ריאיון באולפן ynet עם יזם הפרויקט לארכיון דיגיטלי גאה
(צילום: אורי דוידוביץ)
"בסוף שנות ה-70 היינו נוסעים לטיולי מתנדבים גאים מהארץ ומחו"ל", נזכר אדם ללו בן ה-80, ממקימי האגודה למען הלהט"ב. "באחת הפעמים יצאנו לטיול באזור הכינרת. היה לי אז בן זוג בשם דובי, וככה אנחנו יושבים באוטובוס, ופתאום החברים שלי אומרים לי, 'אדם, אדם, דובי מתנשק ומתחבק עם מישהו אחר'. אז אמרתי, 'שיהיה לו לבריאות, אני לא שומר אותו לעצמי', אבל החבר'ה רצו אקשן וזה הפעיל לי את האגו, אז קצת נפגעתי.
"מפה לשם, כבר היה בין הערביים, עם שקיעה יפה. נסענו לכנסייה בתבור, כולם נכנסו לשמוע את ההרצאה בפנים ואני יצאתי החוצה לעשן סיגריה. הייתה גדר עם שושנים יפות, וברקע השקיעה האדומה. פתאום יוצא איזה בחור ושואל אותי אם אפשר לקבל סיגריה. נתתי לו סיגריה והוא אומר לי, 'זה לא היה יפה מה שחבר שלך עשה לך. נעים מאוד, קוראים לי פרנסואה'. ככה המשכנו לדבר, וכשהגיע הערב וכל הקבוצה ירדה מההר כבר היינו יד ביד. דובי היה עם החבר החדש שלו מסקוטלנד, ואני עם החבר החדש שלי משווייץ.
"באוטובוס פרנסואה נתן לי פתק עם מספר הטלפון שלו והציע שאבוא אליו, אז אמרתי לאיה אשתי שבסוף השבוע לא אהיה בבית. הוא בא ואסף אותי מהבית, והיינו שלושה ימים ושלושה לילות בבית מלון. עד היום הזה אנחנו בקשר, כבר 50 שנה. הוא בא פעמיים לארץ ואני הייתי אצלו. הוא מאוד רצה שנגור יחד והיו לי הרבה שיחות עם איה על זה, אבל ברגע האחרון החלטתי שאני לא עוזב את איה, את המשפחה ואת הארץ, עם כל האהבה שלי אליו. זו הייתה אהבה עם פרפרים בבטן", הוא נזכר בערגה.
3 צפייה בגלריה
אדם ללו ואחותו במצעד הגאווה. היה ביסקסואל שקיים זוגיות פתוחה כבר בשנות השבעים
(צילום: אוסף פרטי)
איך איה הגיבה לעובדה שהיה לך מאהב?
"אשתי ואני היינו בזוגיות עד שהיא נפטרה, בינואר האחרון. שנינו היינו ביסקסואלים והייתה לנו מערכת יחסים פתוחה. היא ברחה מאמא שלה ואני ברחתי מאבא שלי, וככה מצא מין את מינו. זה המזל הגדול שלנו. רצינו משפחה ועשינו משפחה, אבל גם פרגנו זה לזו והכול היה על מי מנוחות. גרנו יחד בחדרה, ופעמיים בשבוע היינו עושים גיחה קבועה לתל אביב כדי לפגוש אנשים".
"אנשים פחדו שיגלו עליהם, אז הכול נעשה בהיחבא"
סיפורי הדייטינג וההיכרויות של ללו ואחרים הם עדויות לתרבות להט"בית היסטורית, שהתקיימה בישראל בעבר ונמשכת עד ימינו. לאחרונה החליטה האגודה למען הלהט"ב להקים לראשונה ארכיון דיגיטלי גאה, שבו מובאים אל האור חוויות, תמונות, מסמכים ורשומות מההיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. מטרת הארכיון היא הנגשת הידע - גם עבור מחקרים עתידיים בתחום, וגם כדי לעודד את תחושת הקהילתיות והלמידה של ההיסטוריה הקהילתית הגאה, שעם השנים תועדה בצורה לא עקבית ומגמתית מכיוון שנחשבה לתרבות שוליים.
