כשהייתי בן 12 הלכתי לראות הצגה של תלמידי מגמת תיאטרון בחטיבת ביניים שנורא רציתי להתקבל אליה. זה גם היה הרגע שבו ראיתי אותו על הבמה, מוכשר בטירוף ומעורר הערצה. רציתי להיות שם על הבמה, לידו, איתו. אחרי ההצגה לחצתי לו את היד ואמרתי, "כל הכבוד". אלא שהיה שם משהו אחר, בלחיצת יד הזאת. משהו שהיה שונה מכל מה שהרגשתי לפני כן.
מגיל קטן מאוד התחלתי להבין שאני לא נמשך לבנות. תמיד היו לי חברות, לא הייתי לבד לשנייה, אבל אין ספק שנורא פחדתי להיות הומו. זה תמיד היה נשמע לי כמו קללה. השנים של תחילת שנות האלפיים לא היו כמו היום, כשבכל מקום אנחנו מיוצגים ונראים, אם זה בכנסת, בטלוויזיה, במוזיקה ובמרחב הציבורי. להיות הומו, כשהייתי נער, נחשב עדיין למשהו נדיר, בשוליים. נכון שמדי פעם ראיינו הומואים בתוכניות הטלוויזיה, אבל לא בעוצמה כזאת גבוהה ומדהימה כמו שיש לנו היום, ולהודות בפני עצמי שאני הומו, היה נראה לי אז כמו הדבר הכי נורא שאני יכול לעשות לעצמי.
החור השחור שהפך לאהבה הראשונה שלי
ניסיתי, אלוהים כמה שניסיתי לסלק את המחשבות האלה מהראש, אבל הן תמיד חזרו ותקפו אותי. ואם זה לא מספיק, אז גם הייתי ילד מאוד חרדתי, מה שלא עזר לכל העניין הזה להיות פשוט יותר. הפחד להיות הומו הפך לחרדה מלהיות הומו, ובגיל 13, הגיל שבו אתה מתחיל לגלות את עצמך ולהבין קצת יותר מי אתה, אירע התקף החרדה הראשון שלי.
באותה שנה התקבלתי לחטיבת הביניים שתמיד רציתי, והתחלתי ללמוד מוזיקה ותיאטרון. שם גם הכרתי אותו. הוא למד שכבה מעליי, והפכנו לחברים טובים ששרים יחד בטקסים ומשחקים יחד בהצגות בבית הספר. יום לפני יום הולדתי ה-17, ארבע שנים למעשה אחרי שהכרנו, אני ואותו בחור כבר היינו החברים הכי טובים. לשנינו הייתה אז חברה, ונהגנו לצאת כולנו לבלות, ארבעה חברים טובים שנמצאים באותן המסגרות, ומשחקים יחד על אותן הבמות.
בשלב מסוים, אני והחברה שלי נפרדנו, והבחור הזה בא לישון אצלי. שכבתי לידו והרגשתי משהו מוזר, לא מוסבר. ישנו קרובים האחד לשני כל הלילה, במיטה וחצי הקטנה שלי, והרגשתי שאני עושה משהו רע. בכל זאת, אנחנו "סטרייטים", ולו יש חברה שהיא ידידה נורא טובה שלי. לא הצלחתי לישון כל הלילה.
בבוקר, אמא שלי הקפיצה אותנו לבית הספר ועצרה רגע לתדלק. היא יצאה מהאוטו, ואז, בפעם הראשונה, יצאו ממני המילים, "אני מרגיש ממש מוזר". הוא הביט בי ולא ענה. אמי בדיוק חזרה לאוטו, אז הסטתי את המבט. השתיקה הייתה בלתי נסבלת.
כמה שעות אחרי זה, הוא נפרד מהחברה שלו ואמר לי לפגוש אותו במחששה של בית הספר. הוא הסתכל עליי במבוכה ואמר, "תקשיב, אני מרגיש אליך משהו". הייתי בשוק. "גם אני" אמרתי בשקט. המילים פשוט יצאו ממני בלי לחכות. בדיעבד, הבנתי שהוא ציפה לקבל דחייה אבל באותו הרגע החלטתי, לראשונה בחיי, אחרי כל כך הרבה שנים של פחד מעצמי, להודות.
