לפני 30 שנה מצא את עצמו אדיר שטיינר בסיטואציה שאף אחד מאיתנו לא היה מאחל לעצמו. בן זוגו, ד"ר דורון מייזל, קצין רפואה בצה"ל, חלה בסרטן ונפטר. מה ששטיינר לא ידע הוא שבנוסף להתמודדות עם האובדן האישי הכבד של אדם שחי לצידו במשך שמונה שנים, הוא ייאלץ לצאת למאבק משפטי סיזיפי מול המערכת הצבאית שסירבה להכיר בו כאלמן צה"ל.
"הם הכירו אותי ואפילו מימנו לי נסיעה איתו לחו"ל כשהוא נזקק לטיפול רפואי", הוא מספר. "אבל כל מערכת התמיכה הזאת נעלמה ברגע שדורון נפטר. גם כשניסיתי, לא נעניתי. וזה לא כמו היום שיש טלפון סלולרי ואפשר להרים טלפון ישירות. באותם ימים השיח נעשה מול מזכירות שסירבו להעביר את השיחות שלי לגורמים המטפלים. כל מי שהיה מקושר אליו, ניתק איתי קשר. הם לא ידעו איך להתמודד עם הסיטואציה הזאת. צה"ל היה גוף קדוש, אף אחד לא תבע אותו".
למה אתה מתכוון? איך התייחסו אליך?
"לא הזמינו אותי לאגף השיקום של משרד הביטחון, לא שאלו אותי איפה הוא צריך להיקבר ולא הזמינו אותי לאזכרות. אתה יכול לדמיין שלא ישאלו בן זוג איפה הוא רוצה שבן זוגו יקבר?!", הוא אומר בזעם.
"כשפניתי ליחידה להנצחת החייל, ראש היחידה דאז אמר לי, 'אתה לא מחפש להנציח את בן הזוג שלך, אתה מחפש לעשות קופה, נכון?'. ואת זה אומר אב שכול לבן זוג שכול, כאילו שהוא הבעלים של האבל. ציפיתי ליותר רגישות מאב שכול. אפילו באזכרה לחללי חיל הרפואה עמדתי מחוץ לגדר כמו איזה מצורע. והיו שם חיילים שכל מטרתם הייתה למנוע את כניסתי לבסיס, כאילו שאני איום בטחוני".
זה מזעזע. איך התמודדת?
"חשבתי על דורון כל הזמן, חשבתי מה הוא היה עושה. דורון אמר תמיד את האמת שלו, אז גם אני הלכתי באותו הקו, וזה הוכיח את עצמו. גם מעולם לא דיברתי סרה בצה"ל", הוא אומר, "כי למדתי מדורון שתהליך של שינוי מגיע מחיבוק, ואני חיבקתי מאוד חזק את צה"ל. הם רצו למות מהחיבוק שלי".
הסיפור של שטיינר, שרק אחרי חמש שנים קיבל את הזכויות שהגיעו לו מהמערכת, הפך מאז לצעד אייקוני בדרך למאבק על זכויות הקהילה הגאה בישראל. עם זאת, בהתחשב בכך שהמדינה עדיין לא מכירה בזוגיות גאה כזוגיות שוויונית לגיטימית, אלמנים ואלמנות רבים מקהילת הלהט"ב עדיין חיים במצב שבו הם מתמודדים עם כאב האובדן יחד עם זלזול מצד גופים ביורוקרטיים שונים, ואפילו מצד חברים ומשפחה.
היינו שתינו נגד העולם
לילך רביד (46) התאלמנה מזוגתה, שירה רוטמן דגן, שנפטרה מסרטן לפני קצת יותר משנה. את קשיי האלמנות היא חוותה לא רק מול המערכת, אלא גם מול המשפחה והחברה ממנה הגיעה שירה.
