בימים אלו מתקיימת בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב, הרשמה לפרויקט ייחודי ומרגש המתקיים זו השנה הרביעית, "תוכנית המנטורינג לנשים טרנסיות". התוכנית הוקמה במקור לפני 18 שנה על ידי פרופ' מרים גולן וד"ר מיכל קומם, שתיהן עובדות סוציאליות שעבדו עם נערות וצעירות במצבי סיכון, אלא שאז הן הבינו שחסר בתהליך השיקום שלהן דבר אחד - קולן של הנערות עצמן. "אנשי מקצוע יכולים לקרוא ספרים ומאמרים, לשמוע הרצאות ולראות סרטים, אבל הם לא באמת יודעים מה זה להיות שם", אומרת נופר פימנטל-לביא, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות, מרכזת תוכנית המנטורינג לנשים טרנסיות.
"אז כשנערה יושבת מולי ואני אומרת לה, 'אני מבינה', ברור שהיא תסתכל עליי ותגיד, 'מה את מבינה?'. כי אני פריבילגית שלא עברה מה שהיא עברה. אבל כשהיא פוגשת נערה או אישה שעברה את אותם דברים ויכלה להם, אז היא מקבלת מודל לתקווה ולכוח, ויכולה להגיד לעצמה, 'אם היא יכולה, אז אולי גם אני אצליח". "בנוסף", מדגישה פימנטל-לביא, "העובדה שהפרויקט מתקיים באוניברסיטה מאפשרת לנערות שלוקחות בו חלק להתגאות בכך שהן לומדות באוניברסיטה, דבר המוסיף לביטחונן העצמי ונותן להן משנה תוקף אל מול המשפחה והחברה שהן חיות בה".
בהמשך לתוכנית המקורית, גם התוכנית המיועדת לנשים טרנסיות מתמקדת בסיפור חייהן ובאופן שבו הן יכולות למצוא את כוחן בו, ולשמש כדוגמה לנשים טרנסיות אחרות. "הקשר עם הקהילה הטרנסית התחיל לפני ארבע שנים", היא מספרת. "פנו אלינו ארגונים כמו הלב 7\24 והוועד למלחמה באיידס, והביעו בפנינו את הצרכים הייחודיים שיש לנשים טרנסיות. חשוב לי לציין שאם יש אישה טרנסית שמעוניינת לבוא לתוכנית הוותיקה שלנו, היא מוזמנת בחום ואהבה, אבל מכיוון שיש לנשים טרנסיות חוויות חיים ספציפיות, חשוב לנו לתת להן קול".
מהם הצרכים הייחודיים שיש לנשים טרנסיות?
"אני חושבת שהמשאלה המשותפת לכל האנשים בעולם היא שיקבלו אותם כמו שהם. במובן מסוים, כולנו מתמודדים עם הדבר הגדול הזה של להיות אנחנו בעולם. החוויה הזו מועצמת אצל נשים טרנסיות. כולנו כנשים חוות טראומה עיקשת וכולנו כנשים מודרות, אבל נשים טרנסיות חוות הדרה קיצונית, החל מללכת ברחוב, לשכור דירה ולהצליח להיכנס למקום עבודה".
"אפשר להגיד שיש הרבה מן המשותף בין נשים סיסג'נדריות לנשים טרנסיות, אבל עוצמת הקשיים היא מוגברת", אומרת פימנטל-לביא. "החברה עושה איזה תהליך של 'אחרות' - אדם שהוא אחר ממני הוא לא אני. אפשר לראות את זה דרך אנשים עם צרכים מיוחדים, ערבים וגם אנשים שהם טרנס. הדה-הומניזציה שעושים לאורך שנים לאנשים שנראים שונה, זה משהו שמתבטא גם בצורת החשיבה וגם בהתנהגות".
לדבריה, כדי לרכך את חוויות החיים המאתגרות של נשים טרנסיות רבות, ישנם מספר עקרונות שעומדים בבסיס התוכנית: "קודם כל, התוכנית דוגלת בקבלה ללא תנאי. זה אומר שכל מי שרוצה ומעוניינת - מתקבלת. אנחנו לא מקיימות ראיונות קבלה או מבחנים. העיקרון הזה תקף גם לאורך כל הדרך. זה לא שאין לתוכנית גבולות, כללים וחוקים, אבל הדיבור עליהם נעשה בדיאלוג כל הזמן. אנחנו מקבלים אותך כמו שאת, ואת מוזמנת להגיע לפה כפי שאת בוחרת".
