לפני שלוש שנים, הבין עדי אנהנג (27) שהוא טרנסג'נדר. עשור לפני כן הוא אובחן באוטיזם, בעקבות התעללות חמורה שעבר בבית הספר. "אובחנתי כאוטיסט בגיל 14, וכשהגעתי לתיכון, הייתי כבר במצב הרבה יותר יציב, ועבדתי עם עצמי על לשרוד את מערכת החינוך הישראלית", הוא מספר.
"מודעות למגדר היא משהו שלא חוויתי עד האוניברסיטה, שם למדתי קולנוע ומדיה. התחלתי לדבר באינטרנט עם נשים טרנסיות, לא כי חיפשתי, הן פשוט היו במרחבים שהייתי בהם. בשנה השנייה שלי באוניברסיטה נפתח לראשונה התא הגאה באוניברסיטת אריאל. שם גם הייתה הפעם הראשונה שפגשתי גבר טרנס פנים אל פנים".
מה הרגשת כשפגשת אותו?
"הקטע שדי הדהים אותי הוא שמעולם לא חשבתי על האופציה הזאת. נשים טרנסיות היו לחלוטין הגיוניות מבחינתי. ידעתי שיש גברים טרנסים כי שמעתי על צ'אז בונו (בנה של הזמרת שר ושל סאני בונו – ש.צ'.ק), אבל לא התעסקתי בזה. רק כשראיתי פתאום גבר טרנס מול העיניים, התחלתי להבחין יותר דברים שהרגשתי, והתחלתי להגדיר את עצמי בצורה יותר פלואידית.
"אני זוכר שהוא גם היה ממש בתחילת התהליך ההורמונלי, ולא היה שם שינוי פיזי עדיין. הבן אדם הסתובב עם סווטשירטים גדולים כדי להסתיר את הגוף וכל זה, ונתן לי את האופציה לומר, אה! אני גם מרגיש באופן דומה, אבל גם בשלב הזה עדיין לא נפל אצלי האסימון, ועדיין ניסיתי להתאים את עצמי למה שהחברה מלמדת".
כשסיים את לימודיו האקדמאיים, נסע אנהנג לבקר את חבריו וחברותיו בארה"ב ואירופה. חווית העצמאות והאפשרות לדבר אנגלית, שפה שאינה מוגבלת מבחינה מגדרית, הפגישו אותו עם הטרנסיות שלו. "היה לי הרבה מאוד זמן לבד שם, פגשתי חברים אבל גם הייתי המון עם עצמי, וזה נתן לי את החופש לחיות בעולם פחות ממוגדר, כי באנגלית זה לא 'את' או 'אתה', הדברים יותר אמורפיים", הוא אומר.
לצאת מהארון כטרנס
"הפעם הראשונה שדיברתי על הדברים הייתה עם חברה שלי, דני. היא גרה בטקסס והיא אחת הנשים הטרנסיות הראשונות שיצא לי לדבר איתן. פיתחנו מערכת יחסים מאוד קרובה, אנחנו בקשר כבר בערך שש שנים, והיא האדם הראשון שיצאתי מולו מהארון באופן רשמי.
"דיברנו המון על הורמונים והמשמעות שלהם, יצאנו יחד למועדון, פגשתי גברים טרנסים ושאלתי אותם שאלות שברור לי שנחשבות פולשניות, אבל הייתי צריך את התשובות האלה. כשחזרתי לארץ דיברתי על זה עם התרפיסטית שלי, וברגע שהרגשתי שאני בטוח בעצמי, ניגשתי להורים וסיפרתי להם".
איך הם הגיבו?
"אני חייב לומר שהתגובה שהכי הצחיקה אותי הייתה התגובה של אמא שלי. היא תכחיש את זה בכל תוקף, אבל היא ניסתה להתמקח איתי. היא אמרה שהיא תממן לי ניתוח להסרת שדיים אם אני לא אתחיל לקחת הורמונים, אבל זה לא ממש עבד".
כשהתחיל את התהליך, נתקל באתגרים ייחודיים להיותו טרנסג'נדר ואוטיסט בתוך המערכת הרפואית. "יש נטייה להרבה אנשים בתחום הזה להסתכל עלינו בקהילה האוטיסטית, כעל אנשים שלא הכי מכירים את עצמם. לכן זה היה תהליך טיפה ארוך יותר עבורי לקבל את החותמת שאומרת שאני יכול להתקדם לשלב הבא בהליך הרפואי.
