כשאני שואל את סתיו אתלן, משוררת וצלמת בת 27, מתי הבינה שהיא אישה טרנסית, היא אומרת שההבנה נחתה עליה בתיכון, אבל התחושות חסרות השם הגיעו הרבה לפני כן. "הרגשתי את הדיספוריה לפני זה, פשוט לא ידעתי לשים עליה את האצבע ולהגיד שחוסר הנוחות הזה הוא בגלל שאני לא בן אלא בת", היא מסבירה.
'דיספוריה מגדרית' היא המצוקה הפיזית והנפשית שאנשים טרנסג'נדרים חווים כשיש פער בין איך שהם תופסים ותופסות את עצמם לבין החוץ. בין אם מדובר בינינו לבין עצמנו מול המראה, או במקלחת, או בכל רגע אחר, ובין אם מדובר בינינו לבין החברה שאנחנו חיים וחיות בה.
כאשר שואלים אותי איך מרגישה חוויית הדיספוריה המגדרית, התיאור ההולם ביותר מבחינתי הוא "סכינים בלב". אתלן מאשרת את דבריי. "בדיוק!", היא אומרת. "זאת תחושה של זרות מהגוף שלי. שאני הולכת ברחוב והגוף הזה זר לי, עוין אליי. זאת דיסוציאציה מאוד מתקדמת".
לא כל אדם טרנסג'נדר חווה בהכרח דיספוריה, אבל אתלן חוותה אותה בעוצמה ובעקביות. "אני פשוט חווה דיספוריה רוב הזמן שלי על כדור הארץ. זה בא לידי ביטוי באי-נוחות ובחרדות. היא צפה כשפונים אליי בזכר ברחוב, כשאני שמה לב לאיך שהגוף שלי נראה או לגובה שלי. הקול שלי מאוד מדספר אותי. לא לעבור כאישה (לא להיתפס חברתית כאישה), זה הכי מדספר אותי".
תחושת הדיספוריה החמורה גבתה מאתלן מחירים כבדים. בגיל 14 החלה להשתמש בסמים, ולשתות החלה עוד קודם. "מהרגע שאני זוכרת את עצמי, רציתי לעשות סמים. הייתי רואה הומלסים ברחוב מחוקים ומרגישה שהם כמוני. נחשפתי לתרבות הפופ, לג'ים מוריסון, 'טריינספוטינג'. אגב, את 'טריינספוטינג' הקרינו לנו בבית הספר כאזהרה נגד שימוש בסמים, אבל אני הייתי, 'וואו! איפה נרשמים לזה?'.
"זה לא נגמר שם - קראתי קרואק ובורוז בגיל מאוד צעיר, הייתה לזה המון רומנטיזציה, משהו שאנשי אמנות עושים. היום אני מבינה שזו הייתה מסכה ששמתי על עצמי מפני הסיבה האמיתית שבגללה רציתי להשתמש – הדיספוריה הגופנית שחשתי. הסמים אפשרו לי לא להרגיש שום דיספוריה. פתאום לא הרגשתי כלום. כלום ושום דבר", מסבירה אתלן.
"כשאני לא עוברת כאישה, אני חשופה ליותר אלימות"
"צריך להבין שזה לא סתם שהקהילה שלנו היא קהילה עם אחוזי אובדנות גבוהים. אני מאשימה את הדיספוריה לפני הכול. זה לא רק ביני לבין עצמי. ברגע שאני לא עוברת כאישה אני חשופה יותר לאלימות פיזית או מילולית במרחב הציבורי. אני רואה ב'מיס-ג'נדרינג' (התייחסות לאדם שלא בהתאם למגדר שלו, ש"צ"ק) כסוג של אלימות. למעשה, זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לאדם טרנס. זה מערער עד היסוד".
מה קורה כשאת פוגשת אדם שעושה לך מיס-ג'נדרנג? איך את מגיבה?
"בדרך כלל, אני מגיבה בלתקן. יש לי חוק שלאנשים מותר לעשות לי מיס-ג'נדרינג שלוש פעמים עד שאני קמה והולכת ומוחקת אותם מהחיים שלי. אלה שאומרים שהם משתדלים, זה בולשיט. כי אם הייתם מכבדים, אז לא הייתם עושים את זה שוב. כדי לכבד צריך לעשות מאמץ, ואם אתה לא מכבד אותי אז פאק יו, אין שום סיבה שאני אשים את עצמי במקום שבו אני שונאת את עצמי בגללך".
