"הזיכרון הכי מוקדם שלי כהומו הוא מגיל חמש. בחדר האוכל של הקיבוץ הייתה עמדה של גבינות וריבות, ובאותו יום ילד חוץ בשם אופיר, מרוקאי חתיך כזה שנחשב קצת מופרע, טעם מהריבה עם הכף שמשמשת את כולם. אני זוכר שאמרתי 'אבא, אני רוצה מהריבה שאופיר אכל'".
הזיכרון הזה שייך לאבנר שבתאי, שגדל בקיבוץ פרוד. כיום הוא בן 36, אבל בגיל חמש לא הבין את התחושה הזו. "לא הייתי משתתף במשחקי כדור עם החברים, מעולם לא עשיתי רישיון לטרקטור. כשהתחלנו לראות פורנו בכיתה ח', לא כל כך הבנתי מה הקטע. סביב כיתה י"א הבנתי שאני פשוט שונה, אבל לא יכולתי לספר לאף אחד. רק בסוף הצבא התחלתי תהליך של יציאה מהארון".
ככה זה בקיבוץ - כתבות נוספות:
יציאה מהארון היא תהליך רגשי מורכב עבור כל אחד. אבל מה קורה כשחווים את ההבנות הללו בקהילה סגורה יחסית והומוגנית למדי, במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם? איך מרגישה יציאה מהארון בין קירות הקיבוץ?
"הקושי היה יותר פנימי, הקיבוץ סיגל את זה די מהר", מבהיר שבתאי. בתחילה חשש מתגובת המשפחה: "סיפרתי לאחי הבכור, אבל לא הצלחתי לספר להורים, הייתי בחרדות מהתגובה שלהם. לא רק מהגילוי שלי, אלא מהגילוי שלהם מול כל הקיבוץ – שפתאום יש להם ילד הומו". בסופו של דבר הוריו יזמו את השיחה בעצמם. השנה הייתה 2005, והוא היה בן 22. "כשסיפרתי להם הם לא בכו, אני כן. אמרתי להם שפחדתי לאכזב אותם, והאמת היא שהם קיבלו את זה מאוד פשוט, הם לא היו מופתעים. הם אמרו שזה לא משמח אותם, אבל גם לא מאוד מעציב".
אחרי הצעד הזה נותר לו רק לבשר לכל שאר הקיבוץ. שיחות אחד על אחד התישו אותו מהר מאוד, אז הוא מצא פתרון יעיל יותר: "באותה תקופה הייתי המציל בבריכה של הקיבוץ, ומציל בקיבוץ לא ממש יכול להיות הומו, הוא אמור להיות החתיך שכולן מתאהבות בו. החלטתי להפיץ את זה דרך מי שעבדה איתי – היא הייתה מוכרת הארטיקים, האחראית על הכניסה לבריכה של אנשים שבאו מחוץ לקיבוץ, וגם הרכלנית הגדולה של המשק. אז החלטתי לספר לה, ותוך שבוע כל המשק ידע".
כיום, כשהוא מגיע עם בן זוגו לביקורים בקיבוץ, הוא מרגיש שהדברים השתנו. "אחרי שאני יצאתי יצאו עוד שני בני קיבוץ מהארון, והיום בהרחבה של הקיבוץ יש זוג גייז, הם מאוד אהובים. כמה שהקיבוץ שלי קטן ופריפריאלי – הקבלה שם היא יותר מנהדרת. היה אפשר לקיים מצעד גאווה בקיבוץ פרוד".
ולא הרגשת שהקיבוץ הקשה על היציאה מהארון?
"לא היו לי דמויות להזדהות איתן. היה הומו מבוגר בקיבוץ שידענו שהוא טס בשביל לרקוד בשבדיה - וזה בערך כל מה שידעתי. זה לא היה מדובר. המחסור באנשים להזדהות איתם עיכב אולי את היציאה מהארון, אבל אם את שואלת אם אני שלם עם גיל היציאה מהארון – אז כן, אני שמח שזה לא היה מוקדם יותר. כשסיפרתי לאנשים הייתי עם תודעה מבוגרת יותר, הגעתי מוכן לדיונים על הזהות המינית שלי. אני רואה עכשיו הרבה חבר'ה צעירים שיוצאים בגיל 15. כל הכבוד להם על האומץ, אבל אני לא יודע איך אפשר לעשות משהו כזה. הם עוד לא טעמו מהנורמה, לי זה לא התאים.
