"ברגע שהבנתי שחסרים ייצוגים של אנשים כמוני, לא רק ברשתות החברתיות, במדיה באופן כללי, החלטתי שאני הולך להיות הייצוג הזה", מסביר אורון ליאו-לב, בן 31 ממודיעין. אורון הוא טרנסג'נדר שמתעד בכנות מוחלטת את תהליך ההתאמה המגדרית שלו.
בחשבון שהולך וצובר פופולריות בטיקטוק, הוא לא חוסך בפרטים, ומשתף את הצופים בשלביו השונים של התהליך. בין היתר, הוא מתעד את תהליך שינוי הקול, עונה בביטחון לשאלות קשות כמו "מה יש לך בין הרגליים?", ומתעד את גופו לאחר ניתוח הסרת החזה.
"הסרטון הראשון שלי דיבר על זה שאני לא גבר ולא אישה, כי בהתחלה יצאתי מהארון כא-בינארי, לא יצאתי ישר כטרנס. הסרטון הזה התפוצץ והגיע ל-200 אלף צפיות בכלום זמן. לאט-לאט, התחלתי להעלות עוד ועוד תכנים שמתעסקים בתהליך שלי", הוא מספר.
כבר שנים שהקהילה הטרנסית נלחמת על נראות גדולה יותר במרחב הציבורי. אומנם בשנים האחרונות יש יותר אנשים טרנסים בתוכניות הטלוויזיה השונות, אולם רוב הייצוג בדרך כלל מתמקד בנשים טרנסיות, ופחות בייצוג טרנסי גברי. אורון מקווה להפוך לאחת הדמויות שמובילות את השינוי, ובהתחשב במספר הרב של התגובות שהוא מקבל, ניכר שהוא מצליח.
אתה מאוד כן ואפילו רדיקלי בתכנים שאתה מעלה. יש משהו שלא תחשוף?
"את הדברים האינטימיים יותר, כל מה שקשור למין עצמו, אני אשאיר לעצמי. שואלים אותי איך אני עושה סקס – זה למשל מסוג הדברים שאני לא אדבר עליהם, זה הגבול שלי".
אילו תגובות קיבלת בינתיים?
"יש את התגובות של הנוער הטרנסי שמחפשים וצמאים לדמויות לחיקוי, ומאוד אוהבים ומכילים ומקבלים. יש את אלה שאני משנה להם את התפיסה, למשל כאלו שהתחילו מלקלל אותי ולרדת עליי, ולאט-לאט עברו תהליך של קבלה והכלה, ויש אנשים שפשוט מוקיעים אותי, 'הייטרים' בטיקטוק. זה ברמה של איחולי מוות. אז המנעד הוא מאוד רחב, אבל אני עושה את זה בשביל אלה שאני משנה ובשביל אלה שאני עוזר להם. שונאים יישארו ויהיו תמיד".
עוף מוזר
מגיל צעיר הרגיש אורון שהוא חי בתוך גוף שזר לו. למפגש איתי הוא הביא אלבום תמונות משפחתי קטן, וכשהוא מדפדף בתמונות הילדות שלו, הוא מודה שלדמות שמביטה בו יש ריקנות בעיניים וקושי רגשי מאוד גדול ונוכח.
"אני חושב שהרבה דברים בילדות לא היו מובנים לי, אבל יש שיחה אחת שלא אשכח לעולם", הוא נזכר. "בגיל 9, עם החברה הכי טובה, ישבנו ודיברנו על זה שאני רוצה להחליף את האיברים שלי. לא היה לזה שום היגיון באותו הזמן, זו רק הייתה שיחה של 'הלוואי שתהיה לי את האופציה להוריד את החזה', והשיחה הזאת הלכה איתי המון שנים. יש בי תכונות נשיות, תמיד היו בי, פשוט בילדות לא הרגשתי בת. לא הרגשתי כמו הילדה הזאת שכולם רצו שאהיה, ונורא כיוונו אותי להיות".
איך זה בא לידי ביטוי?
"תמיד רציתי לשחק עם הבנים, תמיד רציתי שהם ישימו לב אליי, אבל היום, כשאני מסתכל על זה, אני רואה שזה היה הרצון להיות אחד מהם, וזה לא קרה. היו תקופות שרציתי את תשומת הלב שלהם בקטע של בת שרוצה שיתעניינו בה, ובגלל שהחברה נורא רצתה שאני אהיה משהו מסוים, שאני אראה בצורה מסוימת, הלכתי בהארדקור לשם. המון שנים של התנהגות מאוד מינית וקיצונית, משהו מאוד לא מותאם חברתית.
"גם מבחינת לבוש, תמיד חיפשתי נגיד את הבגדים היותר גדולים. כל הדברים שהחברה רצתה שיהיו לי כמו חזה, הם דברים שלא הרגשתי איתם בנוח. ניסיתי תמיד להצניע, כמה שיותר להסתיר את הנראות שלי. חוויתי המון בריונות כי תמיד הייתי עוף מוזר. לא ידעתי לתמלל שמה שאני באמת רוצה להיות זה גבר".
לצאת מהארון בלב שלם
כל להט"ב יגיד לכם שהיציאה מהארון נעשית בשלבים, ולא פעם יש לחזור עליה שוב ושוב עם אנשים חדשים. אותו תהליך קורה בצורה מועצמת יותר אצל אנשים טרנסים. "יצאתי בהתחלה מהארון בתור לסבית בכלל, בגיל 25. זה נגיד התקבל מאוד בקלות", הוא נזכר.
