בגיל 17 יצאה ג'סיקה ואן-דה-רובארט (26) למסיבת גייז ששינתה את חייה. "הייתי הומואית שמנמנה ויפהפייה מרחובות, שלא כל כך מצאה את עצמה. פתאום אני רואה להקת בנות יפהפיות, גבוהות ובלונדיניות. לכולן תיק לואי ויטון עם שרשרת בצד, ומלא גברים חתיכים שכרכרו סביבן. שאלתי את החבר הכי טוב שלי מי אלה, והוא עונה, 'אה, הן קוקסינליות'.
"שאלתי אותו מה זאת אומרת, והוא הסביר שהן היו פעם גברים ושהיום הן עובדות בזנות, ואז הוא אמר לי, 'לכי תגידי שלום ותביני לבד'. ניגשתי אליהן ואמרתי, 'יואו איזה יפות אתן', ואז אחת מהן אומרת לי, 'מה, באת על גבר היום?' כי היא חשבה שאני טרנסית בעצמי! הייתי בהלם", היא אומרת וצוחקת. "זה היה המפגש הראשון שלי".
זמן מה אחר כך התיידדה ג'סיקה עם טרנסית נוספת, שהציעה לה להעביר איתה ערב בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. "היא הניחה שאם אני טרנסית אז חשוב שאני אכיר את העולם הזה של הזנות, ושהכי טוב אם זה ייעשה דרכה".
ואן-דה-רובארט מסבירה שבזנות הטרנסית הנשים העובדות מתחלקות לשלוש קבוצות: הוותיקות, החדשות שנמצאות בתחילת התהליך וה"מתחפשות" - אלה שכדי לשמור על ביטחונן האישי או בהתחשב בזהותן בשלב זה בחייהן, נאלצות לחיות חיים כפולים, כאשר ביום הן מופיעות כגברים ובלילה כנשים. בתחילת דרכה כאישה טרנסית, גם ואן-דה-רובארט נאלצה לחיות חיים כפולים - בלילה היא עבדה ברחוב כשהיא לבושה בבגדי נשים, עם פאה ואיפור מלא, ובבקרים הלכה כרגיל לבית הספר.
"בבקרים הייתי התלמידה הכי חרוצה וחרשנית שיש, ובערב הייתי עושה כסף כדי שיהיה לי ולאחים שלי אוכל וחשמל. כי כשאת הולכת לבית הספר רעבה כי אין אוכל בבית, ויודעת שתחזרי לבית של שלושה חדרים עם שמונה נפשות, אז את מבינה שיש דברים שאת חייבת לעשות. אני זוכרת שהתלהבתי ממש להזמין לעצמי אוכל בקפטריה. זה גרם לי להרגיש שאני חלק מהאשכנזים המקובלים של התיכון", היא נזכרת בחיוך.
"בבקרים הייתי התלמידה הכי חרוצה וחרשנית שיש, ובערב הייתי עושה כסף כדי שיהיה לי ולאחים שלי אוכל וחשמל"
כשאני שואל איך הצליחה להסתיר את הזנות מההורים, היא מספרת שאביה לא היה ער לכך מאחר שעבד כל הזמן ובקושי היה בבית, אבל אימה דווקא ידעה אך לא אמרה מילה. "שנים אחר כך היא אמרה לי את זה מאוד בפשטות - 'אני ידעתי שזה מה שאת עושה, אבל לא ידעתי מה להגיד ואיך לגשת לזה'".
התאכזבת?
"לא. גם לא כעסתי, כי אף אחד לא מלמד אותך להיות אמא, ואמא שלי עשתה הכול כדי שנהיה משפחה מתפקדת. לכעוס עליה מבחינתי זה לירוק לה בפנים אחרי כל מה שהיא עברה, והיא עברה לא מעט. אגב, סבתא שלי, זיכרונה לברכה, ידעה שברחתי בלילות. היא הייתה זורקת לי מהחלון שקית עם כל הדברים הנשיים. היא לא באמת ידעה למה זה משמש, היא רק ידעה שאני יוצאת להיפגש עם גברים", היא אומרת.
