אם בר אווסקר יצחק (28), מנכ"לית "פרויקט גילה להעצמה טרנסית", הייתה צריכה להצביע על רגע אחד בזמן שבו הבינה שאין לה ברירה אלא להצטרף למאבק למען הקהילה הטרנסית, היא הייתה בוחרת בארוחת שישי אחת לפני תשע שנים.
"נפגשתי עם חברים וחברות שלי, חלקן במעגל הזנות. מישהי, אישה חזקה ומהממת, סיפרה לנו בלי להתמסכן על צלקת בגוף. שאלתי אותה מאיפה הצלקת, והיא אמרה שלקוח דקר אותה. הייתי רק בת 19 וחשבתי, 'או מיי גוד, יש פה מאבק שצריך לעשות אותו'. מאותו ערב התחילה הפעילות החברתית שלי למען הקהילה שלי, שהיא מוחלשת ומודרת. הקמתי קבוצת מנהיגות לנוער טרנס וקווירי שפעלה שלוש שנים, ומשם המשכתי לעמותת 'עלם', לעבוד בפרויקט שמטפל בנערות טרנסיות מנוצלות בזנות".
זה מפגש לא פשוט עם הצד הכואב של החיים.
"זו הייתה עבודה סופר-משמעותית אבל היא ריסקה לי את הלב. נתתי את הנשמה שלי. בעבודה כזו אין סתם שבוע רגיל ושקט. מתקשרים אלייך בארבע לפנות בוקר כי דקרו נערה או שניסו לדרוס או שמישהי נכנסה לכלא או צריך מיון פסיכיאטרי. את גם לא מדברת על שיקום אלא על הפחתת נזק: לספק מקלחת, אוכל, שיחה וידע על מיצוי זכויות, והכי חשוב - לאהוב אותן. אחרי שנתיים לא יכולתי יותר. הייתי מצולקת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשהתלבטה מה ללמוד ופנתה לייעוץ לבחירת מקצוע, הייתה בטוחה שימליצו לה ללמוד עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה או חינוך, "אבל התברר שיש לי יכולת לוגית-מתמטית גבוהה. הופתעתי מזה, אבל זה פתח אצלי משהו. התחלתי לימודי כלכלה במרכז רופין, וגיליתי שכשאני מתרחקת מהפעילות החברתית נופלים לי הרבה אסימונים. הבנתי שהדבר הכי רדיקלי שאני יכולה לעשות זה להפוך למאושרת, בריאה וכן, גם עשירה. זה נכון גם לגבי הקהילה. קידום ידע, נראות, לראות איפה החסמים ואיך פותחים אפשרויות, זה הדבר הכי רדיקלי שאנחנו יכולים לעשות".
באפריל האחרון, בדיוק ביום הולדתה ה־28, מונתה למנכ"לית העמותה הגדולה והוותיקה מבין הארגונים הטרנסיים (הקרויה על שם גילה גולדשטיין). בר, תזזיתית, חריפה ורהוטה, מספרת מה כבר הספיקה לעשות.
"אנחנו לא מתוקצבים על ידי המדינה מתוך בחירה, אנחנו ארגון לא מתנחמד. בניתי מערך גיוס כספים. בקורונה גייסנו תרומות של מיליון וחצי שקל שעזרו ל־300 חברי קהילה בשכר דירה, בסלי מזון ובתלושים. גם בשנה רגילה אנחנו מרימות טלפונים ושואלות אם יש אוכל במקרר, אם צריך עזרה במציאת עבודה או בקביעת תור לרופאים".
הדבר הבא שהותנע היה הכשרה לצוותים רפואיים. "כשאני שומעת שרופא שיניים שהגיע אליו טרנס לטיפול שואל אותו מה יש לו בין הרגליים, אני מבינה שצריך לפגוש סטודנטים לרפואה, רופאים, אחיות ומזכירות רפואיות ולתת את המידע, להסביר את חוויית החיים של אדם טרנס. ההגדרה הזו של בן/בת מושרשת בכל המערכות ויוצרת היעדר מענה עבור הקהילה הטרנסית. הרבה פעמים לא מדברים אלינו בכבוד או במגדר הנכון, והשאלות לא קשורות לטיפול.