"הדבר הקשה סביב היציאה לא היה להודות שאני מעדיף גברים, אלא שהשיחה הזו מחייבת התעסקות באיך אתה מעדיף לעשות את הסקס שלך. זה היה נושא מוזר ומעט מביך לדבר עליו עם ההורים, ועם אנשים מבוגרים אחרים בקיבוץ. פתאום אתה צריך להסביר לאימהות ולדודות מה אתה עושה במיטה. בלי לרדת לפרטים, אבל בכל זאת.
"יש לי טענות אחרות לקיבוץ, אבל על זה – ממש לא. אני חושב שהקיבוץ שלי כיום יוכל להתמודד גם עם ילד שייצא מהארון בגיל 14, הוא יידע להכיל את זה. גם דברים כמו שינוי מגדרי הוא יוכל להכיל. זו תקופה אחרת".
אכן, הזמנים השתנו. אוהו כמה שהם השתנו - אם הולכים עוד כמה עשרות שנים אחורה, מבינים שמדובר בסוג של מהפכה. בשנות ה-40, למשל, מדובר היה בסוד, גם אם גלוי. "הפוליטיזציה של הקהילה הגאה התחילה באמצע שנות ה-70", מסביר דותן ברום מאוניברסיטת חיפה. האנשים שגיבשו את זהותם המינית לפני כן בישראל, הוא טוען, "ראו בשמירה על פרטיות את הדרך המהוגנת לחיות חיים הומוסקסואליים".
ברום, חבר בפורום החוקר להט"ביות בקיבוץ ובהתיישבות העובדת, עוסק בהיסטוריה וכותב תזה על המקרה של גיורא מנור - הומו ואיש תרבות שעסק בתיאטרון ובמחול ואף היה אחד ממייסדי להקת הנח"ל, וחי בקיבוץ משמר העמק מ-1939 ועד למותו ב-2005.
"כתבתי על היחס שלו אל הקיבוץ ועל היחס של הקיבוץ אליו, כהומוסקסואל", הוא מסביר. לדבריו, ביחס הזה נוצרה סתירה: "מצד אחד היו עמדות שליליות כלפי הומוסקסואליות, וברור שאם הכול היה חשוף וידוע, היו לכך מחירים. ומצד שני, במסגרת כמו קיבוץ אי אפשר לשמור סוד כזה, וגם יש ניסיון של הקהילה להכיל בעזרת הכלים שיש לה".
איך מיישבים את הסתירה הזו? לטענתו של ברום, באמצעות מערכת "סוד גלוי". הוא מכנה זאת "הארון השקוף". "ההומוסקסואליות של מנור הייתה ידועה – אבל היה קוד שזה עובר ברכילות ולא בשום במה פומבית. לא בשיחת קיבוץ ולא במערכון בפורים. ומצד שני, אותו גיורא מנור שיחק את המשחק הזה ודואג לשמור על עמימות מסוימת. הוא לא יצא מהארון באופן פומבי עד 1996, כשהיה כבר בן 70".
ברום סבור שמנור ואחרים, שנמצאו בסיטואציה דומה, אימצו קוד מסוים. "בחברה הקיבוצית יש כוח מאוד חזק בלהיות כמו כולם, בלהיות נורמטיביים. הם רצו בעצם 'לעבור' כסטרייטים - לא רק מטעמים של הישרדות, אלא גם כי הזהות ההומוסקסואלית שנבנתה אצלם הייתה כזאת שרואה בלהיות חבר קיבוץ מהשורה ולא להתבלט את הדרך המהוגנת".
בשנות ה-70 אולי החל השינוי, אבל הוא עוד היה רחוק ממצעדי הגאווה ומנוער איגי. נורית ברקאי מקיבוץ ראש הנקרה יכולה להעיד על כך. ברקאי (66) יצאה מהארון בסוף שנות ה-70 בואכה האייטיז. כשההבנה נחתה עליה, כבר הייתה נשואה לגבר ואם לילד.