להיות אישה
בשלב מסוים הבינה ג'סיקה שהיא צריכה להצדיק מול ההורים שלה את סכומי הכסף הגבוהים שהיא מרוויחה, והחלה לעבוד בחנות בגדים כסיפור כיסוי. בגיל 19 פגשה בחנות את מי שלימים יהפוך לבעלה. לדבריה, הוא היה האדם הראשון שאפשר לה לבנות את הזהות הטרנסית שלה כפי שהיא רצתה, ולא בהתאם לסטנדרטים של הנשים הטרנסיות שהיו סביבה. "אני לא רוצה להאשים אף אחת כי זאת גם האחריות שלי, אבל כשבאים אלייך ואומרים לך, 'את תהיי טרנסית מהממת אם תעשי חזה כזה, מותניים כאלו, תעלימי גרוגרת, תייפי את האף ותיישרי את האוזניים' - זה קשה. לא היה לי את המקום לשאול את עצמי רגע אם בכלל טוב לי.
"סבתא שלי ז"ל ידעה שברחתי בלילות. היא הייתה זורקת לי מהחלון שקית עם כל הדברים הנשיים. היא לא באמת ידעה למה זה משמש, היא רק ידעה שאני יוצאת להיפגש עם גברים"
"כשהכרתי את בעלי התחלתי לקחת הורמונים ללא מרשם, מה שנקרא 'בשחור'. לקחתי במשך שלושה חודשים כדורי 'דיאנה' שהם גלולות למניעת היריון, שכיום ברור לכולן שהם לא לגיטימיים לטרנסיות. בעקבות התנודות הרגשיות שהם עשו לי ניסיתי להתאבד פעמיים. רק אז בעלי אמר לי, 'תקשיבי, בואי נעצור הכול ונבין מה אנחנו עושים. תעשי קודם כל דברים שאפשר לבטל אותם - תעשי לייזר, תאריכי שיער, תעשי את כל הדברים שיגרמו לך להרגיש שהדרך שלך כאישה בטוחה. תחיי את החיים האלה ככה, ורק אז תחליטי. אני איתך'.
6 צפייה בגלריה
"בעקבות התנודות הרגשיות ניסיתי להתאבד פעמיים". ג'סיקה ואן דה רובארט
(צילום: אוסף פרטי)
"אז חייתי שנתיים בערך בתור גבר הומו, וזה היה לי ממש קשה אבל נתן לי את האפשרות לבחון את הדברים לעומק. כשהבנתי שאני רוצה לחיות כאישה, התחלתי לשאול את עצמי מה זה אומר בכלל להיות אישה. הבנתי שלהיות אישה זה להיות אמא שלי, להיות קארי וושינגטון, להיות אוליביה פופ ב'סקנדל'. הבנתי שאני רוצה להיות כמו הנשים החזקות בחליפות מכנסיים, שכשהן נכנסות לחדר רועדות לגברים הביצים. מישהי שכשהיא הולכת – אז ממש כמו שמריחים ריח של בושם, כך נודף ממנה ריח שמשרה על כולם פחד", היא מחייכת. "בסוף החלטתי שהנשיות שלי תבוא אחרי שאני קודם כל אהיה חזקה ובטוחה בעצמי".
עזרה בדרך
כחלק מתהליך החיפוש העצמי, ומהניסיון להבין איך אפשר לעבור הליך התאמה מגדרית בצורה בטוחה, התייעצה ג'סיקה עם אוריאן ספיבק, כוכבת רשת טרנסית, שהייתה חברה טובה שלה באותה תקופה. "היא הסבירה לי על התהליך שהיא עשתה, וככה התגלגלנו עד שהחלטתי להתחיל בתהליך בעצמי".
