לפני שבוע התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס בשם "אוטופיה קווירית בישראל", יוזמה של קהילת מחקר הלהט"ב-קוויר הישראלית. ככל שהתקרב מועד הכנס, כך גברו המחאות סביבו. מיותר לציין שהמחאה רק הגבירה את העניין בכנס על תכניו השונים, שהסתיים באולם מלא במאזינות ומאזינים. לפעמים נדמה לי שככה זה עם הקהילה הגאה - ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ.
עוד בנושא:
אבל רגע, יש לי הרגשה שחלק מהאנשים שקוראים את הכתבה הזו עדיין מגרדים את הראש לגבי מילה ספציפית שמופיעה בשורה הראשונה, המילה "קוויר". יכול להיות ששמעתם אותה בעבר, אבל אין לכם בהכרח מושג מה היא אומרת. בצדק, מדובר במושג די חמקמק. במקור, מדובר במילה באנגלית שמשמעותה "מוזר". היא שימשה במשך שנים ככינוי גנאי כלפי מי שנקראה בעבר "הקהילה ההומו-לסבית".
בשנות ה-80 המאוחרות עשתה הקהילה צעד אופייני לאוכלוסיות מודרות, וניכסה מחדש את כינוי הגנאי שלה. המילה הפכה לסמל לגיוון, גאווה בשונות וחגיגה של ייחודיות. ואז הגיעו שנות ה-90 של המאה הקודמת והביאו איתן את ההכרה הרשמית מצד הקהילה אותן אוכלוסיות שהודרו עד אז מהשיח: ה-23 בספטמבר הוכרז כ"יום הנראות הביסקסואלי", וה-20 בספטמבר הוכרז כ"יום הזיכרון הטרנסג'נדרי". מיותר לציין שהתאריכים החלו כיוזמות של תת-הקהילות עצמן, ואומצו על ידי הקהילה הגאה כולה עם הזמן.
מהקהילה ההומו-לסבית לקהילת הלהטבפאקית
דבר קטן ושולי נוסף שהחל לפרוח בשנות ה-90 היה האינטרנט. האינטרנט הביתי אפשר לסיפורים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו לצאת אל האור. איבדנו את התלות המוחלטת במדיה שמוכתבת לנו מלמעלה ומשודרת בצינור חד-כיווני, והתחלנו ליצור את הנרטיבים שלנו בעצמנו, ולשתף אותם לכל עבר. הרשתות החברתיות, ובעיקר יוטיוב, פייסבוק וטאמבלר שהגיעו בשנות האלפיים, אפשרו שיח רב-זהותי וגם בניית קהילות ללא תלות במיקום הגיאוגרפי, כך שאנשים החלו להיחשף יותר ויותר לסיפורי חיים של מי שלא בהכרח נמצאו בסביבה המידית שלהם, ויכלו למצוא בעזרתם חוויות שעוררו אצלם הזדהות, כמו גם מילים חדשות שמאפשרות לכל אחד ואחת מהם להגדיר את הזהות שלהם ולהבינה טוב יותר.
כך, בקצרה, הפכה הקהילה ההומו-לסבית לקהילת הלהט"ב - או למיטיבי ומיטיבות לכת: לקהילה הלהטבפאקית, שם הכולל בתוכו: לסביות, הומואים, טרנס, בי-פאן-פוליסקסואליים, א-מיניים/א-רומנטיים/אינטרסקס וקווירים. לכל תת-קהילה (ויש עוד המון שאינן מצוינות כאן), יש את הדגל והסמלים המייצגים אותה. כמובן שבכל מדינה ותרבות יש תוספות ושינויים ייחודיים בהתאם לשיח ולקהילות המקומיות. למשל, Two Spirit הם הקהילה הטרנסית הילידית באמריקה, וההיג'רות הן קאסטה (מעמד חברתי) עתיק של טרנסיות בהודו.
אם המילים שקראתם זה עתה חדשות לכם, זה ממש בסדר. האינטרנט מלא במידע על כל אחת מהן, כך שאפשר לחפש ולהשכיל. בנוסף, אתם בחברה טובה: לשון הפנייה הניטרלית "They" הוכרזה ממש השנה כמילה המחופשת ביותר במילון מרים-וובסטר, עדות ברורה לכך שלא מעט אנשים מנסים להבין את השיח הרב-זהותי ולהשתמש בו.