הוא אמר לי, "אתה מבין שיש לנו פה טלנובלה? אני לא רוצה לחשוב בכלל איך החברים יגיבו, המשפחה, האקסיות שלנו!". אמרתי לו שזה מרגיש לי כמו חור שחור שאני לא יודע לאן הוא מוביל, אבל משהו בזה מרגיש לי נכון. החור השחור הזה הפך להיות האהבה הראשונה שלי, כשבפעם הראשונה בחיים שלי, בגיל 17, הבנתי מה זה להיות מאושר.
הייתי מוצא את עצמי שומע שירי אהבה ופתאום מבין על מה הם מדברים. עברי לידר, נגיד, היה האמן ששמעתי הכי הרבה. הוא הזמר היחידי בתחילת שנות ה-2000 ששר על אהבה חד-מינית בכזאת פתיחות, ונטע בי כל כך הרבה תקווה, שהעולם הזה יום אחד ידע לקבל את האהבה שלנו.
הבטחתי לעצמי שיום אחד, גם אני אהיה הבן אדם הזה, המוזיקאי הזה ששר שירי אהבה חד-מיניים ונוטע תקווה באחרים, ממש כמו שעברי היה עבורי. ובכל זאת, אני והחבר עדיין לא היינו פומביים. במשך שנה שלמה הסתרנו את האהבה שלנו מכל העולם. רק בהפסקות בבית ספר, אחרי חזרות, בשדות פתוחים ובמקומות נטושים, היינו נפגשים לאהוב אחד את השני.
אחרי שנה החלטנו שדי, עכשיו מספרים. קל זה לא היה. האמת היא שזה היה סופר קשה. ההורים לא קיבלו את זה טוב, הם חשבו ש"מישהו משפיע עליי" ושזה לא יכול להיות, הרי תמיד היו לי בנות זוג. לך תסביר להם שתמיד ניסית לברוח. גם החברות לשעבר היו בשוק. הן לא ראו את זה מגיע. לקח להן זמן לעכל אבל הן החליטו לסלוח לנו על ההסתרה והבינו שלא הייתה לנו באמת ברירה.
שאר החברים דווקא קיבלו את זה טוב, אבל עדיין החלטנו לשמור על אהבתנו בסוד משאר העולם. חטפנו מספיק הערות וקללות בבית ספר על זה שאנחנו במגמת תיאטרון, שרים ורוקדים. צמד המילים "איזה הומואים" גם ככה נזרקו לעברנו, וזה היה הורג אותי בכל פעם מחדש. "הם רואים עליי", חשבתי.
חמש וחצי שנים היינו יחד. לאט-לאט, המשפחות התרגלו וקיבלו אותנו באהבה. החברים גם. וגם אני. לבסוף, החלטתי שללהקה הצבאית אני כבר אגיע כשאני מחוץ לארון. התחלתי לספר לכולם ולהגיד שיש לי בן זוג. איזה תיקון זה אחרי שנים של הסתרה!
היום, לא מעט שנים אחרי, אני בן 27, גר כבר שנתיים וחצי עם בן הזוג הנוכחי שלי ועם הכלב שלנו, ואחרי שנים מחוץ לעיר הולדתי, אני חוזר אליה לבית משלי, עם המשפחה החדשה שלי. אני מוזיקאי עם שני אלבומים מאחוריי, כשאת רוב השירים כתבתי על הזוגיות החד-מינית שלי, בלי לסנן. היה לי ברור שכמו שעברי לידר היה בשבילי עוגן והשראה, כך אהיה גם אני כשאדבר בפתיחות על האהבה שלי, על הקשיים ועל השמחות, בלי להחסיר שום פרט ובלי לפחד מהתגובות. כי אם רק אצליח להיות הבן אדם הזה בשביל עוד נער או גבר מפוחד, שלא מצליח לצאת מהארון, הרי שאת שלי - עשיתי.
הכתב הוא זמר ומוזיקאי