ללו מבהיר שכדי לפגוש גברים באותם ימים, בין אם להיכרות רומנטית או מינית, היה צריך לגשת למקומות מפגש יחסית מפוקפקים ואפילו להסתכן בפגיעה בחיים הפרטיים. "היינו הולכים לאורך הטיילת, שהייתה אז מאוד מוזנחת ועצובה, ל'שטריך' (טיול למטרת היכרות, שצ'"ק). מקומות פופולריים אחרים היו בתחנה המרכזית הישנה ליד בתי השימוש או בגן מאיר. היו מגיעים לשם מכל הארץ, מהקיבוצים, מהמושבים, מעיירות הפיתוח, מכל הפריפריה.
"כשלשוטרים היה משעמם, הם היו מגיעים עם פנסים ופנקסים, מקיפים את הגן ורודפים אחרי כולם כמו ציידים. תופסים כמה ורושמים את הפרטים שלהם, לעיתים מאיימים על אנשים כדי שיספרו פרטים. חבר שלי היה קצין קבע בצבא, והוא נזרק מהצבא בגלל מקרה כזה. חבר אחר נזרק ממקום העבודה שלו כי אמרו לו שהוא לא נשוי, שאין לו ילדים ושהוא מסתובב בגנים", הוא מספר בעצב.
איך ידעת שהבחור האקראי שאתה נתקל בו בגינה בהכרח נמשך לגברים?
"זיהינו אחד את השני לפי 'קוד המטפחת' - אם אני הייתי אקטיבי, אז הייתה לי בכיס האחורי של המכנסיים מטפחת אדומה. אם הייתי פסיבי אז מטפחת כחולה, ואם ורסטילי אז גם וגם. ובכלל, אם הייתי רוצה שיידעו שאני בקטע של גברים, אז היה סימן כזה של קיפול הצווארון כלפי פנימה. ככה ידעו שאתה מהחבר'ה הטובים", הוא מחייך. "אז מבט לפה ומבט לשם, ואו שהוא בא אחריך או שאתה בא אחריו, ומשם למיטה".
ואם יצא שרציתם משהו רציני, איך התנהלו מערכות היחסים?
"אם הייתה מתפתחת מערכת יחסים אז היינו קובעים או אצלי או אצלו או בבית קפה. הייתי מכיר את החברים שלו והוא את שלי, היינו יוצאים כקבוצה או נפגשים באחד הבתים. ארגנו מסיבת ריקודים, ישבנו לשמוע הרצאות, וכל אחד היה מספר על החיים שלו. ההתקשרות בינינו הייתה נעשית או מטלפון ציבורי או במכתבים. מובן שלא היינו שולחים מכתבים הביתה, אלא רק בתיבות דואר לפי מספר תיבת דואר. כולם ממש פחדו שיגלו עליהם, אז הכול נעשה בהיחבא. "אפשר לומר שהנטייה לזוגיות ארוכת טווח התחילה בשנות ה-80, אחרי התפרצות מגפת האיידס. כולם פחדו מכולם אז נטו יותר לזוגיות. נגיד, אם הייתי רוצה לצאת עם מישהו או מישהי מלבד בת הזוג שלי אז שנינו היינו נבדקים, וככה ידענו שאנחנו בטוחים ויצאנו קבוע", הוא מספר.
מעבר למיניות ולרומנטיקה, ללו מדגיש כי ההיכרות סיפקה גם את הצורך האנושי בקהילתיות. "האלמנט החברתי היה מאוד חשוב לנו. רציתי לדבר על החוויות שלי, על הקשרים שלי, להיות עם אלה שאוהבים את בני מינם. לי בקבוצה קראו 'הומו מזויף' כי יצאתי גם עם נשים, אבל מעבר לזה פשוט רצינו להיות בחברותא יחד, כמו כל קבוצה בחברה שיש לה את ההווי, התרבות והשפה שלה".
הרשיתם לעצמכם להביע חיבה בציבור?