"נולדתי בקיבוץ, התחתנתי בקיבוץ, ילדתי בקיבוץ, התגרשתי בקיבוץ ויצאתי מהארון בקיבוץ", היא מספרת. "הייתה לי תקופה סטרייטית - כל הילדות והנעורים. לא הייתה אז מודעות כדי לברר ולבדוק מי אני. אני חושבת שתמיד ידעתי שאני לסבית, אבל לא אמרתי את זה לעצמי. לא היו לזה מילים בכלל".
החיבור לזהות המינית צמח מתוך הפעילות שלה בתנועה הפמיניסטית: "זה הבשיל כשכבר הייתי נשואה והבן שלי היה בן 9-8. ואז עשיתי את השינוי. יום אחד נפל האסימון. התגרשתי ויצאתי מהארון. הייתה לי בת זוג, ובקיבוץ אי אפשר להיות בארון לאורך זמן. לא יכולתי לעשות חיים של גם וגם, והייתה לי תחושה חזקה שאני צריכה לבחור. לקח כמה שנים לבצע את זה".
היא הייתה אז מורה בבית הספר היסודי. "בסך הכול זה היה יותר קל משחשבתי – זה היה מפחיד בהתחלה, כי בקיבוץ המשמעות היא להיחשף ביום אחד למשפחה שלי ולקהילה שלי. ברגע שמישהו אחד או שניים יודעים, מיד כולם יודעים. אז זה היה סיפור מעניין בקיבוץ, בתקופה ההיא זה נחשב אירוע, אבל לא זכורה לי חוויה של הדרה, דחיקה או חרם.
"אני מאוד מחוברת לקיבוץ שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חלק מהקהילה, תמיד בפעילויות, בוועדות, בתפקידים. לא התאים לי להיות מזויפת. היה לי חשש שפתאום ישימו איקס - בקיבוץ הרי מאוד קל לשים איקס על מישהו - אבל זה לא קרה. אני חושבת שגם שידרתי נינוחות. הפמיניזם שלי היה הרבה יותר רדיקלי, הנפתי הרבה יותר דגלים. עם הלסביות לא 'עשיתי סצנות', לא התנשקתי עם בת הזוג בחדר אוכל, בקיצור".
את מתארת חוויה שלא נשמעת טראומטית.
"לי לא. אני חושבת שלהורים שלי זו הייתה חוויה יותר קשה. החלק הקשה מבחינתי היה לבחור ולהחליט – להגיד לעצמי 'זו אני, ופה אני נשארת וממשיכה לחיות כמו שחייתי עד היום'. לשמחתי הרבה זה התקבל בפתיחות ובחברות. יותר חברות מפתיחות. זה לא מיד כיסה את כל מי שאני, ולא מיד השתלטו כל הסטריאוטיפים על לסביות – שהיו מאוד חזקים אז בתחילת שנות ה-80, כי אנשים לא הכירו לסביות והומואים. אני לא מרגישה כיום שאני סוחבת איתי צלקת. להיפך, אני מציינת לשבח את הקהילה שלי והמשפחה שלי על היחס ליציאה מהארון, ובוודאי את הבן שלי שהיה אז ילד ובכל זאת – זה לא פשוט".
את חושבת שהיציאה המאוחרת יחסית מהארון קשורה בחיים בקיבוץ, או בתקופה שבה זה קרה?
"זה יותר התקופה. גם הריחוק מהמרכז, מחיים תרבותיים חברתיים שנותנים לך לפגוש בזה ולגעת בזה. לא היה לי את זה בכלל. המילה 'לסבית' לא הופיעה אז בשום מקום – לא בעיתון, לא בסרט. הייתי צריכה לנסח לעצמי מי אני, למצוא את המילים, ואחרי זה למצוא מישהו לדבר על זה איתו. בגלל זה זה לקח כל כך הרבה זמן. אני חושבת שאם זה היה קורה עכשיו, בשנות האלפיים, הייתי בנוער איגי. כיום יש לנו במועצה האזורית פעילות של נוער איגי".