"כבר העברנו יותר מ־200 הכשרות, אנחנו מרצות בתל־אביב והמרכז ועדיין נתקלות בהרבה בורות ומבינות כמה עוד עבודה יש לנו. היינו רוצות להגיע לכל הארץ ואפילו להצליח להכניס פרק על טרנסים בספרי הלימוד של הסטודנטים".
ההרגשה היא שיש שינוי במודעות החברתית לעניין.
"אני רואה שמתחילה מגמה של שינוי וקבלה של הורים את הילד שלהם. יש לא מעט הורים שמתנדבים אצלנו, ועכשיו אנחנו רוצות להקים מערך של סבתות מתנדבות. ב־2015, כשרק פתחתי את הקבוצה לנוער טרנס, הרוב המוחלט נזרק מהבית, והיה צריך למצוא להם פתרונות. בשנה השלישית כבר הגיעה אמא עם בתה בת ה־15, שהסבירה לי שהיא באה לראות מי אני כדי להסכים שהבת שלה תהיה שם. הייתי מאושרת.
"עם השינוי של השיח, של המערכות והחקיקה, עם נראות של טרנסים בתקשורת, קל יותר להורים לקבל את הילדים והילדות שלהם. אני מקווה שזה יהיה פחות ופחות דרמטי. תכלס, מה קרה? הילדה שלך מוציאה את מי שהיא החוצה, לאוויר העולם. זה הכל. היא לא רצחה אף אחד".
כשבת זוגך, ספיר ברמן, יצאה מהארון, זה בטח עשה שירות טוב לקהילה.
"בטח. לילד טרנס קטן אין דמויות לחיקוי, וכשמישהי כמו ספיר יוצאת מהארון, זו אמירה. היציאה של ספיר הייתה מעוררת השראה ומשנה סדרי עולם".
היא נולדה וגדלה במגדל־העמק בשם בר יצחק. ההורים גרושים, אביה יועץ בתחום החשמל, אמה מורה. יש לה שתי אחיות צעירות ממנה. את השם "אווסקר" הוסיפה לשם משפחתה בגיל 25.
"רציתי לחזור לשם המשפחה המקורי של אבא שלי, לפני שעברתו אותו, מתוך חיבור לזהות ההודית שלי. אבא שלי אמר שהוא התכחש לזהות שלו. ההורים שלו דיברו מרטהית (שפה בהודו, ת"ב), הוא לא דיבר את השפה. התחושה אז הייתה שצריך להתיישר ולהיות ישראלי כמו כולם".
בגיל 15-14 הסתובבה בחבורה להט"בית. "אני אוהבת צדק וקירבתי אליי את האנדרדוגים בתיכון. מה לעשות ש־99 אחוז מהם היו להט"בים. חיינו בסרט, שמענו ליידי גאגא כל היום, ולא נכנסנו לשיעורים. הייתי ילדה טובה עם פוטנציאל הצטיינות, אבל המרחב לא היה נגיש לי. פה ושם נזרקו לעברנו הערות. חייתי בתחושה שאני אצא יום אחד ממגדל־העמק ואצליח".
בגיל 18 עשתה שנת שירות בארגון "איגי" (ארגון נוער גאה). "פה התחיל האקטיביזם שלי. הבנתי את המשמעות של עשייה חברתית, אבל גם של העוצמות שלי. השתתפתי בהפקה של מצעד הגאווה ושל הוויגסטוק, פסטיבל למאבק ב־HIV. פתחתי גם קבוצות נוער של איגי. לא ראיתי בעיניים. בשנה הזו הבנתי שהקהילה שלי היא הקהילה הטרנסית. הם האחים והאחיות שלי".
את השאלה "באיזה מין ביולוגי נולדת?" היא מתעבת, ומגדירה את עצמה כא־בינארית. "אני לא בן ואני לא בת. אני לא גבר ואני לא אישה. אני לא רוצה להתקבע ולהתחייב לשום נראות".
אז מה את עושה כששואלים אותך היום באיזה מין ביולוגי נולדת, מה את עונה?