בעברית, שהיא שפה ממוגדרת בהרבה מאנגלית, השימוש בשיח לא ממוגדר הוא מאתגר יותר. יותר ויותר אנשים שמעדיפים לשון פנייה לא ממוגדרת, כולל האדם החתום על הכתבה שאתם קוראים כעת, משתמשים בפתרונות יצירתיים בכתיבה, ביניהם שימוש בנקודה לציון נזילות מגדרית (הנה, אני מדגים.ה) או לשון מעורבת ("אתה חמודה"). בהתאם להתקדמות השיח, פרויקט העברית הרב-מגדרית של בוגרת HIT, מיכל שומר, זכה לתשומת לב תקשורתית רבה כאשר ניסה להרחיב את גבולות השפה עם צירופי אותיות חדשים.
פרק ראשון של שירלי צ'ארלי: "לא הבנתי, זה בן או בת?"
(תחקיר וריאיון: לורי שטטמאור, הפקה: מיכאלה חזני, תסריט ובימוי: אסף קוזין, עריכת וידאו: שגב גינזבורג)
"לישראל הכל מגיע באיחור"
תשומת לב תקשורתית לא מבוטלת קיבלו גם הרבה מאוד סלבס, שיותר ויותר מהם "יצאו מהארון" המולטי-משיכתי והלא-בינארי מגדרית בעשור האחרון. בין הפאנסקסואליים והבי-סקסואליים המפורסמים מחו"ל ניתן למצוא את סולן "פאניק! אט דה דיסקו" ברנדון יורי, האלילה הפאנקית ג'נל מונה וזוגתה, השחקנית טסה תומפסון. והיה גם הזמר הנערץ הארי סטיילס, שמעולם לא טרח לאשר או לבטל את השמועות עוד מתקופת "וואן דירקשן" על הרומן שלו עם הקולגה לואי טומילסון, והגדיר את מיניותו לא פעם במילים "למי אכפת?"
גם ייצוג בסדרות וסרטים של שחקנים ושחקניות ביסקסואלים שמשחקים דמויות ביסקסואליות חי קיים, כמו סטפני ביטריז שמשחקת את הבלשית רוזה דיאז ב"ברוקלין 99" ושרה רמירז שמשחקת את ד"ר קאלי טורס ב"האנטומיה של גריי". ובעוד שבארצות הברית ובאירופה יש נטייה להתייחס ביתר כבוד לעובדה שאדם מגדיר את עצמו כמולטי-משיכתי, לתקשורת הישראלית לוקח קצת יותר זמן להתרגל. כך למשל, כשהכדורסלן לשעבר גילי מוסינזון יצא מהארון באופן ברור כביסקסואל ("אוהב גם כרוב וגם כרובית", לדבריו) התקשורת התעקשה להגדיר אותו תחילה כהומוסקסואל ונכנעה רק לאור מחאת הקהילה.
"לישראל הכל מגיע באיחור", אומר דורון מוסינזון, פעיל להט"בי וביסקסואלי ותיק, ודוקטורנט ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון. "כנ"ל לגבי השיח הביסקסואלי שנפוץ הרבה יותר בתרבות באירופה וארה"ב. בארץ התקשורת נוטה קצת לפחד מהמילים 'ביסקסואל', 'פנסקסואל' או ממילים מורכבות אחרות".
למה אתה חושב שזה קורה?
"חלק מזה יכול להיות קשור לתפיסה שהקהל לא מכיר את המילים, ולכן צריך לפרוט אותן עבורו ל'אני נמשך גם לגברים וגם לנשים'. חלק מזה יכול להיות קשור לתפיסות ביפוביות רחבות יותר, של הטלת ספק בדבריו של אדם כי אולי הוא עוד מעט יצא מהארון כהומו או כלסבית. יש גם תחושה שבין אם זה בא מהעיתונאים, מנהלי היח"צ או הסלבריטאים עצמם, יציאה מהארון ושייכות לקהילה הלט"בית תלויה בתקשורת יותר בפרטים כמו עם מי האדם יוצא כרגע - ופחות בעניין זהותי קבוע".
עוד מוסיף מוסינזון כי סיקור היציאה מהארון הביסקסואלי מלווה באחת משתי האופציות לשיוך עצמי: "או שאתה מגלם את הסטריאוטיפ: שוכב המון עם גברים ונשים, עושה אורגיות ואהבה חופשית, או שאתה תכריז ש'אני אוהב את מי שאני אוהב, אבל אני רוצה את מה שכולם רוצים. אני ביסקסואל, אבל זה לא משנה דבר'". כך או כך, שום יחס תקשורתי לא מנע גם מסלבס ישראלים כמו ג'וי ריגר, רן דנקר, קרן נויבך, דרור רפאל, תמר עמית יוסף ושי גבסו לחלוק את הרב-משיכתיות שלהם עם העולם ולהפסיק להתבייש בה.