"אני הייתי חופשי מאוד לגבי זה. נגיד, הייתי אח בחדר מיון, ואם היה מגיע סטאז'ר הייתי אומר, 'אף אחד לא מתעסק איתו, אני תפסתי אותו קודם!', ואם הייתה מגיעה סטאז'רית הייתי אומר, 'אף אחד לא נוגע בה, היא שלי'. אז אף פעם לא ידעו איך לאכול אותי וצחקו ממני", הוא נזכר משועשע.
"אבל הייתי מאוד טוב בעבודה שלי, כל מטופל היה כמו משפחה בשבילי. לא הייתה לי בעיה להביע חיבה בציבור. ישבנו יחד במסעדות והחזקנו ידיים, אף אחד לא אמר שום דבר. פשוט דאגנו לא להגזים, והכול נעשה בצורה מכובדת וסימפטית. אחד יושב מול השני, יושבים יחד ומחזיקים את היד. גם ידענו לאיזה מלון ללכת, שבו אף אחד לא שאל שאלות, שילמנו כסף ונתנו לנו חדר".
"לא יכולת לדעת מי לסבית ומי לא לסבית"
"כשאני הייתי בזוגיות אז השתדלנו לא להפגין חיבה בציבור", נזכרת חנה קליין בת ה-69, מוותיקות האקטיביסטיות הלסביות בישראל. "הכרתי זוג נשים שלא עשו חשבון לאף אחד. שתיהן היו גבוהות וחזקות, אז הן היו הולכות לאיפה שהן רוצות, אבל מפעם לפעם תקפו אותן. הן הלכו מכות וגם הרביצו בחזרה", היא אומרת. "אישית לא רציתי להיכנס לקטע כזה. הייתה לי חגורה ירוקה בקרטה, ואם הייתי מרביצה זה היה נגמר כשאני בבית סוהר, אז העדפתי לא להפגין חיבה בציבור. אבל כן יצאנו. היינו יושבות ונפגשות במסעדות, בבתי קפה או בברים בלילה, והייתה בינינו המון רומנטיקה. פשוט ברחוב היה מסוכן".
לדברי קליין, בעוד ההיכרות בין גברים הייתה נגישה יחסית, היכרות בין נשים לנשים עד לאמצע שנות ה-70 בישראל הייתה לחלוטין עניין של מזל. "לא יכולת לדעת מי לסבית ומי לא לסבית. פה ושם ניסיתי באופן עקרוני וכללי לדבר על הנושא, ולפי התגובה כבר ידעתי עם מי יש פה עסק. אבל גם הנחתי שיכול מאוד להיות שאולי אני מדברת עם אישה לסבית אבל היא כל כך לסבופובית, שהתגובה שלה עלולה להיות לצד השני לגמרי".
לדברי קליין, השינוי התחיל עם הקמת האגודה למען הלהט"ב. "בסוף 1975 חזרתי מחופשת קיץ בחו"ל, וקראתי בעיתון הסטודנטים שהוקמה אגודה של הומוסקסואלים. לא אמרו לסביות, אבל הנחתי שגם אנחנו נכללות", היא מספרת בהתרגשות. "התחלתי לחפש, איפה אני מוצאת את האגודה הזאת? יום אחד, האגודה פרסמה מודעה בגודל סנטימטר על שניים וחצי סנטימטר במדור חוגים ב'ידיעות אחרונות'", היא אומרת בחיוך.
"בהתחלה המודעה הייתה עבור גברים הומוסקסואלים וכך היה כתוב בה: 'רצונך לשנות את מצב ההומוסקסואלים בארץ? אנא פנה לתיבת הדואר הרשומה'. חיכיתי עוד שבוע ואחרי שבוע הופיעה אותה מודעה רק ללסביות. מיד לקחתי את המודעה, כתבתי מכתב ובו ציינתי שאני רוצה להיות פעילה כדי לשפר את המצב ולתקן את העולם. כתבתי את המכתב, ושמתי אותו במגירה לשבועיים. היו אז בחינות סמסטר ופחדתי שאם אלך לאגודה ואתרגש, הראש שלי לא יהיה בבחינות", היא מודה.