"שזה לא משנה. בעיניי זו הטרדה מינית לכל דבר. אם אני לא הולכת לשכב עם מי ששואל אותי, למה הוא צריך לדעת מה יש לי בין הרגליים? אנשים אוהבים לדבר עם טרנסים על הביולוגיה שלנו ועל הניתוחים או הלא ניתוחים שעברנו. השאלות האלה גורמות לכך שיסתכלו עלינו כעל קרקס ולא באופן אנושי. אנחנו בני אדם עם אופי, חלומות ויעדים. אנחנו קווינס, בוסיות בעולם, ואז מגיעה השאלה הזו. למה? להסתכל על מגדר זה רדוד בעיניי. כולם מפסידים מהדבר הזה".
מתי ידעת שאת לא בעניין הזה של מגדר, שההגדרות האלה לא כוללות אותך?
"תמיד ידעתי שאני שונה. בגיל 12 הסתכלתי ימינה ושמאלה לאיך שהבנות מתנהגות ואיך שהבנים מתנהגים, מה מותר ומה אסור, והבנתי שאני לא שייכת לקבוצה של הבנים ולא שייכת לקבוצה של הבנות. אני רוצה חופש, ששום דבר לא יגביל אותי בהקשר הזה. בגיל 15, אחרי שהבנתי שיש טרנסג'נדר וג'נדר קוויר ושאני לא מזדהה עם ההגדרות האלה, הודעתי שאני 'בר־ג'נדר'. אני זו אני ותשחררו אותי ממגדר. אין לי העדפה רומנטית מסוימת. מעניין אותי החיבור, הכימיה והאינטליגנציה".
כיצד אנשים בסביבתך פונים אלייך?
"בלשון פנייה מעורבת. פונים אליי גם כאישה וגם כגבר. לי זה לא חשוב. כשאני הולכת ללימודים, אני מדברת בלשון נקבה כי אין כוח להיות נושאת דגל. באתי ללמוד. לפעמים החברה מצפה מטרנסים להיות עלון הסברה. יש גוגל, נשמה".
בשנים האחרונות יש שיח מאוד סוער בין פעילות פמיניסטיות לקהילה הטרנסית. הוויכוח הוא על הכללתן של נשים טרנסיות כחלק מקהילת נשים. אותן פמיניסטיות טוענות שטרנסיות לא שייכות למרחבים הנשיים ולכן, למשל, לא צריך לאפשר להן כניסה לשירותי נשים או השתתפות בספורט נשי. הקהילה הטרנסית מוחה על ההדרה הזו. איפה את בדיון הזה?
"זה שיח מגוחך בעיניי. אני אף פעם לא אבין תנועות נגד מישהו אחר במקום פשוט להיות בעד עצמן. הדיון הזה על שירותים הוא אחד הדברים הטרנסופוביים ששמעתי בחיים שלי. מה יקרה בשירותים? אנשים יעשו פיפי. זה הכל. הדבר הזה שוב מצייר אותנו כסוטים ואנשי שוליים. פמיניסטיות מוחות על כך שגברים משתיקים אותן ואז עושות את אותו הדבר - מפעילות אלימות ודיכוי כלפי קבוצה אחרת".
א-בינארית שעומדת בראש עמותה טרנסית, זה דבר שהתקבל בברכה?
"הקהילה הטרנסית כוללת את כל הקשת הטרנסית, שזה אומר טרנסים וטרנסיות, קווירים וא־בינאריים. בעמותה אנחנו נותנות שירות לכל מי שצריך ופונה אלינו".
בחמשת החודשים האחרונים היא בת זוגה של ספיר ברמן (27), שופטת הכדורגל הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל. "שמעתי עליה כמו כולם, כשהייתה מסיבת עיתונאים איתה. חשבנו בעמותה שאנחנו צריכות לברך אותה ולהגיד שאנחנו כאן בכל מה שהיא תצטרך. שזהו, היא חלק מהמשפחה".
אז הרמת טלפון?
"רציתי, אבל לא הספקתי. יום אחד פשוט נתקלתי בה במקרה ברחוב בתל-אביב. עברתי ליד בית קפה בכיכר דיזנגוף בדרך לפגישת עבודה וראיתי אותה יושבת בשולחן בחוץ. פניתי אליה וסיפרתי לה עלינו. היא לא הכירה את העמותה ורצתה לשמוע עוד. מיהרתי לפגישה, אז נתתי לה את הטלפון שלי. לקח לנו עוד חודש להיפגש. היא סיפרה לי אחר כך שהיא לא יודעת להסביר את זה, אבל שהרבה ארגונים פנו אליה והיא הרגישה שהיא צריכה להיפגש איתי".