בנוגע לסלבס ישראלים שיצאו מהארון הלא-בינארי, ישראל נמצאת די מאחור. בעוד שמעבר לים מתהדרות בשמות לוהטים כמו אסיה קייט דילטון שגם שיחק.ה את הדמות הא-בינארית הראשונה בארה"ב בסדרה "ביליונים", או בריג'יט לונדי-פיין שגם משחק.ת דמות ביסקסואלית ב-A-Typical, הקהל הישראלי עדיין מנסה להתרגל לנוכחותם החברתית של אנשים טרנסים בינאריים.
השפעת האקטיביזם הטרנסי
"הקהילה הטרנסית בארץ, מאז שהיא התעצבה ככזו, דיברה בריבוי של קולות מגדריים ודיברה על ספקטרום טרנסי, גם אם הוא לא בדיוק הוגדר ככה", אומרת עתליה ישראלי-נבו, בעלת תואר שני בסוציולוגיה ביקורתית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרצה לסוציולוגיה של מגדר ופרפורמנס ופעילה בקהילה הטרנסית. "מה שמאוד השתנה בעשור האחרון זו הפריצה של השיח הטרנסי אל תוך החלקים המיינסטרימים של החברה, גם בחברה הסטרייטית הכללית וגם בקהילה הלהט"בית", אומרת ישראלי-נבו ומדגימה את דבריה עם הבחירה של הקהילה הטרנסית כנושא המרכזי של מצעדי הגאווה ב-2015 והשתתפות של אנשים טרנסג'נדרים ביותר ויותר תוכניות טלוויזיה.
"אקטיביזם טרנסי עיקש בתוך הקהילה ומחוץ לה הצליח לגרום לזה שקולות טרנסים יישמעו וייקחו חלק בשיח הקהילתי הרחב, מה שבתורו גם גרם, בתהליך מורכב כמובן, לעוד ועוד אנשים לתפוס את עצמם כא-בינאריים ועל הספקטרום הטרנסי, ולחיות את חייהם בהתאם", היא מסכמת.
כיום הקהילה הא-בינארית הישראלית מתעסקת בעיקר בהסברה פנים וחוץ קהילתית על עצם קיומה. מי שנחשב לפורצת דרך בהסברה הזו, היא היוטיובר.ית ליאור גדעוני, הידועה בכינוי "אנדר", שכבר ב-2015 הסביר לאינטרנט הישראלי שלהיות "בן או בת" זה לא בהכרח משנה. נקודות ציון נוספות הן סדרת הרשת "על הרצף" שיצאה ב-2018 ושהציגה מגוון זהויות על הקשת הטרנסית, הפרק הקווירי של הסדרה "יוצאים מהכלל" של רוני קובן וסדרת הרשת התיעודית של עבדכם הנאמן וכותב.ת שורות אלו, "שירלי צ'ארלי".
אם נחזור לחו"ל, שיח הזהויות המגדריות ממשיך לעורר מחשבה ואף מעודד יותר ויותר הורים לשקול מחדש את האופן שבו הם רוצים לגדל את צאצאיהם. בעקבות הביקוש הרב לצעצועים שיאפשרו את החופש המגדרי הזה, הוציאה ממש לאחרונה חברת "מטאל" סדרת בובות משחק מגוונות מגדרית וגם מגוונות בצבעי העור שלהן, שזוכה לביקורות חיוביות מאוד.
עם זאת, למרות ההתפתחות של שיח הזהויות, עדיין יש לנו לאן לשאוף. אם אין עדיין שוויון זכויות לקהילה הגאה ואין הבנה רחבה כי זכויות לקהילה הן זכויות אדם בסיסיות, מן הסתם ההסברה היא רק בחצי הדרך להצלחה. האם העשור הבא יביא אתו את שוויון הזכויות המיוחל ברחבי העולם? והאם האינטרנט יביא אתו דגש על מגוון הזהויות הא-מיניות, הא-מגדריות והא-רומנטיות, אלו שמנפצות לחלוטין את כל מה שחשבנו שאמור לעמוד בבסיס הצרכים האנושיים הקמאיים ביותר? כרגע, אין באמת עוד דרך לדעת, אבל שווה לחכות.