6 צפייה בגלריה
גלולות למניעת היריון. יש נשים טרנסיות שצורכות אותן כהורמונים, ללא ייעוץ והתאמה
(צילום: Shutterstock)
תהליך ההתאמה המגדרית כולל הרבה מאוד בירוקרטיה, שאף פעם לא נעימה בישראל. "שלחו אותי מאיכילוב לאנדוקרינולוגית, קבעתי תור, עשיתי בדיקות דם, אבל אף אחד לא אמר לי שעליי להביא איתי גם מכתב מפסיכולוג. אני מגיעה לשם עם בעלי, אחרי שחיכיתי נרגשת ארבעה חודשים לתור הזה, ואז היא שואלת אותי, 'איפה המכתב מהפסיכולוג?' - לא היה לי מושג על מה היא מדברת בכלל. ואז היא אומרת לי, 'אני לא יכולה להמשיך בלי מכתב'.
"הייתי בהלם מוחלט. אמרתי לה שעם כל הכבוד, אני לא חושבת שאיזה פסיכולוג מתנשא יקבע לי אם אני שווה הורמונים או לא. אני רוצה להתחיל את התהליך, אז בואי נתקדם. הייתי מתוסכלת נורא. הרופאה קצת נבהלה מהתקיפות שלי, אבל אז היא זרקה את המשפט שהציל לי את החיים: 'גם באיגי, ארגון הנוער הגאה, אפשר לבקש עזרה'".
כבר למחרת הגיעה ג'סיקה למשרדים של איגי, הממוקמים בקומת הגג של המרכז הגאה בתל אביב. "הגעתי לפתח הדלת, מתנשפת בכבדות. 'שלום, אני צריכה פסיכולוגית מגדר'. כולם שם היו בהלם", היא צוחקת. "באותו הרגע הם הרימו טלפון וקישרו אותי אל מיכל סטולר, שהיתה אז העובדת הסוציאלית של איגי. הסברתי לה את המצב, והיא כמובן ידעה על מה אני מדברת כי להמון אנשים טרנסים אין שום מושג בבירוקרטיה ומיצוי זכויות. ממש התחברנו, וקבענו להיפגש בשבוע שאחרי.
6 צפייה בגלריה
ג'סיקה ואן דה רובארט. "להמון טרנסים אין מושג בבירוקרטיה או מיצוי זכויות"
(צילום: אוסף פרטי)
"איך שראיתי את מיכל, הרגשתי שמישהו עוטף אותי בכנפיים ענקיות כאלה ואומר לי 'זה בסדר, את בידיים טובות'. אחרי הפגישה קיבלתי ממנה את המכתב, ואז אמרתי לה, 'תראי, אני בחורה שמאוד מאמינה באלוהים ומאוד מאמינה בקארמה. ניתנה לי פה הזדמנות להכיר את איגי, ואתם עזרתם לי בלי לבקש דבר בתמורה. איך אני יכולה לעזור לכם בחזרה? כי אני רוצה להחזיר את הטובה שניתנה לי'".
כך החלה ג'סיקה להתנדב כמדריכה בתחום טרנס באיגי. ההתחלה, כמו תמיד, לא הייתה פשוטה, ואז הגיעה אלין לומקין. "היא נכנסה לי ישר ללב כי היא היתה 'אחת משלנו', מה שנקרא. לא מתחנחנת ולא מחפשת להתאים את עצמה לנרטיב שלא שלה. כשהיא נפטרה לפני שנה, כל עולמי חרב עליי. תוכניות שלמות לחיים שלמים הלכו ולא יתממשו יותר. היא שינתה את חיי, ואני לעולם אהיה אסירת תודה שהרווחתי אותה כאחות. היא איתי והיא גאה בי ואני יודעת את זה. זה מה שמעניק לי כוח להמשיך בחיים ובעשייה".
לאחר מותה של אלין הציעה ונסה סנדיוק, שותפתה של ג'סיקה להדרכה, שהשתיים יקימו יחד קבוצה חדשה באיגי שמותאמת לנשים שעוסקות בזנות. "רצינו להקים קבוצה שתתאים לבנות שלא מתאימות לשיח הקווירי. בנות שבאות מזנות ומסמים ומעולמות קשים - ולא פוחדות לדבר על זה. אלה בנות שחשוב לנו לדאוג להן כי אנחנו לאט-לאט מאבדות אותן", מסבירה ואן-דה-רובארט. "כיום יש עשר בנות בקבוצה שלנו, בנות 15 עד 25. מדובר בנערות וצעירות שסיימו את גיל ההתבגרות מוקדם מדי. הן לא הספיקו להתבגר, לא נתנו להן את החופש להתענג על הילדות, לפרוח".