ואז נפגשתן.
"מהר מאוד הבנו שיש בינינו חיבור פסיכי. תוך שתי דקות ספיר אמרה לי, 'עזבי את פרויקט גילה וספרי לי עלייך'. במשך שעתיים דיברנו שיחה אמיתית ומרגשת. ביטלתי את הפגישה שהייתה מתוכננת לי אחרי כדי להישאר איתה. לפעמים את שמה על עצמך כל כך הרבה מסכות, ואיתה הרגשתי שאני יכולה להוריד אותן ואת המגננות ולדבר את עצמי. לשמוע אותה היה סופר־מרגש. גיליתי אישה סופר־עוצמתית עם Center שלי לקח שנים לפתח. היא מהנשים היותר אינטליגנטיות רגשית שהכרתי. גילינו ששתינו מהצפון, אנחנו מדברות את אותה שפה, אוהבות אותם דברים, למשל, מוזיקה. אנחנו יכולות לשמוע ים־תיכוני ואז מטאל".
מה קרה אחרי אותה פגישה?
"אני בן אדם רציונלי ולא נתתי לעצמי להתרגש. אמרתי לעצמי, נראה איך זה מתפתח. ואז היא שלחה לי הודעה שהיה כיף ומרגש ושהיא תשמח לפגוש אותי שוב. מהר מאוד זה הפך לרומנטי. מאותו יום כבר התחלנו להתכתב כמו זוג, על איך עבר היום ואיך הייתה הפגישה.
"לקחתי אותה בדייט הראשון ל'מונאר', מסעדה הודית. רק באותו ערב גיליתי שזה יום ההולדת ה־27 שלה. אמרתי לה, 'מה עשית? ואם זה לא היה הולך טוב?'. היא ענתה לי שידעה שיהיה טוב ורצתה לחגוג איתי. אחרי כמה דייטים, שבהם הרבה אנשים היו פונים אליה ברחוב, החלטנו לעשות דייטים ביתיים. המטרה הייתה להכיר ולבדוק, לא להיראות".
לפני חודש ספיר עזבה את הקריות ועברה לגור עם אווסקר בדירתה בשכונת התקווה. "זו פעם ראשונה שאני גרה עם בת זוג. כשייגמר החוזה, אולי נעבור בחזרה לצפון. היה קטע מצחיק, כשספיר עברה אליי היא הביאה את הדגל הטרנסי ותמונה שכתוב עליה Love Knows No Gender. זה שעשע אותי, אבל אני מבינה את זה. כשאת יוצאת מהארון בא לך מרצ'נדייז של גאווה. תלינו את זה בסלון. זה סופר־חמוד".
אז איך הולך לכן עם לגור ביחד?
"בינתיים כיף בטירוף. לקום איתה בבוקר, לשמוע אותה. ארון הבגדים שלנו משותף. אני בעיקר לוקחת ממנה בגדים, יש לה סטייל מטורף. אני יכולה להסביר את החיבור בינינו בזה שיש הבנה, ערכים משותפים, חלומות ושאיפות דומות. שתינו נשים חזקות מאוד. זה לא קשר של ילדות מאוהבות. זה קשר בוגר".
אווסקר מספרת על הטקס הקטן הקבוע שלהן בשישי. "אנחנו מנקות את הבית כשברקע רדיו חיפה, ואז איכשהו אנחנו מגיעות לסיטואציה שאנחנו רוקדות איזה חצי שעה. אנחנו גם אוהבות לבשל ביחד או אחת לשנייה. מעמידות סירים כאילו מגיעים אלינו 20 אנשים. הכי מוגזמות".
כבר הכרתן אחת לשנייה את המשפחות?
