לא פשוט להיות דראג קווין בחברה הערבית. אמרתי לא פשוט? התכוונתי מורכב, מאתגר ולא פעם גם כרוך בסכנת חיים של ממש. כי למרות שהתקדמנו רבות בעשורים האחרונים, להתלבש בבגדים של המגדר האחר, נשי או לא, לעלות על הבמה ולבטא את עצמך בלי גבולות ובצורה שהחברה לא תמיד מבינה – זה לעשות פעילות שעדיין נתפסת כחריגה, שונה ומכעיסה. ועד כמה שזה קשה ליהודים, להיות דראג קווין בחברה הערבית השמרנית קשה שבעתיים.
למרות האתגרים הרבים, מתחת לפני השטח מבעבעת סצנת דראג לוהטת גם בחברה הערבית בישראל ואפילו ברשות הפלסטינית. אמנים גברים שלא חוששים לעטות בגדי נשים, להופיע ולשבור מוסכמות הסכימו לספר לי איך הכול התחיל. זהו הסיפור הייחודי שלהם, שמאיר באור אחר זווית שפחות מוכרת בחברה הערבית.
"ג'וזפין מרגיעה את ג'ורג', מבקשת ממנו שלא ייקח את עצמו ברצינות"
ג'ורג' נאסר הוא בן 28 מרמלה, בוגר תואר בעיצוב אופנה וחינוך מהמרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך בוויצו חיפה. הוא גדל ברמלה, ועד כיתה י' למד בבית ספר התיכון סנט ג'וזף טרה סנטה. משם עבר למוזות, תיכון לאמנויות.
למרבה הצער ובאופן צפוי מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר באמן, ג'ורג' מודה כי ספג במהלך חייו בריונות, ולדבריו אף שלושה ניסיונות לפגוע בו ואפילו להרוג אותו - רק בשל מי ומה שהוא. "תחילה כעסתי על כל מי שקרא לי הומו, והיה לי קשה להילחם בזה עד שהצלחתי לגרום להם לקבל את מי שאני. היום אני חי באופן פומבי מחוץ לארון, וידוע בציבור גם כמלכת דראג".
מתי נחשפת לעולם הדראג?
"מגיל צעיר הייתה לי תשוקה לאמנות ולמוזיקה, בגלל שגדלתי וצפיתי במוזיקה ב-MTV. אהבתי לשים על עצמי אודם ולרקוד מול המראה. אבל זה מתחיל לפני זה – כבר בגיל 5 היו קוראים לי 'נסוואנגי' ('גבר נשי בסלנג ערבי. מ"ר). נהגתי לצחוק כשאנשים קראו לי הומו, משום שלא ידעתי מה זה אומר. רק בכיתה ג', כשאף אחד לא הגיע ליום הולדת שלי, הבנתי שאני שונה".
"ההופעה הראשונה שלי בדראג הייתה כשהייתי בן 16, בבית ספר מוזות", הוא נזכר. "זה קרה בערך בשלב שבו הלכתי למסיבת ההומואים הראשונה שלי. בגיל 18 כבר הופעתי בפעם הראשונה במועדון".
מה אתה אוהב בתרבות הזאת?
"כשאני עושה דראג, אני יכול להיות כל מה שאני רוצה. זה לא משהו קל לעשות, אלא אם כן יש לך את התשוקה לזה – ולי יש. אני עושה דראג מלא, עם איפור ותלבושות ושיער. הכול למדתי לבד, ובעצמי בניתי את ג'וזפין, דמות הדראג שלי.
"היום ג'וזפין מרגיעה את ג'ורג' ואומרת לו שהכול בסדר, שלא ייקח את עצמו ברצינות רבה מדי בגלל החברה. צריך להבין שג'ורג' הוא מופנם מטבעו, והיה קשה לי להתחבר לאנשים. ג'וזפין, לעומת זאת, פתוחה וחברותית. בתחילת הדרך הייתי אומר שג'ורג' וג'וזפין הם שני אנשים שונים, אבל לאחר 12 שנה, אין משהו שג'וזפין יכולה לעשות וג'ורג' לא".