"הכרנו ב-2014 כשחגגתי יום הולדת 40 עם חברות, בסדנת בישול ששירה העבירה" היא נזכרת. "היא הייתה שפית מוכשרת, בעלת קייטרינג ומורה לבישול, ואני הייתי נשואה לגבר ואם לשלושה ילדים מדהימים. החיבור היה טבעי ומיידי. קבענו להיפגש שבוע לאחר מכן, ומאותה פגישה נולד סיפור אהבה חד-פעמי, עם עוצמות רגש שזר לא יבין".
הגילוי העצמי והיציאה מהארון של רביד פירקו את נישואיה. "הקושי היה רב עבור שתינו", היא אומרת. "נאלצנו לקיים רקמה עדינה של משפחתנו - אני שירה והילדים, ששירה הייתה להם אם שנייה, בתוך מציאות לא פשוטה. תמיד הייתה התמודדות של שתינו מול העולם, מהמשפחה המורחבת ועד לבתי הספר של הילדים. כל זה דרש תעצומות נפש ולא אפשרו רוגע ושלווה", היא אומרת. "וכששירה חלתה בסרטן, היו שאמרו שזה עונשנו על הבחירות שעשינו".
לאחר פטירתה של שירה, המאבק הפך מורכב עוד יותר: "נאלצתי להתמודד עם מציאות חדשה מול הרשויות, שכן למרות שנישאנו אזרחית, מעולם לא נרשמנו ב'מרשם הידועים בציבור' בביטוח הלאומי. כל הטיפול בענייננו, מסגירת הקייטרינג מול מס הכנסה, דרך ביטוח לאומי ועד לחברות הביטוח היה מורכב. ומעבר לאי-ההכרה של הרשויות והמוסדות השונים היה גם את החברה שלא תופסת את האלמנות באותו אופן. לא פעם נאמר לי שאלמנות אצל זוג חד-מיני זה לא אותו הדבר".
רביד, עורכת דין במקצועה, יצאת מהמלחמה הבירוקרטית עם עצה אחת חשובה: "לכל זוג ידועים בציבור, לא רק חד-מיניים, חשוב להסדיר את הרישום ב'מרשם הידועים בציבור', אחרת מדובר בתהליך ארוך ומתיש כי כל הזמן יש להוכיח מחדש את עצם הזוגיות. אפשר גם להתחתן בחו"ל ולהירשם במרשם האוכלוסין כנשואים. אני גם לא רשומה כאלמנה בשום מקום, בתעודת הזהות אני גרושה".
"תוכיחי לנו שהייתן זוג"
זוגתה של רחל אלגבסי (47), קצינת השב"ס פביולה בוהדנה ז"ל, נספתה באסון הכרמל ב-2010. לאחר מותה, נאלצה אלגבסי להילחם לא רק על ההכרה בה כבת זוגה, אלא גם למען ההכרה בביתן הקטנה מבין שלושה ילדים שהשתיים גידלו ביחד. המערכת הכירה בשני הילדים הגדולים מכיוון שפביולה הייתה אימם הביולוגית, אך לא בבת השלישית שאותה ילדה אלגבסי.
הן הכירו בשב"ס, וגם אחרי שאלגבסי סיימה את עבודתה, הן נשארו חברות למשך 16 שנה. רק לאחר מכן התקדמו לזוגיות שנמשכה כחמש שנים. "הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה", היא מספרת בהתרגשות. "מלאה הקשבה, חום ונתינה. לכל אחת היה את המקום שלה".
בשב"ס הכירו אותן כבנות זוג, אחרי שנהגו להגיע יחד לאירועים וטקסים, אך כשפביולה נהרגה, המצב השתנה. "שמו תמונה שלה באתר של השב"ס וכתבו 'הותירה אחריה שני ילדים'", אלגבסי מספרת בכעס. "הבת שלי אמרה לי, 'מה זאת אומרת שני ילדים? איפה את ואיפה אחותי הקטנה?'. זה הרגיש כמו לקבל סטירת לחי מצלצלת. אמרתי לה שאני הולכת לטפל בזה וכנראה שתהיה מעורבת בזה תקשורת, אז הילדה אמרה שזה לא מעניין אותה, היא רוצה שהכיתוב יהיה כמו שצריך. כשהתחלתי לשאול איפה אני בסיפור הזה, אחת הקצינות פשוט אמרה לי, 'רחלי, תיקחי עו"ד'".