המציאות מול האידיאל
ההליכים להתאמה מגדרית במדינת ישראל נעשים במימון המדינה, אך מצב זה מתקיים אך ורק באישור הוועדה להתאמה מגדרית בתל-השומר. הוועדה, על אף חשיבותה במימון ההליך, שמה אנשים טרנסג'נדרים במקום שבו חובת ההוכחה היא עלינו. הציפייה היא שנוכיח להם שאנחנו חווים דיספוריה ושההחלטה לעבור את הליך ההתאמה המגדרי נעשתה בכשירות הדעת.
בנוסף לכך, המתנה להליכים יכולה לקחת בקלות בין שנתיים לארבע שנים, בהתחשב בהליך קבלת האישורים, בביקוש ובזמינות המנתחים. מצב בעייתי זה דן אנשים טרנסג'נדרים רבים לסבל פיזי ונפשי יומיומי. "עצם זה שאני צריכה לעבור ועדה, פוגע בזכות שלי לריבונות על הגוף שלי", אומרת אתלן.
"זאת אומרת, גם אם זמני ההמתנה לא היו מטורפים, וגם אם המנתחים היו טובים יותר, לא הייתי רוצה לעבור ועדה. אני מאמינה בחופש, וחופש על הגוף שלי זה הדבר הכי בסיסי שיש, וזה שאני לא יכולה לבחור את המנתחים שלי, זו פגיעה בזכויות היסוד שלי".
איך היית מעדיפה שהדברים ייראו?
"האידיאל הוא ללכת לרופאה שלי, שמכירה אותי ואת התהליך שלי, ולהגיד לה, 'אני מוכנה לניתוחים', לקבל ממנה הפנייה, ללכת למנתח פלסטי לייעוץ וזה הכול. הרי אם אישה רוצה לעשות ניתוח חזה כי היא לא מרוצה מהחזה שלה, היא לא צריכה לעבור אף ועדה בשביל זה".
היא גם לא מבקשת שהמדינה תממן לה את הניתוח.
"נכון, אבל טרם נתקלתי באישה סיסג'נדרית שהגדלת חזה הצילה עבורה את החיים. זה לא מצב שבלי הניתוח את נמנעת מלצאת מהבית או להסתכל במראה כמו אצל נשים טרנסיות".
נכון לרגע כתיבת הטור, אתלן נקייה מסמים מזה 3 שנים, 4 חודשים ו-25 ימים. כשאני שואל מה הוביל אותה להתנקות, היא עונה בישירות האופיינית לה, "נפלתי נמוך מספיק. הגעתי למצב שבו כולם עזבו אותי חוץ מחברה אחת. כל מי שהיה סביבי נעלם, ובצדק. הרעתי לכל מי שסביבי".
"זאת אומרת, תמיד כיוונתי לטוב אבל יצא רע. פשוט הבנתי כמה החיים שלי מחורבנים, עד כמה אני פוגעת באנשים ואיך כל אדם שמתקרב אליי נפגע ונהרסים לו החיים לתקופה. היום אני יכולה להגיד שאני במקום אחר, שאני מנסה לעשת בעיקר טוב בעולם, לכפר על דברים שעשיתי על ידי עשיית טוב. זה פשוט הגיע לנקודה קריטית של או להיגמל או להתאבד, ככה פשוט", היא אומרת בכנות ששוברת לי את הלב. "זה מה שעבר לי בראש".
עזרה בדרך
כיום, כשהיא נקייה מסמים, מבקשת אתלן את עזרת הציבור במימון ההליך המגדרי שלה במסגרת פרטית. במימון ההמונים שפתחה, היא מציעה למכירה את האמנות שלה בתמורה לתרומות. "אני קודם כל אמנית, זה הדבר שהתחייבתי לו והדבר שאני חיה בשבילו. זו בעצם הדת שלי", מסבירה אתלן את חשיבות האמנות בחייה.
"כשהגעתי ל-NA אמרו לי, 'טוב מאמי, את צריכה להבין מה הכוח העליון שלך בחיים'. מאחר שאני לא אדם דתי, הבנתי שאלוהים שלי הוא האמנות, זה הדבר הטהור ביותר שקיים בעיניי. אני מהנאיביות האלה שחושבות שלאמנות באמת יש כוח לשנות את המציאות, ואני חושבת שלרתום את הדבר הזה למאבק שהוא לא רק שלי פרטי אלא גם מאבק חברתי, זה דבר מתבקש.
"מה שאני תמיד אומרת לאנשים זה שמעבר לעובדה שאני אישה טרנסית או כל דבר, אני בת אדם. מגיעה לי הזכות להחליט מה קורה לגוף שלי, איך הוא נראה, אילו איברים יש לי. זו זכות בסיסית ואני אשמח אם אנשים יעזרו לי להגשים את החלום הזה. אני מאוד אעריך את זה".