ברקאי, שמנהלת זוגיות ארוכת שנים עם קיבוצניקית משער העמקים, מתארת פתיחות רבה של הקיבוץ של היום: "התופעה של משפחות גאות הרבה יותר נוכחת בקיבוץ עכשיו. לנו יש שני זוגות של לסביות למשל, בהרחבה. זה הפך מאוד פתוח בקיבוץ כי הוא לא גטו, הוא מושפע ממה שקורה בארץ ובעולם. מכיוון שהפתיחות ב-20-15 שנה האחרונות היא גדולה, והקהילה הלה"טבית מאוד נוכחת, אז זה הגיע גם לקיבוץ".
מבחינתה, ההחלטה להישאר בקיבוץ הייתה גם הצהרה. "הקיבוץ היה משהו חדש וחדשני כשהוקם, וכמו כל קהילה הוא ייצר את הסטנדרט לעצמו. והסטנדרט לא היה להיות שונה, ובוודאי שלא לסבית או הומו. אני תמיד הייתי אקטיביסטית, וזה שאני שונה לא אומר שיוציאו אותי מפה, שהסטנדרט יישאר אחיד. חלק מהשינוי הוא להישאר בקהילה הטרוסקסואלית. הקיבוץ הוא עד היום קהילה הטרוסקסואלית, גם אם הוא מאפשר יותר שונות. הקיבוץ המתחדש חיזק את המשפחה ולא החליש אותה. בתחושה שלי זה חלק מהמשימה שלי בחיים – אני אשאר פה, והקהילה תלמד להכיר את השונה. אני פה, נקודה. תחיו עם זה. ולשמחתי, לא היה להם קשה לחיות עם זה".
הקיבוץ כנראה באמת למד לחיות עם זה. ד"ר גילי הרטל, שעורכת בימים אלה מחקר גדול על נשים לא הטרוסקסואליות בפריפריה, מספרת כי גילתה שכיום, מרבית הלסביות בפריפריה חיות בקיבוצים ולא בערים ובעיירות הפיתוח. "אני לא יודעת עוד להגיד למה זה קורה, אני מניחה שהקיבוץ הוא מרחב שיותר מאפשר לנשים להיות בו מבחינה כלכלית, קהילתית. זה נכון רק לגבי לסביות - נשים טרנסיות, לעומת זאת, ראיתי רק בערים".
הרטל חברה גם היא בפורום למחקר להט"ביות בקיבוץ, שמובילים פרופ' סילביה פוגל ביז'אווי ופרופ' עמית קמה בתוך יד טבנקין. "אין ספק שהמרחב הקיבוצי הוא לא הפריפריה האמריקאית, ובטח שלא הערבות באוסטרליה. החוויה של להיות להט"ב בקיבוצים היא ייחודית לישראל, ולכן יש פה משהו לדבר עליו", היא מסבירה את הסיבה לכך ש-20 חוקרים עוסקים בנושא עכשיו.
לשאלה אם ניתן להבדיל בין יציאה מהארון בקיבוץ למקומות אחרים בפריפריה, היא מסבירה שאין תשובה אחת. "האם יותר קל או קשה? אין תשובה, זה תלוי במלא גורמים, לא רק בקיבוץ אלא גם בהורים, באופי, במשפחה ועוד".
הרטל מספרת כי מצאה במחקרה שכיום יש הרבה יותר לסביות בפריפריה בצפון מאשר בפריפריה של הדרום, אבל טלי לוינסקי (38) מקיבוץ יפעת אומרת כי היא עדיין חשה במחסור רציני בחברי קהילה. "אני חושבת שהחברה פה היא כן מקבלת ופתוחה, ובסך הכול כולם פה יודעים עליי, זה לא סוד. אין לי תחושה של אי נוחות מהבחינה הזאת. אבל אני עדיין מרגישה חריגה כי אין כרגע בקיבוץ הרבה להט"בים, זה מה שחסר לי פה בעיקר", היא אומרת.
לוינסקי יצאה מהארון בגיל 25, כשחיה בתל אביב. "בתקופת הצבא התחלתי להבין את זה. לקח כמה שנים טובות עד שקיבלתי את עצמי ועשיתי צעדים בכיוון. זה היה תהליך. זה לא משהו שהיה מדובר, כמעט שלא נחשפתי לאנשים מהקהילה. זה לא כמו היום שאנשים כבר פחות מתחבאים בארון".
היו להט"בים מוצהרים אז בקיבוץ?