"העיקרון השני", היא אומרת, "מדבר על הצורך ביחסים ובקשרים - במהלך התוכנית יצירת קשר, הדדיות ודיבור בגובה העיניים הם כללים שמנחים אותנו. אנחנו לא יושבות על הכיסא של המומחה. כל מי שמגיעה לתוכנית מגיעה עם ידע, וכל הקשרים הם בעלי אופי הדדי ושוויוני. יש היררכיה של תלמידות ורכזת, אבל הכל נעשה בגובה העיניים. בנוסף, מגיעות אלינו נשים טרנסיות שהסביבה לימדה אותן לרוב כמה הן 'לא' או כמה הן 'פחות', וכאן אנחנו עובדות על האמירה של 'יש לנו ידע' ו'יש לנו כוחות'. מבחינתנו, מנטורית היא משהי שלא שוכחת מאיפה היא באה, אבל גם מייצרת בזהות שלה עוד חלקים שבאמצעותם היא יכולה לסייע, להצמיח ולתת כוח לאחרות".
ומה הן לומדות בקורס?
"כל מה שקשור במתן סיוע ומיומנויות סיוע: אמפתיה, הקשבה, מה זה אומר להיות מנטורית. יש משהו מאוד לא פשוט להתמקם כמנטורית כי מצד אחד, אני לא אשת מקצוע, ומצד שני אני לא חברה. אבל ברגע שזה קורה, זה מאוד משמעותי. הנשים גם לומדות לטפל במצבי סיכון ממוקדים: אובדנות ומניעת אובדנות, סמים והתמכרויות, מין ומיניות בריאה. הן מקבלות גם מידע שנוגע למגדר, פמיניזם, פסיכולוגיה והתפתחות האישה, לצד מידע הנוגע ספציפית לתהליך ההתאמה המגדרית, להיבטים הרפואיים, ולשירותים הניתנים לנשים טרנסיות צעירות ובוגרות בארץ. מי שמסיימת את התוכנית מקבלת תעודה מהיחידה להשתלמויות ולימודי המשך של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. התעודה מכשירה את הבנות כמנטוריות בכלל, ובפרט לקהילה הטרנסית".
השנה תהיה זו השנה השנייה שהתוכנית תנוהל על ידי מדריכה אחת דוברת עברית ומדריכה נוספת דוברת ערבית. "אחד הדברים שהבנו הוא שמאוד-מאוד חשוב שתהיה לנו אשת צוות ערבייה. זה ממש מטורף לראות את ההתרגשות של הנשים הטרנסיות הערביות כשהן שומעות על התוכנית ובאות ופוגשות אותה. הן ישר מרגישות בטוח ומתחילות לדבר בערבית", אומרת בהתרגשות פימנטל-לביא. "זה שיש דמות סמכותית שהיא ערביה או פלסטינאית והיא לצדן, זה משהו שמאוד נוגע להן. המצב בחברה הערבית הוא קשה מאוד, ותמיד מפתיע אותן לראות דמות פלסטינית-ערבית שמכבדת ומגיעה לעזור להן. הן רגילות לראות טייפ מאוד ברור של חוסר קבלה וקושי".
בסיום הקורס, המשתתפות ממשיכות לקבל תמיכה מהמערכת, באדיבות עובדת סוציאלית המלווה את כל בוגרות התוכנית לאורך כל שלבי התוכנית ללא הגבלה של זמן ובנושאים שונים ומגוונים. "בנוסף, אחת לשבוע יש לנו מרחב שמיועד לבוגרות התוכנית ויש פעילות משותפת. זה מקום להשתייך אליו ולשתף בו". חידוש נוסף של התוכנית הוא האפשרות של הנשים המשתתפות בו לעבוד בה. "השאיפה שלנו היא להעסיק בוגרת אחת מכל מחזור", מבטיחה פימנטל-לביא.
להיות רגישות כלפי עצמנו וגם כלפי אחרות
נטע גלנץ, מורה בת 31, מתל אביב, היא בוגרת המחזור האחרון של תוכנית המנטוריות. כגילוי נאות אומר שגלנץ ואני מכירות מעולם האקטיביזם, כבוגרות אותו המחזור של "תשתית", בית הספר לאקטיביזם של עמותת "ישראל חופשית". "הצטרפתי לתוכנית מתוך רצון להתקדם בעשייה האקטיביסטית שלי וגם כדי להרחיב אופקים ויכולות", אומרת גלנץ. "המטרה הייתה לרכוש כלים פסיכולוגיים כדי שאוכל לתמוך ולעזור לנשים טרנסיות בכל השלבים, בין אם במפגשים קבוצתיים או בשיחות אישיות".