לפני שלוש שנים החל להתפרנס מהתחביב שהפך לעסק לכל דבר ועניין. "אני עושה דראג רק כשאני מרגיש שמעריכים אותו ורק אם אני מקבל את מה שמגיע לי. בממוצע, בתעשייה, דראגיסט מקבל עבור ביצוע שיר אחד בין 250-ל-500 שקלים, ותמורת הופעה פרטית בין 1,700 ל-2,500, ולמרות שאני ערבי, לא קשה לי למצוא במות להופיע בהן בזכות העברית השוטפת שלי", הוא אומר בגאווה.
"יש לי תשוקה לדראג, אני מדבר במונחים הנכונים, אני מבין את התרבות. מבחינתי, דראג זה הומור, ואני רוצה שאנשים יצחקו איתי ולא עליי. כאשר אני על הבמה אני מתרגש וגם פוחד, אוהב את האינטראקציה עם הקהל, אוהב להפתיע ולגרום לאנשים ליהנות ולצחוק.
"במהלך הקריירה הופעתי מול ערבים ויהודים. כאשר אנשים רואים מלכת דראג על הבמה הם רוצים לגעת בה, וכשהתחלתי היו כאלה שנהגו לתפוס את הפאה שלי, לדחוף אותי ולהסתכל מתחת לחצאית. היו אומרים לי דברים כמו, 'אתה לא מספיק גבר, ובגלל זה אתה עושה דראג', 'אתה מאוד מגעיל', 'אתה אישה?'".
אוי. ואיך הגבת לזה?
"בישראל מגדלים גברים להיראות ולדבר בצורה מסוימת, לא להיות רגישים, כאילו שחיבור לרגשות זה משהו נשי. כאשר רואים דראג לא מבינים שזה שונה מלהיות טרנסג'נדר, לא מבינים איך מישהו יכול להיות גם גברי וגם נשי באותו הזמן. אני מציע שלא תשפטו את הדראג לפני שאתם רואים אותו בפעולה".
"הדראג שלי מייצג את הסצנה הפלסטינית"
"התחלתי לעשות דראג לפני שלוש שנים", משתף י', בן 22 מירושלים. "בפעם ראשונה הופעתי ב-2018 ביפו, חיפה ורמאללה. הופעתי מול ערבים, יהודים וגם מול זרים. חלק מההופעות היה בהתנדבות וחלק בתשלום סמלי של 200-400 שקל להופעה. סכום התשלום תלוי באיפור. אם הדראג מתאפר לבד, הוא מקבל יותר.
"הדראג שלי מייצג את הסצנה הפלסטינית, כאשר בכל ההופעות אני שומר על הדמות שאני מייצג – אישה פלסטינית חזקה ובעלת הומור. כמובן שהביצוע עצמו משתנה בכל מופע דרך המוזיקה, הלבוש והאיפור. אני מרגיש שדרך הדראג אני מוציא צדדים רבים שנסתרים מהאישיות שלי. כאשר אני על הבמה אני מרגיש אושר ושמחה, ריגוש, התלהבות, אני אוהב את המעורבות של הקהל. אף פעם לא חוויתי עימות עם הקהל, למרות שיש תגובות – שאני שונא – הנוגעות להנחות מגדריות".
קל לך לקבוע גיגים להופעות?
"כערבי קשה לי למצוא במות להופיע בהן, וחשוב לי לבדוק את מדיניות המקום, כיצד מתמודדים עם מיעוט והאם הוא מרחב בטוח. הדראג הערבי עדיין אינו נפוץ, וצריך להיות נפוץ ומוערך יותר בעיניי".
"במקום אחר בעולם הייתי ממשיך עם זה"
"הפעם האחרונה שעשיתי דראג הייתה לפני ארבע שנים", מספר ד', בן 24 מתל אביב. "עצרתי מכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא שזה עשה לי המון בעיות. כאשר עשיתי דראג, חייתי בתחושה של פחד משום שאני לא רוצה להיות כבול לסטריאוטיפים מגדריים מסוימים. יש לסצנה הזו דפוס לפיו מלכת דראג ידועה כנשית, ואני לא מגדיר את עצמי בהכרח כנשי".