לדבריה, השב"ס היה איתה לאורך כל הדרך עד שזה הגיע להנצחה. "לקחתי עורכת דין והתחלנו להסביר שזו האישה שלי, זה הבית שלי ואלו הילדים שלנו. תוך שבעה חודשים הכירו בי, אבל זה ממש היה להיכנס לי לכל האישי והפרטי".
באיזה מובן?
"'אנחנו צריכים לוודא שאכן הייתן זוג, אז את צריכה להביא לנו הוכחה שהייתן זוג'", היא אומרת ומחקה בקולה את הבקשות שנחתו עליה. "הייתי צריכה לבקש עדות מאמא שלי, מהאחים שלי, תמונות, מכתבים, חברים, ילדים. הבת שלי, שהייתה אז בת שמונה וחצי, כתבה מכתב למשרד הביטחון כי היא פחדה שאם לא יכירו בי, אז אני לא אוכל להישאר איתה. זה היה ברמה של 'בבקשה, אל תיקחו לי גם את האמא השנייה שלי'".
לאחר שקיבלה הכרה כבת זוג, אלגבסי הייתה צריכה להמשיך ולהתמודד עם ההכרה בביתן הקטנה. "אני נורא פחדתי כל הזמן שגם בעתיד יגידו שהיא השאירה אחריה 'אלמנה ושני ילדים', ומה זה יעשה לג'ולי. זה הרג אותי. הילדה הגדולה שלי פשוט הייתה בשוק. היא לא הבינה למה הם לא מאמינים שהיא אחותה. וגם הילדים הם מאותו האבא, שלושתם. אז המשכנו עם זה עד לבית המשפט, ורק אחרי שלוש שנים הכירו בג'ולי".
נורא.
"ברגע שלא מכירים בזוג חד-מיני ברמת החוק, אז לא משנה איפה אתה, לא מכירים בך. אני לא כועסת לא על משרד הביטחון ולא על שב"ס. אני מבינה את המקום שבו אנחנו צריכים הוראה מגבוה. אנשים מהשב"ס וממשרד הביטחון שעמדו מולי אמרו לי, 'רחלי, אנחנו מתנצלים, אנחנו לא יודעים מה לעשות'".
ללמוד מהקנדים
אם אתם מחפשים אור בקצה המנהרה המתסכלת הזו, תוכלו למצוא אותו בסיפור של מי שהיגר מכאן: דוד גולנד (68) היגר לקנדה בשנות ה-70 בעקבות סכסוך שהיה לו עם חיל האוויר שהדיח אותו לאחר שיצא מהארון מול מפקדיו. את בן זוגו המשמעותי הראשון, קרטיס, הכיר בקנדה, והם חיו יחד במשך 40 שנה עד שהתאלמן לפני שלוש שנים. לפני פחות מחודש נפטר בן זוגו השני, ג'ורג', איתו היה 11 חודשים.
"פגשתי את קרטיס ארבעה שבועות אחרי שהגעתי למונטריאול" הוא מספר. "אחרי חודשיים כבר עברנו לגור ביחד. אני הייתי סטודנט והוא היה מבוגר ממני ב-16 שנה, הוא היה מורה בבית ספר תיכון. אחרי שנתיים, כשכבר התחלתי לעבוד, קיבלתי מעמד אחר בקנדה, וככה חיינו".
בעבודה, בלימודים ובמשפחה ידעו על הזוגיות?
"בקנדה החוקים כבר היו מתקדמים ואסור היה לפטר אנשים בגלל נטיות מיניות, אז הרגשתי בטוח", הוא אומר. "זה גם לא שמיד נכנסתי לעבודה והתחלתי לספר לכולם שאני הומו, אבל פשוט לא הסתרתי. מעבר לזה, הקנדים פחות חטטנים מאשר בארץ. המשפחה שלו ידעה מיד שהוא גר עם גבר ישראלי, יהודי. הם הבינו מהר מאוד שמדובר במערכת יחסים הומוסקסואלית, והם קיבלו אותי למרות שהם נוצרים".
