"לא נולדתי בגוף הנכון, וידעתי את זה ממש מגיל ילדות", מספר עדן דניאל ארז (20). "תמיד במשחקי משפחה ביקשתי לשחק את האח ואת האבא, ואפילו פעם אחת התווכחתי עם חבר טוב כי התעקשתי שייתן לי לשחק את הבן, למרות שהוא אמר לי, 'את בת, מה זה קשור אלייך?'. גם להורים וגם לסבים ולסבתות הייתה התנגדות, כי הם חשבו שאני בת ושאני צריך להיראות ולהתנהג בהתאם. למרות זאת, המשכתי לבקש מההורים שיקנו לי תחתונים, נעליים ובגדים של בנים.
"בגיל 5 הלכתי לטיול רגלי עם אחותי ואבא שלי, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, הלוואי ויכולתי להיות בן, הלוואי שזה היה אפשרי כי אז החיים שלי היו הגיוניים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה לא אפשרי כי נולדתי בת, אבל זה ממש הלך איתי לכל מקום", הוא משתף.
למרות שידע בדיוק מה הוא רוצה, הפחד מתגובת הסביבה שיתק אותו עד כדי הדחקה. "זה הגיע למצב שהיו שואלים אותי אם אני רוצה להיות בן, ופחדתי לענות שכן כי פחדתי ממה שיקרה אחר כך. אחרי כמה שנים הפסקתי ללבוש בגדים של בנים, אבל שנאתי להסתכל על עצמי במראה. תמיד הייתי עצוב ומכונס בתוך עצמי ולא היה לי בכלל ביטחון עצמי".
כשהיה בן 8 הוריו התגרשו ובכיתה ג' עבר עם אימו לכפר גנים, שם התחיל ללמוד בבית ספר חדש. מצבו המגדרי והשינוי הסביבתי שעבר, הפכו אותו למטרה קלה להצקות בבית הספר. "ניסיתי לעשות הכול כדי שיהיו לי חברים ושיאהבו אותי, אבל לא משנה מה עשיתי וניסיתי, היו צוחקים עליי ומרכלים עליי ואפילו מתעלמים מקיומי. הייתה חברה שציירתי לה ציור ואמרתי לה תודה שהיא חברה שלי. בסוף השיעור היא זרקה דף לפח. ניגשתי וראיתי שזה היה הציור שלי", הוא נזכר בעצב.
"מאז המצב רק החמיר. הפכתי לבת שכולם רצו שאהיה רק כדי שיאהבו אותי. חוררתי את האוזניים ושמתי עגילים, לבשתי שמלות, עשיתי מחליק ואפילו חגגתי בת מצווה במקום לעלות לתורה כמו שרציתי. במשך שנים על גבי שנים, ככל שהייתי בודד ולבד יותר, ככה עוד יותר פחדתי להיות אני כי הבנתי שאף אחד לא יאהב אותי".
"בכיתי כי הבנתי שזה אני"
במקביל לגירושים של הוריו, חווה דניאל גם את התקף החרדה הראשון שלו, אך הטיפול שקיבל היה רחוק מלהיות אפקטיבי. "בכיתי ולא הצלחתי לשלוט בזה. אמא שלי הפנתה אותי לרופא שנתן לי כדורים, אבל בפנים עדיין הייתי בדיכאון ובחרדה רוב הזמן".
כשהגיע לבית ספר חדש בישוב אורנית, הבין לראשונה שהוא לא לבד. "יחד איתי הגיע עוד תלמיד חדש. הוא היה מאוד נחמד והתחברתי אליו ישר. הערכתי והערצתי את המוסריות ואת היחס שלו לאחרים, ואחרי חצי שנה חברה אחרת בכיתה שלי פנתה אליי ואמרה, 'נכון שהוא חמוד?'. אמרתי שכן, והיא אמרה, 'למרות שהוא היה פעם בת'. באותו רגע לא הבנתי מה זה אומר, אבל הרגשתי שהיא דיברה אליי ועליי", הוא אומר בהתרגשות.