"לשמחתי, יש לי מטפלת מדהימה שמכירה אותי כבר כמה שנים. היא נתנה לי מכתב בו כתבה שהיא מכירה אותי, שאני מודע לתהליך ויודע מה אני הולך לעבור, ולשמחתי זה עבר באופן יחסית חלק. אני כן רואה שלהרבה חבר'ה אוטיסטים טרנסים יש נטייה להיתקל ביותר אנשי מקצוע סגורים שהולכים עם הראש בקיר, אבל יש התקדמות ופתיחות מסוימת בנושא. יש משהו בעולם הזה שמתקדם, לשמחתי".
את אותה תגובה של הרמת גבה, מקבל אנהנג גם מהחברה הכללית. "לא פעם, כשאני אומר לאנשים שאני אוטיסט, הם מתחילים לתפוס אותי כמו איזה ילד קטן, ואז כשאני מספר שאני טרנסג'נדר, זה יוצר סוג של דיסוננס כזה של 'איך אתה בתור ילד קטן יודע שאתה לא מתאים לגוף של עצמך?' ואני כזה, 'אני לא יודע, אני אדם בן 27 שעשה כבר המון דברים בעולם הזה ואני די מכיר את עצמי. אני יודע להסתדר, תודה, ואתה יכול לעזוב לי את היד'. לרוב אני מפסיק את השיחה בשלב הזה, כי ברור לי שהאדם יתייחס אליי בצורה לא שלא נעימה לי, אז אין טעם".
איפה מקבלים אותך טוב יותר, בחברה הטרנסית או האוטיסטית?
"הטרנסיות שלי מתקבלת הרבה יותר חלק בקהילה האוטיסטית, כי אצל אנשים אוטיסטים יש יותר ניסיון להבין אנשים אחרים. זה חלק מהחוויה של לחיות בעולם הזה מבחינתנו. אנחנו מנסים למנוע מאחרים להרגיש את מה שאנחנו חווים מבחינה חברתית. גם מבחינתי באופן אישי, אני מרגיש שאני מנסה להשאיר את העולם טוב יותר ממה שהוא היה כשמצאתי אותו".
"בחוויה שלי את קהילה הטרנסית בארץ", אומר אנהנג, "התגובות נעות בין 'גם אני! בוא נהיה החברים הכי טובים', לבין 'אוי! אני לא מאמין שאתה באמת אוטיסט. תביא לי הוכחה', ואז אני חושב מאיפה להציג להם את הקרניים", הוא אומר בשעשוע.
מצחיק. זה כמו אנשים שאומרים לאדם טרנס "אתה בכלל לא נראה טרנס!", בלי להבין שרוב הטרנסים שהכרתי, כולל אני, לא רואים את זה בעין יפה.
"בדיוק".
ומה עם זוגיות?
"כרגע אני לא בזוגיות. נפרדתי מבת הזוג האחרונה שלי לפני כשנה. אין לי העדפה בקשר ללצאת עם אנשים על הספקטרום האוטיסטי או הטרנסי, אני פשוט מתעניין באנשים כאנשים. אני כן חושב שחוץ מאדם אחד שיצאתי איתו בחיי, יצאתי רק עם אנשים אוטיסטים, בין אם הם היו מאובחנים או לא מאובחנים. לא ממש ידוע לי איך זה לצאת עם אנשים נוירוטיפיקלים (שאינם אוטיסטים, ש,צ',ק). אני לא נגד זה, פשוט לא ממש חוויתי את זה.
"בקרוב אעבור סדנה לאנשים אוטיסטים שמתמקדת בנושא הזוגיות, שבה אלמד איך לגשת לעולם הזה, בין אם זה עם אנשים אוטיסטים או נוירוטיפיקלים. כבר עברתי סדנה דומה באוניברסיטה. בכל מקרה, אני לא ממהר לקראת זוגיות ומערכת יחסים, זה פשוט שם בעתיד".
בסוף השיחה, כשאני שואל איזה מסר הוא היה רוצה להעביר אל נוירוטיפיקלים בקהילה הגאה ובכלל, עדי מסכם באמת אוניברסלית: "אפשר פשוט להכיר אנשים, להכיר כל אחד כבן אדם. לכולם יש גבולות, לא רק לאנשים אוטיסטים, אז פשוט להקשיב לכל אחד".