לפני ארבע שנים חלה קרטיס במחלת ניוון השרירים ALS. מצבו הידרדר במהירות והוא ביקש לעצור את המשך הטיפול. בניגוד למקרי האלמנות הגאה בישראל, לא נתקל גולנד באף בעיה מול הרשויות או המשפחה. "אמרתי בבית החולים שאני בעלו, שהתחתנו שנה קודם לכן. חששנו שהמשפחה תחליט להתערב ולקבוע דברים, אז היה לנו חשוב שאוכר כבן זוגו החוקי. אחרי שנפטר, מבחינת ירושה, צוואה ובתי משפט - הכול הלך בקלות, כמו נישואים הטרוסקסואלים".
גם ממקום העבודה של קרטיס קיבל גולנד ללא שום מאבק מיותר את כל מה שהגיע לו על פי חוק. בתום תקופת האבל, ניסה גולנד להתרגל לחייו החדשים. "לא הייתי מאושר כי התגעגעתי לקרטיס, אבל כן הרגשתי חופשי ללכת למסיבות ולסאונה וכאלה. ככה הכרתי את ג'ורג'. היינו כמעט שנה ביחד עד שנפטר באופן פתאומי".
איך זה קרה?
לילה אחד הוא אמר לי שכואב לו הראש, אז הצעתי לו לקחת כדור. הוא לקח כדור ונשכב לידי, ופתאום הוא נכנס לפרכוס קצר וכך הוא מת. הרופאים אמרו שזה כנראה היה שבץ מוחי. זה שבר אותי. לא האמנתי שהאדם החזק הזה, הסלע הזה, יכול למות פתאום".
איך הדברים עברו מול המשפחה והמערכת עם פטירתו של ג'ורג'?
"הוא היה עדיין נשוי לאשתו", מספר גולנד. "היא ידעה שאנחנו יחד כי הוא הודיע לה שהוא עוזב אותה ועובר לגור אצלי. יש לו שתי בנות, אחת מהן ניתקה מגע והשנייה המשיכה להגיע לכאן. באותו ערב נורא נפגשנו בבית החולים, וכבר אז האישה הייתה מאוד נחמדה, עדינה ומשתפת פעולה. אפילו הבת שלא רצתה לדבר איתי לפני כן חיבקה אותי. הם הזמינו כומר כי הוא היה קתולי, והתעקשו שאגיד כמה מילים. אז אמרתי שאין לי מושג לגבי תפילות נוצריות, והם ביקשו שאומר תפילה יהודית. אמרתי קדיש ואז הבת חיבקה אותי".
והעובדה שלא הייתם נשואים רשמית לא הפריעה לבית החולים?
"המשפחה נתנה לי זכויות שוות לדבר עם הרופאים. פשוט אדיבות בסיסית. ומכוון שהגעתי איתו לבית החולים, הצוות ראה אותי והניח מיד שאני איש הקשר הראשי".
ואתה בקשר עם המשפחה שלו כיום?
"עם אחותו נפגשתי אחרי מותו, והאח לא גר קרוב לכאן, אבל הוא כתב לי הודעה ממש יפה וחמימה, שהוא שמח שהתאפשר לג'ורג' לחוות חיים של חופש כי הוא היה נשוי 39 שנה וחי חיים כפולים, ושהוא בחר באדם הנכון להיות איתו".
אז מסתבר שאפשר, כפי שמוכיחות מדינות כמו קנדה, לכבד את החיים שהאדם מבקש לעצמו. להתנהג באדיבות, ואפילו לעגן אהבה בחוק ולא רק במלחמות מול גורמים שונים בכל פעם. באמת מגיע לנו, אלו בסך הכול החיים עצמם.