"אחרי יום מצאתי ביוטיוב סרטון של מישהו שאמר שהוא נולד בת אבל אף פעם לא הרגיש ככה, ובסוף הסרטון בכיתי כי הבנתי שזה בדיוק מה שחוויתי במשך כל הזמן הזה. התחלתי לחקור את הנושא בכך ששאלתי את החבר ההוא שאלות".
לצאת מהארון בפעם הראשונה
לאחר שנה של חקירה, הוא אזר אומץ וסיפר לחברה טובה שהוא טרנסג'נדר. "היא סיפרה לי שהיא ביסקסואלית, והניצוץ בינינו נדלק, אך ברגע שהיא התכוונה לספר לי על רגשותיה הדפתי אותה. אמרתי לה שהכול היה טעות גדולה ושאני מצטער אבל זה לא מי שאני. היום אני מבין שפחדתי מכל מה שיקרה וממה שיאמרו לי, אבל באותו הרגע הרגשתי כאילו שאני על הקצה ושאני עלול להרוס הכול בגלל זה. לכן במשך שנתיים נוספות נשארתי בארון והחברה ההיא ואני התרחקנו".
בגיל 16 גילה דניאל את התשוקה הגדולה שלו למשחק ובד בבד גם מצא תמיכה רגשית ממקור חדש. "הייתה לי מורה מדהימה שגרמה לי להרגיש שיש סביבי מישהו שמשגיח עליי ודואג לי. בזכותה הרגשתי שאני כבר לא לבד ויצאתי מהארון לראשונה. בהתחלה זה היה בפני חברה נוספת שהכרתי, שעזרה לי להבין שהכול ממשיך כרגיל ושהכול יהיה בסדר, ואחר כך כבר יצאתי בפני ההורים, שכמובן לקחו את זה קשה.
"הם פחדו שאני טועה ועושה פשלה שאחר כך תעלה לי במשהו. בסוף החלטתי לקחתי אותם למישהי שידעתי שהיא מומחית בנושא מגדר. ביקשתי ממנה שהיא תדבר בשמי במהלך השיחה. כשיצאנו ממנה, אבא שלי בכה ואמא הייתה בשוק. בהמשך השבוע אמא כבר אמרה לי שזה נשמע שהיא ממציאה ומכניסה לי מילים לפה. שזה לא אני", הוא אומר.
"בגלל ההדחקה של ההורים היה לי ממש קשה. נוצר פיצוץ מול אמא שלי, שהחליטה לבטל לי את הפגישות עם המומחית וכתוצאה מכך הרגשתי שאני שוב לבד. פחדתי שאף אחד כבר לא יוכל להבין אותי. נכנסתי בחזרה לארון כי לא הייתה ברירה אחרת וחזרתי לחרדות ולדיכאון. המשכתי במשחק כי הרגשתי שאולי זו באמת הדרך היחידה להוציא את הכאב והתסכול בלי שמישהו ידע על מה מדובר, אך לאט-לאט חברים בקורס גילו. ניסיתי להיחשף בפניהם, אבל הרגשתי שהם לא לוקחים אותי ברצינות.
"לאט-לאט ירד לי הביטחון ממש, והפסקתי ללכת לבית הספר. אחרי חצי שנה שנשארתי כל יום בבית, נכנסתי לאשפוז יום", הוא מתאר את ההידרדרות שהובילה בסופו של עניין להכרה של הסביבה בזהותו. "ביום הראשון של האשפוז, כששאלו מי אני ואמרתי את השם שלי, המטפל אמר, 'רואים שאתה מסתיר משהו כבד. אולי אתה פוחד לשתף מישהו כי אתה פוחד מאיך שיגיבו'.
"שבוע לאחר מכן החלטתי לספר באשפוז, וחשבנו יחד איך להתקדם. זאת הייתה הפעם הראשונה שכבר לא הייתי לבד והרגשתי שיש לי גב ששומר עליי. במהלך האשפוז חזרתי לחייך והתחלתי להרגיש סוף-סוף חופשי", הוא מספר בחיוך.
