עד שסוף-סוף פגשתי בחור שבאמת מוצא חן בעיניי, משהו בתהליך ההכרות בינינו נדפק באמצע, ומסתבר שהרבה מזה בגללי. הכול התחיל כשפגשתי את אור, חבר פייסבוק ותיק, לדייט קליל ולא מחייב. להפתעתי, המפגשים בינינו התקדמו מהר ואפילו צלחנו את מבחן השינה המשותפת – לא פחות מנס עבור מישהו כמוני שלא אירח גבר במיטתו כבר מעל לשנה.
אלא שהרגע הנדיר הזה התגלגל ליומיים שבהם לא התקבל כל סימן חיים מהבחור, שעד לפני רגע היה נלהב ולחלוטין בעניין שלי. בניסיון להבין את פשר השתיקה המסתורית שלו, ניסיתי ליצור קשר בכל צורות המדיה המוכרות לאדם, אך ללא הצלחה. רק לאחר 48 שעות הגיע אות חיים ראשון מהנעדר והוא הצליח להפתיע אותי מאוד בהודעה כנה ומעט אכזרית: "לא נעלמתי, אני רק מבולבל", פתח את הודעתו המכאיבה. "נראה לי שהבנת עד כמה אני בעניין שלך, ואני תמיד מחכה לפעם הבאה שניפגש. עם זאת, מציקה לי הציניות המוגזמת שלך וגם העובדה שאתה לא יוזם אף פעם מפגש בינינו".
ההודעה הזאת תפסה אותי רגע לפני שנכנסתי למיטה ואחריה כבר היה לי ברור שלא יהיה לי קל להירדם. הייתי חייב להודות בפני עצמי שיש בדברים שלו קמצוץ של אמת ונגיעה של מציאות - אני אכן ציניקן אבל היי, גם לציניקנים יש רגשות! צבט לי שפגשתי מישהו שבאמת כיף לי איתו ושדווקא הפעם, כשאני לא מחפש דרכי מילוט והתחמקות, אותו בחור קורא את המפה הפוך מהמציאות. התהפכתי במיטה וחשבתי לעצמי - איך ייתכן שמצד אחד אני מרגיש כל כך טוב איתו ומצד שני אני משדר לו את המסר הלא נכון?
גבר הולך לאיבוד
למחרת התאפסתי והחלטתי להתקשר לאור כדי להתנצל על ההתנהגות שלי, או לפחות על ההרגשה שנתתי לו. אני יודע שאני לפעמים הולך לאיבוד בתוך איזו ציניות מתבקשת, שמייצרת כלפי חוץ את התחושה שאני טיפוס לא רגיש בעליל. אז אספתי את הרגשות שכן מצאתי בתוכי, והסברתי לאור שהוא לא קורא נכון את הסיטואציה בינינו. אך בזמן שנפתחתי וניתחתי את השריטות שלי מולו, אור, שכנראה עדיין היה פגוע, החליט לקחת על עצמו את תפקיד הציניקן המעצבן, וניצל את הווידוי שלי כדי ללגלג עליי. לא הרמתי ידיים וניסיתי ליזום איתו מפגש, מה שגרם לו להתחמק ולגמגם, ופה כבר באמת נעלבתי.
ניתקתי את השיחה ולא יכולתי שלא להרגיש קצת מרומה. הוא ביקש ממני לגלות כנות ושקיפות, ואז בחר להחזיר לי בציניות מרושעת? עלתה בי המחשבה שייתכן שהוא נותן לי לטעום שלוק מהדייסה שבישלתי, או שהאינטראקציה בינינו היא בכלל משחק כוחות שבו כל אחד בתורו צריך להרגיש שהוא בשליטה. ניסיתי להיכנס לראש שלו, לשים את עצמי בנעליו ולנסות להבין איך זה להיות בקשר עם מישהו כמוני. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שאי אפשר לקרוא אותי ונראה לי שעכשיו סוף-סוף אני מצליח להבין למה הם מתכוונים.
אף פעם לא אמרתי לאור שכיף לי איתו או שאני מחכה לפעם הבאה שניפגש, למרות שאלו בהחלט דברים שעברו לי בראש. לא מצאתי לנכון להראות לו בדרכים יצירתיות (ואפילו לא יצירתיות) שהוא מוצא חן בעיניי, כי חשבתי שזה משהו שנראה על פני השטח ולא צריך להגיד אותו. כנראה שיש דברים שכן צריכים להיאמר בקול, גם אם אני משוכנע שהם אמורים להיות ברורים.
אני מניח שהיה בו חלק קטן שרצה שאשקיע בו קצת יותר מדייטים ביתיים על בקבוק יין ופזילה לעבר המיטה. זה בדיוק מה שנקרא "חיזור" וזה מה שנותן ביטחון לאדם השני, ואני צריך לזכור שעם כל הציניות המודרנית, אנשים עדיין מצפים שיחזרו אחריהם. מטבעי אני טיפוס איטי, ובזמן שאור טס על 180 קמ"ש, אני רק העברתי להילוך שני. הרבה זמן לא הייתי בקשר רציני וזה ניכר. אני לא תמיד יודע מה הצעד הבא, מה נכון לעשות או מה נכון להגיד, ונשאר לי רק לקוות שהבן אדם שמולי ינסה להבין את זה.
אני מאמין שהיכולות הוורבליות שלי לא רעות, אבל כשאני צריך לתקשר מול אובייקט רומנטי אני הרבה פעמים עושה את זה בצורה לא מוצלחת, אם זה בגלל שאני שומר על עצמי ואם זה בגלל שללב שלי פשוט לוקח זמן לדבר רומנטיקה. בסופו של דבר, כולנו מונעים ומופעלים מדברים שונים שקשורים באישיות שלנו ושהם גם תולדה של דברים שעברנו. אי אפשר לעצב אדם לפי בקשה, והציניות שלי היום היא חלק ממני, אבל מי שיתאמץ קצת ויחפור לעומק ימצא מאחוריה לב.
זה לגיטימי לבקש מהפרטנר שלנו לעשות שינויים קטנים כדי שהאינטראקציה והתקשורת שלנו ישתפרו. אבל בסופו של יום, אי אפשר להאיץ תהליכים פנימיים. אז כן, בהתחלות אני קצת איטי ואינפנטיל, גם כשאני מעוניין, וצריך להחזיק לי את היד ולהראות לי את הדרך. אם אור היה קצת יותר סבלני ואם אני הייתי קצת פחות מוגן - היינו היום כבר לפחות בהילוך רביעי.