מה גילית על עצמך דרך התוכנית?
"קודם כל, גיליתי את היכולת להזדהות ולהכיל. את מכירה בנות אחרות שעוברות את התהליך שלך, ואת מוצאת את המשותף. זה נותן כוח ועוצמה. את מפתחת את האמפתיה לשבת עם טרנסית נוספת, לשמוע את הסיפור שלה וללמוד. השיח עזר מאוד להתמודד עם הבעיות האישיות ועם התמודדויות היום-יומיות. זה הגילוי הכי חשוב פה - שאת לא לבד".
בהתחשב בקשיים והאתגרים החברתיים שנשים טרנסיות רבות עוברות, הן מפתחות לא פעם חוסר אמון בסביבה. האם זה משתקף בקבוצה?
"זה תהליך שלוקח זמן באמת", מאשרת גלנץ. "רובינו מגיעות מרקע לא פשוט, אם זה משפחתי, חברתי או גורמים רשמיים שמערימים קשיים. חווינו טרנספוביה ופגיעות. אני יכולה להעיד על עצמי שאני באה ממקום מאוד עוטף, גם מצד המשפחה וגם מקבוצת ה-Unity (קבוצת וואטסאפ לנשים טרנסיות שהקימה גלנץ, ש.צ.ק), אבל גם במצב כזה, את לא נפתחת מיד, יש הגנות".
"לא פעם יש גם סיפורים קיצוניים שעולים במרחב", היא אומרת. "משהי מספרת משהו מאוד קשה והשאר בהלם, או שהיא מספרת משהו טריגרי שיכול להעלות טראומה של משהי אחרת בקבוצה. לוקח זמן עד שמכירות אחת את השנייה ויודעות איך להתנהל. זה מחייב אותך ללמוד להיות רגישה וקשובה האחת לתגובותיה של השנייה. כולנו באות מרקעים מגוונים, אבל יש הרבה כאב, והוא גם לא בהכרח נגמר. תהליך הטרנזישן הוא מסע שבו את לומדת להכיר את עצמך, לא רק מבחינה מגדרית. ובתהליך המנטורינג למדנו להיות רגישות כלפי עצמנו וגם כלפי אחרות".
מה הסיפורים שהכי עוררו בך השראה?
"היו הרבה. אם זאת משהי שמגיעה מעולם הזנות והסמים, והיכולת שלה להילחם ולהרים את עצמה במצבים קיצוניים, או משהי אחרת שסיפרה שאיבדה את אחיה כשהיה תינוק, ועל התקופה שהיא טיפלה בו והיכולת האמהית שהתפתחה בה. כשאני התחלתי לשתף, חששתי שאולי מה שאני אשתף לא יובן נכון", היא אומרת. "את שומעת בנות אחרות ואת אומרת, 'מה אני אשתף? הקושי שלי רגיל'. אבל ככל שאת מתקדמת, את מבינה שאי אפשר להשוות סבל לסבל ושזה ויכוח עקר. אז את לומדת להיות פחות שיפוטית, להיות שם עם משהי אחרת כשהיא מספרת על עצמה וגם לכבד את האתגרים והקושי שלך".
כיום גלנץ מורה לגיאוגרפיה בבית ספר בבת ים. היא מלמדת את שכבת ז' ומעידה כי התוכנית תרמה רבות לתפיסת העולם החינוכית שלה. "אחד הכלים הכי גדולים שקיבלתי מהתוכנית היה לראות תלמידים ותלמידות בגובה העיניים. אם תלמיד סובל או זקוק לעזרה, אז קודם כל להיות איתו, לזהות את המצוקה ולא להתנשא מעליו. המון פעמים אנחנו באמת לא יודעות מי האדם שנמצא מולנו, אז מתוך החשיפה לקשיים של אחרים, למדתי לפתח חמלה וצניעות".
מעבר לתוכנית המטורינג, מה בעינייך התפקיד של החברה, המשפחה והרשויות בכל המערך הזה?
"הדבר הראשון שהחברה והמוסדות צריכים לעשות הוא להכיר אותנו. בסופו של יום, רק כשמכירים את הסיפורים ואת הקשיים ואת המורכבות אפשר להבין טוב יותר האחד את השני. דבר שני, תנו לנו סיכוי כמו לכולם, בלי להפלות ולהדיר אותנו. ולבסוף התפקיד הוא גם שלנו, כקהילה טרנסית, להרבות בשיח ונראות כי רק ככה נצליח להילחם בבורות".