"רצינו להקים קבוצה שתתאים לבנות שבאות מזנות ומסמים ומעולמות קשים - ולא פוחדות לדבר על זה. אלה בנות שחשוב לנו לדאוג להן כי אנחנו לאט-לאט מאבדות אותן"
לדבריה, חשוב לה לתת לחניכות שלה את מה שנחסך ממנה בתחילת הדרך - את האפשרות לבחור. "אני יושבת עם חניכה והיא בוכה לי, 'מה, ג'סיקה, אני אצטרך לעבוד בזנות כל החיים רק כדי שאוכל לעשות כוס?' - אמרתי לה 'לא! יש ועדה להתאמה מגדרית! את יכולה לעשות בעזרתה מה שאת רוצה', והיא הייתה בהלם! כולן בהלם כשהן שומעות על זה. למה? כי גידלו אותן להבין, ממש כמו שגידלו אותי, שאם את רוצה לעשות ניתוח – תעבדי בזנות".
"יש פה קהילה שלא נלחמת בשבילנו"
"לפני כמה זמן", מספרת ג'סיקה, "ישבתי לדבר עם אחד המדריכים ההומואים באיגי, וסיפרתי שהקבוצה שלנו מורכבת בעיקר מבנות טרנסיות שעובדות בזנות. הוא אמר לי שזה נשמע קשוח, אז עניתי 'קשוח? למה? אתם לא מדברים על זנות בקבוצות שלכם?', והוא מיד השיב שלא. עזוב רגע זנות טרנסית בצד, אבל זנות לכשעצמה - האם היא לא חלק מהתרבות? מה לגבי זנות נערים? אורגיות תחת השפעת סמים? אונס? הקהילה ההומואית שמה אותנו בכיס הקטן, ולא מדברים על זה!
"בתחילת המהפכה הגאה, טרנסיות, נשים לסביות ודראג-קווינז היו בחזית האקטיביזם. איפה הן היום? מישהו בכלל מדבר על אונס ועל הטרדות מיניות בקהילה הלסבית? מישהו מדבר על זה שדראג-קווינז עדיין חוות איזושהי דיספוריה? לא, זה רק הומואים והפונדקאות שלהם. יש פה קהילה מדממת שנלחמת על החיים שלה, ויש פה כאילו קהילה שהיא כביכול החזקה יותר, שלא נלחמת בשבילנו.
"אנחנו לנצח נהיה כל מה שאמרו להם בבית הספר, נייצג את הפחד שלהם מנשיות שהם כל כך מתחברים אליה, אבל החברה דחתה אותם בגללה. גם לי בבית ספר קראו 'קוקסינל', והנה, יצאה להם טרנסית, מה לעשות? אתה לא יכול לקחת את הפחד הזה ואת השנאה שחווית ולהשליך אותם עלינו. זה כאילו שהומואים עשו 180 מעלות ונהיו גברים סטרייטים, ועכשיו מותר להם לבוז לנשים טרנסיות".
"יש פה קהילה מדממת שנלחמת על החיים שלה, ויש פה כאילו קהילה שהיא כביכול החזקה יותר, שלא נלחמת בשבילנו"
גם מהקהילה הטרנסית לא חוסכת ואן-דה-רובארט את הביקורת שלה: "אני אתחיל בזה שאני אגיד שאני לא באה בטענות לאף אחד, אבל אני כן באה בטענות לכולם", היא צוחקת. "טרנסיות בוגרות, אתן האימהות של הקהילה הזו. גם אם אתן באמצע או בסוף שנות ה-20 שלכן, אתן האימהות של הדור הצעיר שגדל פה עכשיו, הוא על אחריותכן. זה אולי קשה, אבל אם את כבר טרנסית עם טיקטוק ואינסטגרם מצליח, אז אל תתחנפי רק להטרוסקסואלים וסיסג'נדרים, דברי לטרנסיות. 'היי, שומעת מאמי? החיים לא קשים כמו שאת חושבת. יש ועדות בביטוח לאומי, יש ניתוחים, יש את איגי שיעזרו לך, יש ארגונים. אל תחשבי שמה שנראה נוצץ אצלי בהכרח יהיה נוצץ גם אצלך. תדעי שיש אפשרות בחירה'.