"זכורה לי רק אישה אחת. היום יש יותר. לא הייתה דמות שתיתן לי הכוונה. יכול להיות שבגלל זה לקח לי זמן להיפתח ולקבל, ולהבין שזה לא נורא. כשאתה לא מכיר משהו, הוא הרבה יותר מפחיד ומאיים. הקיבוץ הוא קהילה קטנה וסגורה, את לא רוצה להיות שונה. יכול להיות שגם בגלל זה סירבתי להכיר בכך שאני שונה מהאנשים בכיתה שלי. את רוצה להיות כמו כולם. יכול להיות שחלק מההכחשה קשור לזה".
היא חיה בתל אביב תקופה ממושכת, ולפני כמה שנים חזרה ליפעת, בעיקר כי רצתה לעשות ילד ולגדל אותו קרוב לאימה. עכשיו היא כבר בעיצומו של היריון. "זה כבר לא הקיבוץ של פעם. היו לי בנות זוג שהבאתי לקיבוץ, לא הייתה לי בעיה להסתובב איתן בשבילים. אבל זה לא כמו בתל אביב, שרגילים לראות זוגות חד-מיניים שמסתובבים יד ביד. אני מניחה שאם הייתי עושה את זה פה, מן הסתם היו יותר מבטים".
כן, הקיבוץ ושאר העולם השתנו מאוד ביחס כלפי להט"בים. ובכל זאת, גם בראשית שנות האלפיים החיים בו הקשו על כל מי שהיה מעט שונה מהקבוצה. עבור עמית לוין (גילוי נאות: אחיה של כותבת שורות אלה), השונות הייתה מאיימת: "תמיד הייתה התחושה הזו שמנסים להסליל אותך לשחק כדורגל ולהיות בחוץ, בזמן שאני יושב בפנים, מצייר ורואה סרטים מצוירים", הוא אומר בחיוך. "גורמים לך להרגיש שאתה חריג מהנורמה. ואז מגיע גיל ההתבגרות ואתה מתחיל להסתכל על בנים, ואז אתה תופס את הראש ואומר 'אוי לא, אני באמת חריג מהנורמה!'. לא כי זו סביבה הומופובית, אלא יותר מהמחשבה של 'מה יגידו השכנים'".
כיום הוא בן 31, עבר כמעט עשור מאז שיצא מהארון. גם הוא, בדומה לטלי לוינסקי, עשה זאת אחרי שעזב את הקיבוץ. "כל הזמן שגדלתי בקיבוץ, לא הייתה לי הרגשה שהקיבוץ מכיל הומואים ולסביות, אלא שהוא פשוט לא הומופובי. עד היום אני לא בטוח כמה יקבלו זוגות גאים בקיבוץ. נכון שהחברה הקיבוצית ליברלית, אבל אני עדיין חוויתי אותה כקבוצה מאוד הומוגנית. הפרטים מאוד דומים אחד לשני – כולם חברים בתנועת נוער מסוימת, כולם שואפים להצליח בבגרויות, כולם שואפים להתגייס ליחידות קרביות בצבא וכולם שואפים להיות סטרייטים, ובסופו של דבר להתחתן ולהביא ילדים. וכשאתה מרגיש את המשיכה הזו לבני המין שלך, זה סוג של מסמר בגלגלים. זה מפריע לאידיאל הזה שאתה שואף אליו. אז אתה מדחיק ומתכחש, וזה לא בריא לנפש. יכול להיות שאם היינו גדלים בסביבה עירונית, הדברים היו נראים אחרת. ככה אני לפחות הרגשתי בגיל ההתבגרות".
ובצבא?
"בצבא זה קצת אחרת, הצבא הוא קיבוץ גלויות – יש בו הכול מהכול. בצבא שלי היו גם הומואים למשל, ופתאום אתה רואה שזה לא כזה נורא. הצבא הוא כביכול הכי הומוגני - כולם נראים אותו הדבר עם המדים - אבל דווקא הסביבה הצבאית, שאמורה להיות מאצ'ואיסטית ולפסול הומוסקסואליות, עשתה בדיוק את ההיפך, זה דווקא פותח יותר. אולי בעיקר כי הצבא נותן את התחושה שלא באמת אכפת לו. מהבחינה הזו הוא היה יותר משחרר מהסביבה הקיבוצית".
פורסם לראשונה: 07:39, 13.03.20