למה הכוונה?
"כשהייתי בן 18 עוד לא הכרתי את עצמי ואת האישיות שלי, וגם לא את הזהות המינית שלי. דראג היה עבורי דרך להביע את עצמי. הרגשתי שאני יכול להיות מי שאני רוצה, לדבר ולהתנהג איך שאני רוצה. רציתי להעניק חיים לדמויות שאני מצייר דרך הדראג, כי אני מצייר מגיל צעיר, גם בפחם וגם באיפור.
"רוב הציורים שעשיתי אינם מגדריים וזה משהו שגם בא לידי ביטוי במלכת הדראג שנהגתי לעשות, שכן היו לה תכונות נשיות אבל לא בצורה מוגזמת. התלבושת שלבשתי היו יותר מוזרות מאשר נשיות, וכל פעם עשיתי דמות אחרת. המטרה שלי בדראג הייתה לשבור את הכללים המגדריים".
"כגבר ערבי, היה לי קשה להיות בסצנה במדינה שבה אין לנו את ההזדמנויות לבטא את עצמנו", הוא אומר. "אני בכלל לא הייתי ידוע כמלכת דראג, וההורים שלי לא ידעו מזה. היום אני מרגיש שאני יכול להביא את עצמי כפי שאני, והכיוון שלי בדראג השתנה. זה קרה כשהתחלתי להתאמן ודימוי הגוף שלי השתנה וגרם לי להתחיל לאהוב את הצד הגברי שבי. סביר להניח שאם הייתי היום במקום אחר בעולם, שבו הייתה במה לסוג הדראג שלי, בוודאות הייתי ממשיך".
"הדמות שלי מדברת על חופש לנשים. ההורים שלי לא יקבלו את זה"
"אני בוגר תואר ראשון, גר בחיפה לבד כבר שבע שנים, עושה דראג מגיל 23 ולא ידוע בפומבי כדראג", אומר מ', בן 26 מחיפה. "אם זו הייתה הבחירה שלי, הייתי עושה דראג בגלוי, אבל יש הרבה קשיים שעומדים מול בחירה כזאת. יש פחד שההורים שלי ידעו על זה, ופחד מהתגובה שלהם. אם אי פעם הייתי עושה דראג בגלוי, הייתי בוחר לא לחשוף את המיניות שלי, ולעשות את זה משחקי".
איך נראית הדמות שיצרת לעצמך?
"הדמות שלי כדראג היא מאוד נשית וסקסית, מדברת על חופש לנשים, שזה משהו שאני ממש אוהב ומתחבר אליו גם באישיות שלי. אלו לא תכונות שאני לא יכול לחשוף בפומבי ללא הדראג, משום שההורים שלי לא יקבלו את זה וגם החברה עצמה קשוחה ולא מקבלת".
קרה לך שהגיבו לא יפה לאמנות שלך?
"הייתה לי חוויה אחת לא נעימה מהקהל, כאשר מישהו הצטלם איתי ללא אישור. אנשים בטוחים שלצלם מלכות דראג זה משהו מובן מאליו שאפשר לעשות, וזה ממש לא ככה".
איך הדראג שינה את החיים שלך?
"לפני שהתחלתי לעשות דראג לא היה לי ביטחון עצמי כמו עכשיו. הדראג נתן לי להיות יותר בטוח בעצמי. כאשר אני עושה דראג אני מרגיש כמו אישה מטורפת, מצחיקה. הדמות שלי כדראג היא הכי ערבית שיש. בגלל זה אני מרגיש שקשה לי למצוא מקום להופיע בו – הקהל הערבי שמרן מדי והקהל הישראלי – אין לדעת איך הוא יגיב לזה. אז כרגע זה עדיין תחביב, ובכל זאת אני אשמח אם יום אחד הדראג יהפוך עבורי לעבודה מלאה ולעסק".
"בגדה הפלסטינית מסוכן לעשות דראג. אף מקום אינו בטוח"
"אני בוגר תואר ברפואה וכרגע מתמחה, ובמקביל עושה גם דראג כתחביב", אומר א', בן 26 מהגדה המערבית.
