אין דרך עדינה לומר זאת - כולנו זונות של תשומת לב וכולנו אוהבים שזקוקים לנו. הבעיה מתחילה כשמעבר לשימושכם ככלי למחיאות כפיים, אין בכם עוד צורך ותודה על השירות. חמישה כוכבים בדירוג האפליקציה ונתראה כשנתראה.
הכירו את בני הזוג המתעתעים בעולם – הנרקיסיסטיים! הם זקוקים לכם, אבל רק בשביל שתרימו אותם ולא מעבר. ומה איתכם, אתם תוהים? זה תלוי, איך אתם זורמים עם הכינוי "אוויר"?
אם ביקשתי דבר אחד במערכות היחסים שאליהן שאפתי זה הדדיות. רציתי לדעת שאכפת לו ממני כמו שאכפת לי ממנו. שיחשוב עליי במשך היום, שיתעניין בשלומי, שירצה לשמוע את קולי כל וואטסאפ שלישי, שירגיש שחסר לו אוויר כשהוא לא קיבל את מנת האלון שלו להיום. ככה בצנוע, לא יותר מזה.
אבל איכשהו, בכל הקשור למערכות יחסים, תמיד יוצא שאני הצד המשקיע, האוזן הקשבת, הגבר הזה שתמיד כאן בשבילם, זה שברגע שמתקשרים עונה לטלפון בצלצול הראשון, מפסיק תוכניות, עוצר הכול, עומד דום, נותן חיוך ומנטרל את כל העולם מלבדם. נתתי את ה-200 אחוז שלי וציפיתי ל-100. רק שמעולם לא קיבלתי את ה-100. גם לא 80.
האויב של עצמי
לפני כמה שבועות התברר לי דבר חשוב: במשך שנים משכתי אליי את האויב הגדול מכל. הסתבר לי כי הבחורים שלכאורה נתנו לי את ההרגשה שאני הנמבר-וואן שלהם, האיש שבפניו הם רוצים לפתוח את הלב, אלה שתמיד ביקשו עוד עצה ותמיד סיפרו עוד סיפור על עצמם ועוד סיפור ועוד שישה, אלו שתמיד הקשבתי להם, בטוח שהנה, הם מפנים את זמנם העמוס בשבילי, חולקים איתי הכול, רואים אותי בתור החצי השני שלהם והאדם הכי קרוב אליהם - הם למעשה הדבר הכי רחוק מלהיות חברים, ואני בטח שלא חבר שלהם. אני מכונת הכפיים. אני הגרופי בעל כורחי, הקהל שצופה בהופעה אליה לא קנה כרטיס, והמבקר שאין לו זכות לתת ביקורת רעה כי אחרת ינושל מיד מתפקידו.
באיזה כלא אני נמצא?
ת' הוא שחקן (סמי-כושל) שהחיבור בינינו היה מידי. לא אשקר, היה לי קראש עליו וביצעתי פלירטוט שהיה מקבל ניקוד של 9.2 מהשופטים, וכמו כל מערכת יחסים שרק מתחילה - הכל היה מלא מחמאות מוגזמות (מצידי), מאה אחוז של לא להגיד מה אני באמת חושב (מצידי), וזאת רק כדי לייצר בסיס של קירבה.
לא עבר זמן רב והפכנו קרובים מאוד. מאוד! אפילו כשהוא היסס להיראות לצידי בציבור, העיוורון שלי היה בשיאו כי הוא נתן לי את התחושה שהוא זקוק לי. בכל פעם שהוא סיפר על עוד תפקיד ועל עוד אודישן ועל עוד הצגה - החמאתי והתפעלתי ופיהקתי בלב.
בהתאם, זכיתי בחזרה ל"איזה חמוד אתה!" ו"איזה חבר טוב אתה!", אבל ברגע הראשון שיצא לי משהו פחות מאשר "וואו" - זכיתי בשתיקה רועמת ובכעס אמיתי. פגעתי בו. לא ביצעתי את תפקידי בצורה הראויה. היכן המילים המשבחות? לאן נעלמה ההערצה העיוורת?
והיה גם את י', שבו כבר ממש הייתי מאוהב. נפגשנו כשעבדתי בערוץ טלוויזיה מצליח וסונוורתי. הבחור היפהפה הזה מדבר איתי? רוצה לבלות איתי? בדיעבד, הבנתי שהוא השתמש בי כמעבר חצייה לעבר אופציית הנחייה. לא הייתי קשור למסלול שהוא רצה, אבל נשארנו חברים. למה? כי הוא נתן לי את ההרגשה שאני משהו בשבילו. שאני פיסה בפאזל חייו, שהוא זקוק לי ושאני עושה לו טוב.
הרעפתי עליו את כל מה שצריך, בזמן שקיבלתי כל מה שלא ביקשתי - את התאהבויותיו ושברון הלב שלו על גברים אחרים, את חובתי להחמיא לו שוב ושוב ולהרים לו כשאף אחד לא חושב שהוא באמת חתיך (כולם אגב חשבו שהוא לוהט). ובזמנים טובים יותר, כשהוא הרגיש טוב עם עצמו, הייתי אוויר. רק כשהרגיש שבור היה נזכר בקיומי ושב לזרועותיי.
גם ר' היה שם, וגם אותו אהבתי עד כאב לב. התעסקנו בז'אנר כתיבה דומה והרגשתי שמצאתי נפש תאומה. אבל הנפש התאומה שלי דאגה עם כל חיבוק גם להבהיר לי שאני בעצם לא מבין כלום בזמן שהיא מבינה הכול, ושאני לא שווה דבר ואילו היא עולם ומלואו.
שיטת המחמאות בשביל לקרב אליי אדם שרציתי להיות בקרבתו עבדה כמו קסם ופגעה בי כמו חץ כל פעם מחדש. אך כש-ר' ביקש ביקורת על דבר שעשה והיה מוכן לקבל את מבוקשו (כך על פי קורות חיי כמכונת כפיים משודרגת), הוא היה מזועזע כשלפתע צץ מתוכי האדם שבאמת היה שם והרגיש מספיק נוח להגיד את האמת - כך למעשה בגדתי וכשלתי בתפקידי, והואשמתי בפשע הגדול מכולם - הִבְטַחְתָּ להעריץ וְהֶחְלַטְתָּ למרוד במוסכמות. ושיהיה ברור – אני יודע במה חטאתי. ועם זאת, כל פעם מחדש נאבקתי במחשבה - למה אני לא מאמין שהם יכולים לרצות בקרבתי גם אם לא ארעיף עליהם מחמאות?
הבחורים שרציתי לא באמת רצו אותי. בטח שלא רצו את מי שאני. הם מצאו מקור הערצה בלתי נדלה. מצאו פראייר. מצאו אדם חלש שרק רוצה שיתייחסו אליו ובתמורה הוא ישמש להם כאוויר לנשימה. כל אחד מהבחורים האלה הפך מאהוב גדול לפיקציה גדולה ומשם לאויב הכי גדול שלי. והאויב הכי הגדול שלי הפך אותי לאויב הכי גדול של עצמי.