הרצאה שנכח בה במסגרת "איגי", ארגון הנוער הגאה, הפכה לנקודת מפנה בחייו. ההרצאה עסקה בטרנסיות, ובמהלכה נתנו לכל משתתף להגדיר לעצמו לשון פנייה. אורון באופן אוטומטי הגדיר את לשון הפנייה אליו כזכר, ולפתע כל החלקים בפאזל של החיים שלו הסתדרו.
"הייתי דראג-קינג, שזה פרפורמנס של גבר מאוד מוחצן. אבא שלי נורא נבהל מזה ואמר לי, 'רק אל תהפכי להיות גבר'. עוד לפני שבכלל העזתי לצאת מהארון, הוצב שם גבול של 'אל תעשי את זה"
"התחלתי לתקשר בלשון זכר והבנתי שאני יכול להיות מי שאני ומה שאני רוצה להיות", הוא נזכר בהתרגשות. "לאט-לאט הרחבתי את המעגלים עד שהגעתי למצב שאני יכול לצאת מהארון בלב שלם. זה לקח תהליך לפחות של שנה מהרגע שהבנתי, לרגע שבאמת יצאתי בפני כולם מהארון".
אורון מספר שתהליך היציאה מהארון, שהתחיל כשהיה בן 27, התקדם טיפין-טיפין. "טפטפתי אינפורמציה, באתי וסיפרתי לאנשים מה זה טרנס, עד שבשלב מסוים תפסתי מספיק ביטחון ואמרתי, 'או-קיי זה אני, זו ההגדרה שלי. אני גבר טרנס'. שלב לפני זה התחלתי לעשות דראג. הייתי דראג-קינג, שזה פרפורמנס של גבר מאוד מוחצן. אבא שלי נורא נבהל מזה ואמר לי, 'רק אל תהפכי להיות גבר'. עוד לפני שבכלל העזתי לצאת מהארון, היה שם כזה גבול של 'אל תעשי את זה'".
איך היחסים שלכם היום?
"אבא שלי - נורא קשה לו לקבל את זה עד היום. אני חושב שמנטאלית יש שם משהו שלא מצליח להבין, אז עד היום זה תהליך מולו. גם עכשיו. אצל אמא שלי זה היה עניין של רגע להבין איך היא מתמודדת. היא תמיד חלמה שיהיו לה בן ובת, ובאמת הרבה שנים היא חיה במחשבה שיש לה בן ובת, ופתאום החלום הזה משתנה בגיל 30. אז אני מבין אותה, אני מקבל את זה שזה קשה לה, ושיש אפילו איזה צורך להתאבל על הילדה שהיא תמיד חלמה שתהיה לה".
את השינויים הפיזיים החל אורון לעשות ממש לאחרונה. לפני שנה וחצי הוא התחיל לקחת הורמונים ולפני חודשיים הוא עבר ניתוח להסרת החזה. מעבר לשינויים החיצוניים הנראים לעין, אורון מתרגש מהשינוי שמתחולל בו בפנים. "אחד הדברים הכי נפלאים שקורים לי זה להסתכל במראה בפעם הראשונה ולזהות את עצמי, וזה לא קשור רק לנראות החיצונית. זה משהו שמתיישר כזה בקו אחד עם הרגישויות שלי, עם המחשבות. פתאום הכול מסתדר. פעם הייתי בוכה הרבה. היום זה לא קורה כמעט".
אתה לא בוכה כמעט בגלל ההורמונים?
"אני אגיד משהו על ההורמונים, שהוא הכי לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני מת על זה. אשכרה יש לך חרמנות שמובנית אצל גברים, משהו בהורמונים שקורה על אוטומט. גברים טרנסים הרבה פעמים יתביישו לדבר על זה, אבל זה קורה. החרמנות היא אחרת אצל גברים ואצל נשים, חוויתי את שניהם, ובתור מי שחונך כאישה כל חייו, אני יודע שגם אם יש לי את החרמנות המטורפת הזאת, אני עדיין יכול לשים לעצמי גבולות.
"אני חושב שאנחנו גם לומדים להשתיק את עצמנו. שבשל העובדה שגדלנו כנקבות, כנשים בחברה, אנחנו הרבה פעמים נקטין את עצמנו, נשתיק את עצמנו, נלמד לתפוס פחות מרחב ומקום".
"תמיד אומרים לנו שזו בחירה, אבל אני לא בחרתי שאבא שלי לא יוכל להסתכל בעיניים. אני לא בחרתי לפחד ללכת ברחוב. לא מזמן כתבו לי בטיקטוק שיורידו לי את המכנסיים ברחוב כדי לבדוק מה יש לי בין הרגליים, אני לא בחרתי את הדברים האלה"
אתה יכול להצביע על האתגר הכי קשה שהיה לך בתהליכי היציאה מהארון וההתאמה המגדרית?ֿ
"אני חושב שהפן המשפחתי. חוסר קבלה הוא משהו שהוא מפחיד ברמה שהוא יכול לשרוף לך את הנשמה. הידיעה שאנשים יכולים למחוק אותך ברגע רק בגלל הזהות שלך, ושזה בא פתאום באמצע החיים, זה היה מבעית ואני לא מאחל את זה לאף אחד.
"תמיד אומרים לנו שזו בחירה, אבל אני לא בחרתי שאבא שלי לא יוכל להסתכל בעיניים. אני לא בחרתי לפחד ללכת ברחוב. לא מזמן כתבו לי בטיקטוק שיורידו לי את המכנסיים ברחוב כדי לבדוק מה יש לי בין הרגליים, אני לא בחרתי את הדברים האלה".