"בתגובה, חזרה אליי בחורה בשם זיוה, שהייתה אז האישה היחידה שפעלה באגודה. קבעתי איתה והיא הגיעה עם בת הזוג שלה. אין לי מושג איך הן הכירו, אבל אני בעיקר שמחתי. אמרתי, 'וואו! חשבתי שאני אפגוש לסבית אחת והנה אני פוגשת שתיים. זה פי שתיים ממה שחשבתי לעצמי!", היא נזכרת וצוחקת. "ישבנו ודיברנו ואמרתי להן שאני רוצה להיות פעילה ושהמבט שלי הוא קדימה, הרבה מעבר לאני האישי שלי. מן הסתם הייתה לי גם מטרה להכיר כי לא הייתה דרך אחרת להכיר. בעצם הקמת האגודה הייתה ממש הצלת חיים כי לנו לא היו מקומות מפגש.
"אחרי כמה ימים היה לנו מפגש ארצי של כל הלסביות שפנו לאגודה מכל הארץ. היו המון לסביות, שבע נשים בכל המפגש! לא חלמתי אפילו, חלמתי על אחת ופתאום יש שבע! כמה ימים אחרי זה הייתי במסיבה הראשונה, זו הייתה מסיבה אצל אחת החברות בבית, והיה כבר קהל עצום של 13 נשים מכל הארץ", היא מחייכת. "לאחר מכן הקמנו יחד את חוג הנשים של האגודה, והחוג הזה שגשג. אחרי שנה היינו 130 נשים".
איך זה הרגיש להיות פתאום בחדר עם לסביות כמוך?
"השמחה הייתה מאוד גדולה, הרגשתי שהגעתי הביתה, שאני במקום שאמור להיות המשפחה השנייה שלי מעתה ועד סוף חיי. שהגעתי למקום הנכון עם האנשים הנכונים".
"לנוער הטרוסקסואלי יותר קל לתרגל רומנטיקה לפני שהם מגיעים למין"
תרומתה של תחושת הקהילה לפיתוח מערכות יחסים רומנטיות בין זוגות גאים משמעותית מאוד עד היום, בדיוק כפי שהייתה בתקופתם של ללו וקליין. "אני יכול להגיד שזה מתחיל כבר בגיל ההתבגרות", אומר מרום אלטרוביץ', עובד סוציאלי ורכז התחום הפסיכו-סוציאלי של האגודה למען הלהט"ב. "כאשר אנחנו מסתכלים על נוער הטרוסקסואלי וסיסג'נדרי, יש להם יותר הזדמנויות להיכרויות בתוך הסביבה הקרובה שלהם. יש להם יותר הזדמנות לתרגל רומנטיקה לפני שהם מגיעים למין, מה שלנוער להט"בי קורה פחות.
"אנחנו רואים שמהרגע שסצנת הדייטינג עברה לאפליקציות, נוצר משהו מנוכר. אנשים מספרים שהם פוגשים פתאום אנשים שנראים אחרת לגמרי מהתמונות שלהם ומתנהגים אליהם אחרת לגמרי, ולא קל להם להגיד, 'מתאים לי או לא מתאים לי'. אנחנו גם רואים דברים שכבר התקבעו בגלל החוויות הראשוניות האלה של הדייטינג, שהיו דרך אפליקציות או בכל מיני מקומות חשוכים וגנים. זה משהו שהולך אחר כך עם האנשים האלה ומשפיע על התפיסה שלהם בנוגע למה זה דייט, איך הוא צריך להתנהל ומה אני אמור או אמורה לספק בסיטואציה הזאת".