"עשרה ימים אחרי שהכרנו, כבר נסענו ביחד ליומיים לצפון והתארחנו בבית של רקפת, אמא של ספיר, בקריית־ביאליק. לרוב כשאת פוגשת הורים, את מעונבת וחושבת על כל מילה שיוצאת לך מהפה. בפגישה עם רקפת תוך שתי דקות זה השתחרר. גם עם אחיה נועם, שהוא מקסים ושנון, הקשר קרוב. ההורים שלה ממש הפכו להיות המשפחה שלי. אין יום בלי שאני מדברת עם רקפת. היא מאחלת לי בהצלחה בבוקר לפני מבחן, אני מספרת לה על היום שלי. זה הגיע לזה שאם שבוע־שבועיים לא היינו בקריות, אני אומרת לספיר, 'אני מתגעגעת לאמא שלך, בואי ניסע'".
ואיך עם אבא של ספיר?
"הקשר איתו סביב הכדורגל. אנחנו מגיעים למשחקים שספיר שופטת בהם. פעם בשבוע אני במשחק".
אהבת כדורגל לפני שהכרת אותה?
"לא הכרתי כלום. היה צריך להסביר לי מאפס. אני רואה את ספיר קמה בחמש בבוקר לפחות חמש פעמים בשבוע כדי להתאמן, ואני מעריצה אותה על זה. איזו אנרגיה פול פאוור של בריאות ושל הצלחה. שתינו קרייריסטיות עם שאיפות גבוהות. לא כולם יכולים להתמודד עם העוצמות האלה, והעובדה שספיר גם כזו אפשרה לי הרבה שקט. אנחנו דוחפות אחת את השנייה. אנחנו לא רק זוג רומנטי ומאוהב, אלא הפכנו להיות צוות וחברות טובות".
ומה עם המשפחה שלך, מה הם חושבים עליה?
"בנסיעה הראשונה שלנו לצפון עשינו סבב משפחות. אמא שלי בהתחלה נורא התרגשה שיש סלבית אצלה בבית. שתי האחיות שלי לא התבלבלו. הן בחנו אם היא ראויה לי. אחרי כמה שבועות אחותי הקטנה, שבינתיים פגשה עוד כמה פעמים את ספיר, הודיעה לי שהיא מתאימה לי יותר מכל הקשרים שהיו לי. היא גם מתייעצת עם ספיר בענייני לב ובחורים. אבא שלי הגיע אלינו הביתה, יצאתי לחצר לשיחת טלפון, וכשחזרתי, הם כבר היו בשיחה קולחת. אחרי זה הוא כתב לי בווטסאפ, 'רואים עלייך שאת מאושרת. יפה לכן ביחד'".
נשמע מושלם.
"כן. גם המשפחה המורחבת שלי קיבלה אותנו יפה מאוד. אני אוהבת להגיע לדודים שלי לקידוש כל שבוע, וכשהכרתי את ספיר נמנעתי כמה שבועות. לא ידעתי איזו תגובה אני אקבל, אם אשמע משהו טרנסופובי. בסוכות, דוד שלי שלח לי הודעה 'למה את לא פה?'. התחלתי לתרץ לו. הוא אמר לי 'תגיעו'. אמרתי לו, 'אתה יודע שאם אני מגיעה זה עם בת הזוג שלי?'. הוא אמר 'כן, בטח, תבואו'. זה לא מובן מאליו, וזה חימם לי את הלב.
"הגענו לארוחת צהריים וראינו שהם הכינו בשבילנו על האש טבעוני. אני טבעונית כבר עשור, ויומיים אחרי שספיר הכירה אותי היא הודיעה שהיא גם נכנסת לזה. היא סיפרה לי שהיא חשבה על טבעונות לפני כן וזו הזדמנות להתחיל. מה שאני שמעתי בזה הוא 'אני רוצה אותך'".
לא חששת להיכנס לקשר עם מישהי שרק סיימה זוגיות של שבע שנים עם אישה? ספיר סיפרה שזה נגמר רק כי היא יצאה מהארון. זה לא שהאהבה דעכה.
"אני לא ריבאונד של אף אחת, מאמי (מחייכת). גם אני עברתי קשרים רציניים, ואני מבינה שכל שנייה מהעבר של שתינו הובילה אותנו אחת לשנייה. העבר של ספיר הפך אותה למי שהיא. אני מכבדת את העבר שלה ואנחנו גם מדברות עליו. בכלל, אנחנו מדברות על כל מה שעברנו ומתכננות את העתיד המשותף".