ובארגונים שבאופן חד משמעי פועלים נגד החיים שלי פה בישראל. אבל המשפחה הקרובה, הגרעינית, קיבלה אותי בהבנה מלאה".
כמה זמן את במערכת יחסים?
"אנחנו יחד כבר שבע שנים".
"בתור להט"ב שיודעים מה זה להיות בשוליים, שיודעים מה זה להחזיק סוד ולפחד לשלם מחירים בגלל שאנחנו לא מתיישרים כמו כולם, קיבלנו משקפיים שהם מתנה, ואנחנו צריכים להשתמש בהם"
איך הגעת לאיגי?
"הייתי כזאת שהולכת בתלם, רכזת שבט בצופים ושירות ביחידה 8200. לקראת סוף השירות, חבר אמר לי שמחפשים מתנדבות להדריך ב'ברנוער', מועדון נוער להט"ב שהכרתי רק מהקונטקסט הטראגי שלו, הרצח המפורסם שקרה שם. התחלתי להתנדב שם וזה היה בעצם המרחב הלהט"בי הראשון שהגעתי אליו. נסחפתי פנימה והתנדבתי שם בסופו של דבר חמש שנים, עד שהפכתי לרכזת.
"בינתיים קיבלתי לנהל מחלקה בחברה שהוקמה ועסקה בטכנולוגיות פרסום, משרה מאוד שווה למי שרק סיימה צבא, ועל פניו בדיוק מה שרציתי, אבל מצאתי את עצמי רוב הימים בעיקר חושבת ועסוקה ב'ברנוער', בצוות המתנדבים שלי, במי שהיו מגיעים לשם. הייתי משתתפת במעגלי שיח של מדריכים ויוצאת לסמינרים, שם גם פגשתי את בת הזוג שלי, שהייתה אז בתפקיד הדרכת מעגלים.
"היא זאת שאמרה לי שאני לא חייבת לעבוד בשביל להרוויח כסף ואז להתנדב, ושאני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת ולהבין איך אפשר להתקיים מזה. זה היה סוויץ' מחשבתי שהתיישב לי נכון. הבנתי שאני יכולה לפנות את רוב הזמן כדי לעסוק במה שמעניין אותי. אומנם זה לא יהיה במשכורת הייטק, אבל לפחות אני ארגיש טוב, שאני עושה משהו נכון. עזבתי את העבודה והתחלתי לעבוד במשרה ממש קטנה שנפתחה ב'איגי' של ריכוז הפעילות הדיגיטלית, והתחלתי גם ללמוד משפטים.
"בשנים האלה 'איגי' עשתה מעבר מתנועת נוער שעסקה רק בצעירים עד גיל 18, לתנועה שמאפשרת לצעירים להישאר בארגון ולתפוס עמדות הובלה. התחלתי את הפעילות בגיל 23 ומאז אני פעילה ב'איגי' ברציפות עד היום, כמעט עשר שנים. לפני קצת יותר משנה מוניתי למנכ"ל שותפה, ביחד עם יוני אביטן".
ספרי לי על העבודה ב'איגי' בימינו.
"מגיעים לאיגי מאתיים מתנדבים בשנה, בני עשרים עד שלושים ומשהו. עוברים פה אלפי בני נוער. אנחנו לא רק צריכים לייצר להם מרחב להט"בי בטוח. אנחנו גם מלמדים אותם להיות אלה שמחליטים איך יכולה להראות הקהילה בישראל, אלה שמרחיבים את האופציות של מה זה להיות להט"בים, שמייצרים תרבות אחרת, אורח חיים אחר, חושבים את השוליים של החברה ולא רק את המיינסטרים. בתור להט"ב שיודעים מה זה להיות בשוליים, שיודעים מה זה להחזיק סוד ולפחד לשלם מחירים בגלל שאנחנו לא מתיישרים כמו כולם, קיבלנו משקפיים שהם מתנה, ואנחנו צריכים להשתמש בהם. חובה עלינו לזהות איפה יש עוד מקומות שאנשים חיים בהם בחוסר צדק".
בשבוע הבא יתקיים ב"האנגר 11" בנמל תל אביב ערב הגאלה השנתית של איגי, לגיוס תרומות לטובת פעילות הארגון, בסימן הוקרה לפועלו של הזמר והמוזיקאי עברי לידר, ובהשתתפות אמנים כמו נטע ברזילי, רן דנקר, מירי מסיקה ועוד.