3 צפייה בגלריה
אפליקציית גריינדר. שינתה לרעה את האופן בו להט"ב מתייחסים ומתנסים בהיכרויות
(צילום: shutterstock)
לדברי אלטרוביץ', ישנו שוני בין הקבוצות בקהילה בכל הנוגע לחוויית הדייטינג. "גברים צעירים ואנשים מהקהילה הטרנסית מעלים הרבה חוויות טראומטיות. גם אצל נשים יש חוויות של ניצול ופגיעה, אך הן בעיקר מתארות כניסה מהירה למערכות יחסים, תחושת חברות ותקשורת שמאפשרים משהו קצת אחר. נשים ונערות מכירות גם בפלטפורמות טיפה אחרות. זאת אומרת, הן יכולות להכיר באטרף, אבל גם באפליקציות כלליות כמו אוקיי-קיופיד או בסביבות מגוונות ופחות מכוונות זוגיות כמו בקבוצות חברתיות או במרחבי עבודה. "גם לגברים יש הזדמנויות היכרות כאלה, אבל פחות. כן מכירים במסיבות, אבל הרוב מתארים מסיבות כהזדמנות לסטוצים ופחות לדייטים רציניים. בקהילה הטרנסית זה עוד יותר בהיחבא, כי שם עדיין שורר אלמנט חזק של חשש מדחייה, עד כדי אלימות, בהיכרות אגבית.
"כשאדם מגיע לארגון גאה לצרכים חברתיים או התנדבותיים, קורית התפתחות אישית וגם יש הרבה פעמים ציפייה להכיר אנשים חדשים, הן למטרות רומנטיות והן למטרות חברתיות. זה מאוד עוזר, במיוחד במקומות שבהם חסרה תמיכה חיצונית. זה נותן הרבה הזדמנויות לדבר, לחוות, להכיר אנשים שחווים חוויות דומות לשלנו, לקיים נראות שנעימה לי ולא לחוות פוגענות כמו שחווים בחוץ. זאת אומרת, זה לא בהכרח שאם אתה מעורבב בחיי החברה הקהילתיים, כל מערכות היחסים שתנהל יהיו מושלמות עבורך, אבל כן נוצרת הרבה פחות להט"בפוביה מופנמת ויותר הכרה של אני מול עצמי".
אלטרוביץ' מציין כי במסגרת המאמצים של האגודה ליצור מרחבים בטוחים, מתקיים במעל ל-70 קהילות מקומיות ברחבי הארץ פרויקט "גאווה מקומית", שבין השאר מסייע לקיום מפגשים כמו ערבי תרבות, הרצאות, ערבי חג וארוחות שישי משותפות.
בשנים האחרונות יש בישראל מגמה הולכת וגדלה של הומואים ולסביות ששואפים לזוגיות ארוכת טווח ולהקמת משפחה מסורתית כמעט, עם חתונה וילדים. מהן הסיבות למגמה הזאת לדעתך?
"במדינות שמרניות יותר בעולם רואים את זה גם, אבל בישראל זה בהחלט ברור. שיעור הילודה אצל גברים הומוסקסואלים הוא מהגבוהים בעולם, מתוך הפנמה חברתית של הצורך והחשיבות של משפחה. מצד שני, זה גם יכול להיות ביטוי אחר של הומופוביה מופנמת, שכאילו מרחיק אותי מהדימוי הלהט"בי הפחות מקובל חברתית שמתרכז במיניות.
"למשל, יש הרבה גברים הומואים שהולכים עם טבעות, וזה נורא חשוב להם לקיים נראות הטרונורמטיבית מול הסביבה, המשפחה או ההנהלה בעבודה. זה סמל סטטוס, ואין ספק שזה בהחלט משפיע. מצד שני, אנחנו נראה יותר ויותר אנשים שעושים את זה פשוט ממקום של השלמה - של הבנה של מי הם ומה הם רוצים מעצמם.
"אפשר גם לראות שינוי בגישה כשהלהט"בפוביה המופנמת יורדת, ומשהו בחוסן הפנימי מתחזק. או אז יכולה להיות התנערות מההטרונורמטיביות, ואיתה נוצרת גם האפשרות ליצור מערכות יחסים מורכבות יותר. זה מאפשר לאנשים לראות את הלהט"ביות שלהם בצורה שהיא מעבר לרק נטייה מינית או זהות מגדרית. כלומר, כאורח חיים שאפשר לתת לו ביטוי בכל מיני צורות".
פורסם לראשונה: 10:56, 25.12.20