חיים חדשים
בזכות הקבלה העצמית, הפך דניאל לראשונה בחייו למקובל חברתית. "פתאום כולם היו חברים שלי שם, כולם אמרו לי כמה שאני אמיץ וכמה שאני מדהים". ביוזמת הפסיכולוגית במסגרת האשפוז ובשיתוף עם המומחית למגדר שנפגש איתה לפני כן, הוחלט לזמן את הוריו לשיחה חדשה.
"הן החליטו יחד מה לומר להורים כדי שיבינו שזה מי שאני. בהתחלה אמא פחדה ממש, אז ניסיתי לעשות את מה שהפסיכולוגית אמרה לי לעשות - להנהן ולהבין שזה משהו שהוא אצלה ולא אצלי, וכך לאט-לאט אמא ראתה שזה רציני, שאני לא חוזר בי ושאני לא מפחד ממה שהיא או אחרים אומרים לי, והתחילה להיות התומכת הכי גדולה שלי. אבא עוד פחד, לקח לו זמן".
עם תחושת הביטחון העצמי החדשה, החליט לקדם את הליך ההתאמה המגדרית הרפואי, אך נתקל בהתנגדות מצד אביו. "אבא ביקש ממני לקחת את זה לאט. הוא הציע שאולי אחכה עוד שנה-שנתיים ואז אתחיל, אבל אמרתי לו שזה קריטי כי אם לא אעשה את זה, אני לא יודע כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד. אני לא מרגיש שאני מי שאני בגוף הזה.
"הוא אמר שאם אני רוצה לעשות את הניתוח, אז שאשלם עליו בעצמי. אמרתי לו שיש לי כסף מביטוח לאומי, והוא אמר לי לא לבזבז אותו על ניתוח ולשמור אותו ללימודים, אבל באותו יום קבעתי תור לניתוח. התקשרתי לאבא כמה ימים אחרי כן וסיפרתי לו על זה. אמרתי לו שחשבתי מספיק במשך כל השנים האלה, לא רק על הניתוח אלא גם על איך כל אחד ואחת יחשבו וירגישו כלפיי.
"הפסיכולוגית ואני קבענו עוד פגישה עם אבא ואמא כדי להסביר לאבא את המצב. אחרי הפגישה התיישבנו ודיברנו, אבא אמר שהוא לא מסוגל לשלם על משהו כזה ושהוא לא חושב שזה משהו חשוב ונחוץ כרגע. בסוף השיחה בכיתי ואמרתי לו שאני לא מסוגל להמשיך לסבול ככה יותר, והוא נתן לי חיבוק. אחרי יום-יומיים הוא כבר הציע לעזור לי בתהליך".
בערב מסיבת הסיום של בית הספר התיכון, קיבל ארז את האישור הנכסף לניתוח. "הזמינו אותי למסיבת הסיום, למרות שלא הייתי כל השנה בבית הספר. כולם תמכו ודאגו לי, וכשקראו לי לעלות לקחת את תעודת הבגרות, אמרו: 'עדן דניאל ארז, תעלה, עכשיו תורך'. כולם מחאו כפיים וחייכו כי הם ידעו כמה משמעותי זה בשבילי.
"אחרי חודש השתחררתי מהאשפוז, ושבועיים לאחר מכן הגיע הניתוח. מהיום הזה, חיי השתנו לעד. הדיספוריה פחתה וחזרתי ללמוד משחק. המורים קיבלו אותי בידיים פתוחות ותומכות, ואנשים התחילו להיות חברים שלי בזכות מי שאני.
"השבוע קיבלתי אישור להתחיל את ההורמונים והשבוע גם קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בתור שחקן - אני הולך לגלם דמות שבעצמה חווה קשיים מבחינה מגדרית לצד תחושות של חוסר שייכות, והיא נזקקת להערכה ואהבה וקבלה", הוא מספר בחיוך.
אחרי המסע הארוך שלו לקבלה עצמית, אני שואלת את ארז מה הלקח הגדול שלמד. "הכי חשוב שנהיה שם האחד בשביל השני ושנאהב את עצמנו. אם מרגישים שקשה לבד, לא להתבייש, לגשת ולבקש עזרה. ברגע שאני ניגשתי לבקש עזרה, החיים שלי השתנו לגמרי, והבנתי כמה שזה בסדר פשוט להיות אני".