איך נחשפת לעולם הזה?
"בגיל 11 נחשפתי לראשונה לעולם מלכות הדראג כאשר נתקלתי בסדרה Drag Race, ובמלכת הדראג האמריקאית רו פול. בכללי, אני אדם שקשה לו להביע רגשות, אולי בגלל שגודלתי כך. קשה לי להביע כעס ועצב, ובדראג אני מבטא את הרגשות הללו. דראג זה מצב נפשי, אני מרגיש שליטה ועוצמה על הבמה.
"רוב המופעים שעשיתי היו במסיבות קטנות ופרטיות. הופעתי פעמיים ברמאללה ופעם בתל אביב. כל המופעים היו מול קהל ערבי, ותמיד בהתנדבות. גם בעתיד ולטווח הארוך דראג בשבילי יישאר כתחביב ולא כעסק".
איך זה מרגיש להיות פלסטיני שעושה דראג?
"אי אפשר להשוות בשום צורה בין המצב שלנו, הפלסטינים בגדה, לבין הפלסטינים שנמצאים בישראל. לנו אין שום מקום לעשות בו דראג. שום מקום אינו בטוח מספיק. אפילו כתחביב זה עלול להיות מסוכן. אם אתה עושה דראג בגדה, אתה תחת איום חברתי ואיום חוקי.
"פעם אפילו הוכנסתי לכלא לשלושה ימים, ללא האשמה ברורה, רק בגלל שמצאו שאני חלק מקבוצת וואטסאפ למסיבות להט"ב. הייתי אמור להיות בכלא ל-60 יום, אבל בזכות קשרים שוחררתי אחרי שלושה. אחרי השחרור הפסקתי לחשוב על הדראג כי הבנתי שזה לא בטוח עבורי.
"בעקבות המקרה הזה ההורים שלי הכריחו אותי לחזור מרמאללה לגור איתם. בבית שלי, היו לי בארון המון בגדים נשיים, ובמעבר להורים נאלצתי לוותר עליהם. ההורים שלי לא יודעים על הדראג, אבל הם כן יודעים על הזהות המינית, אם כי הם מכחישים. מיד אחרי סיום ההתמחות, אני מתכוון לעבור לארצות הברית, שם אני בוודאות רוצה לעשות דראג, והפעם בלי חששות".
"רק בניו יורק הייתי חופשי להיות מי שאני"
"אני עושה דראג כבר 10 שנים, ועבורי הדראג הוא סוג של תיאטרון. הוא מעניק לי חופש. הדמות שלי יכולה להיכנס לעולם אקלקטי שבו אני יכול לשחרר, להירגע, ליהנות ולהעלות למודעות כל מיני נושאים באמצעות האמנות", אומר נ', פלסטיני בן 30.
"בעיניי, הדראג הוא גם סוג של פעילות חברתית. בעזרת הדראג נותנים לחברה את החופש האינטלקטואלי כדי לאתגר את הטאבו החברתי. דרך הדראג אני מאתגר את מושג הגבריות בתוך חברה פטריארכלית וגברית.
"מגיל צעיר נאלצתי להתמודד עם בריונות לגבי הנשיות שלי, משהו שהקשה עליי לקבל את עצמי ואת החלק הזה שבתוכי. זה מתסכל. אנשים צריכים להבין שאנחנו, כבני אדם, שונים האחד מהשני, ושיש יופי בשוני הזה. היום אני מרגיש אבוד בכל מקום. אם אופיע בגדה המערבית, יסתכלו עליי כישראלי, וכשאני מופיע בישראל מסתכלים עליי כפלסטיני עם כל הסטריאוטיפים הנלווים.
"רק כאשר גרתי בניו יורק, הפשטתי מעצמי את כל הכינויים האלה, והרגשתי חופשי להיות מי שאני בלי שום ביקורת ושיפוטיות. כפלסטיני אני מרגיש שאני אבוד בכל המושגים של הנורמליזציה והפינק-וושינג. מבחינתי, הריאיון הזה הוא חלק מנרמול הסצנה".