"אלו דברים שכאמור, אני לא שמעתי אף פעם! אם הגענו למצב שבו רומי אברג'יל יושבת באולפן ואומרת, 'אני לא גדלתי על דמויות טרנסיות', היא בעצם אומרת שזה לא שלא היו דמויות שהיא יכלה לגדול עליהן, הן פשוט לא דיברו אליה", היא אומרת בתסכול. "צריך לדבר על האחריות שלנו האחת כלפי השנייה. שאם מישהו תוקף טרנסית, את תהיי שם בשבילה, גם אם את לא חברה שלה. אנשים אומרים לי שלא כולם כמוני ושלא לכולם יש את האנרגיה הזו, כי כל אחת עסוקה בלשרוד. אז וואלה, גם ג'סיקה לא הייתה כמו ג'סיקה רוב חייה.
6 צפייה בגלריה
רומי אברג'יל. גדלה ללא דמויות טרנסיות שיכולה הייתה לשאוב מהן השראה
(צילום: אמיר מאירי)
"אני לא רוצה להגיד את זה בצורה שתכאב, אבל אנחנו לא היחידות שעסוקות בלשרוד. יש כל מיני קהילות ואנשים שעסוקים בלשרוד, אז אנחנו לא יכולות להיות כל אחת בתחת של עצמה עם הצרות שלה. אם תיקחי אצבע ועוד אצבע ועוד אצבע... אנחנו אגרוף אחד לפרצוף של כל מי שנגדנו".
"אתה יודע", היא אומרת, "אחד הדברים שהכי הפריעו לי בזנות זה שאחרי משמרת היינו הולכות לאכול יחד, והדבר היחיד שהיינו מתעסקות בו זה כמה כסף כל אחת עשתה והקליינטים. לא שאלנו, 'מאמי, היה לך טוב היום? קרה משהו שהפריע לך? מישהו תקף או איים עלייך? איך את חווה את החוויה?' חוץ מזה, כשאת אומרת לטרנסית אחרת, 'תראי את המותן שלה', 'תראי את השיער שלה', 'היא עוברת', 'היא לא עוברת' - זה מזעזע! למה שאני אשנה את הגוף שלי בגלל הדעות שלך? זה מסוג השנאה וצרות העין שעלולות להעמיד אישה טרנסית בסכנה רפואית".
בסוף השיחה שלנו ואן-דה-רובארט מבקשת להעביר שני מסרים לקהילה הגאה: "לגברים בקהילה ההומואית, תזכרו שאתם עדיין הגברים במרחב. אתם האבות של הקהילה, תרצו או לא תרצו. אתם חוד החנית, ואצלכם הכוח לגרור אותנו קדימה, אז אל תחזירו אותנו אחורה. אנחנו הרבה פעמים צריכות לשרוד את היום ואת הלילה, לא פשוט לנו להילחם. אם תעמדו איתנו ותעזרו לנו, אנחנו נהיה שם באמת כקהילה".
המסר השני שלה הוא לטרנסיות עצמן: "חשוב לי להגיד לטרנסיות שיש עוד דרך! יש לנו את איגי, הופכות את היוצרות, ויצו, סלעית. תנסי לדבר עם בנות, תשאלי איפה את יכולה לקבל עזרה פסיכולוגית בחינם כטרנסית כי יש מלא מקומות! תשאלי על ביטוח לאומי. החיים שאמרו לכן שאתן צריכות לחיות הם ממש לא החיים היחידים שתוכלו לחיות. יש מיליון ואחת דרכים לחיות – אז תבחרו רק את מה שמתאים לכן".
