אני לא חושב שאי פעם הבנתי מה זה געגוע. אני לא בטוח שאי פעם הרגשתי את המשמעות של פרידה. אבל מאז שחייתי במרחק הבנתי באמת מה הכוח של האהבה. בן הזוג שלי ואני, מיד לאחר החתונה וירח הדבש, התחלנו את החיים המשותפים שלנו כזוג נשוי ביבשות נפרדות. אומנם זה התחיל אחרי שלוש שנים של זוגיות חזקה ויציבה, ואומנם זה נכפה עלינו מנסיבות בירוקרטיות בחסות הדוד סם, ובכל זאת מצאנו את עצמנו מגלים על בשרנו (ועל ליבנו) שקו תל-אביב - ניו יורק מעולם לא נראה ארוך יותר.
ה-Long Distance Relationship או כמו שאוהבים לקרוא לה בארץ: "זוגיות בשלט-רחוק", אינה חוויה לא פשוטה. הריקנות והבדידות עוטפים אותך, הגעגועים חונקים אותך ואתה תקוע במשחק מוחות חולני שבו אתה מנסה לאזן בין לזכור ולשכוח. לחשוב עליו אבל לא יותר מדי. לשמור על איזון ולאבד יציבות. הדבר היחידי שמחזיק אותך הוא הידיעה שיש לתקופה הזו סופים קטנים (בצורה של פגישות איחוד לאורך הדרך) וסיום גדול שיגיע אחרי שנתיים וחצי של ביחד-לחוד.
את המקטע הראשון לחוד תזמנו לסמסטר שלם. חשבנו שאנחנו גיבורים גדולים. "מה זה ארבעה חודשים? זה יעבור בשנייה!", אמרנו. בדיעבד, הייתה זו החלטה איומה. הפגישה הראשונה אחרי ארבעה חודשים הייתה קצת כמו "תן לי דקה להתרגל אליך שוב", רק בגרסת השלושה שבועות.
מעבר לזה שלא האמנתי עד כמה הוא השתנה, לא תיארתי לעצמי עד כמה אני השתניתי. בהרגלים, בתחושות, בלו"ז ובשגרת החיים החדשה, כשאני מזגזג בין קריירה בתיאטרון לעבודה על אלבום.
הרקליטוס, פילוסוף מיוון העתיקה, אמר שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. המים ממשיכים לזרום והם אף פעם לא יזרמו לאותו המקום. גם אנחנו משתנים מרגע לרגע, מה שהופך את הכניסה לאותו נהר פעמיים לבלתי אפשרית. וכשאני מבקר - אני בנופש והוא בשגרת עבודה, וכשהוא מבקר - הוא בנופש ואני בשגרת עבודה, והמאבק הזה על למצוא את האמצע הוא כמעט בלתי אפשרי.
זיו שליט: ביני ובינך יש ים
ביני ובינך יש ים
לפני שעברתי לתל-אביב לדירת שותפים טיפוסית ומתפרקת בלי סלון על ה"בימה", התגוררתי מספר חודשים בשכונת גילה בירושלים ביחידת דיור של חברים של המשפחה של ניר, שהבן שלהם, דור, יצא לסמסטר לחילופי סטודנטים. בתקופה הזו, שהם היו בעצם בסוג של קשר מרחוק איתו, הם פתחו את דלת ביתם ואת ליבם עבורי, ובנדיבות אינסופית הציעו לי להתגורר אצלם עד שאבין מה קורה איתי.
באותה תקופה כשאני גר בחדר של דור, מוקף בספרים שלו, בבגדים ובחפצים שחיכו לו שיחזור, אמא שלו השאירה לי ניילונית עם אוסף טקסטים שהוא כתב. "שיהיה לך משהו לקרוא אם תרצה". השארתי את הניילונית ליד המיטה והרגשתי שאני צריך הרבה אומץ בשביל לפתוח אותה ולצלול אל העולם של דור. אך ברגע שעשיתי זאת, זה קרה - אחד השירים שכתב נקרא "ביני ובינך יש ים", ועוד לפני שקראתי אותו כבר הרגשתי שהוא נכתב עליי, על ניר, על דור - ואולי על שלושתנו ביחד ולחוד.
השיר הזה, שבאופן די ברור מתכתב עם "הים ביני ובינך" של ר' שמואל הנגיד - הוא היחידי מתוך עשרת שירי האלבום שאת המילים שלו לא אני כתבתי, ובכל זאת באורח קוסמי ומופלא הוא מרגיש לי כמו האישי והחשוף מכולם.
כשאתה בקשר מרחוק, זה קצת הופך להיות חלק מהזהות שלך. אפילו חצי שנה אחרי שניר חזר מניו-יורק, חברים ומכרים עדיין שאלו אותי "מתי ניר חוזר?" או "אהה, ניר כבר בארץ? איזה יופי!", כאילו שזה איזה סטטוס נצחי שדבק בי. אומנם הסטטוס הזה אפיין אותי למשך שלוש שנים קשות ומאתגרות, אבל אני יכול להגיד בלב שלם שניצחנו את הלונג דיסטנס. עשינו את זה לגמרי, וזה מאחורינו. או לפחות כך חשבנו.
חזרנו לגור בארץ, הפעם ברמת-גן, רק שאז הגיעה הזדמנות מקצועית נוספת בתהליך המחקר בדוקטורט של ניר ויצאנו לסמסטר נוסף, הפעם על קו תל-אביב-ברלין. הסמסטר החדש הזה הפך למאתגר. הרי כבר ניצחנו את הלונג דיסטנס! כבר עשינו את האיחוד המרגש שלנו! אבל כנראה ש"ביני ובינך יש ים" הפך להיות השגרה שלנו, והפעם יצאנו למסע הקצר הזה עם פחות ערפל מבעבר. אלא שהפעם, רגע לפני תאריך החזרה המיועד לארץ, פרצה הקורונה וניר חזר לארץ היישר לבידוד בבית שלנו, רק בלעדיי.
ממש בסמוך לחדשות על הקורונה שהגיעה לארץ אבא שלי התחיל לסבול מכאבים, ואבחנו לו סרטן קיבה מתקדם עם גרורות מפושטות בחלל הבטן. בבוקר אחד התעוררתי לעולם שאני לא מזהה את עצמי בתוכו. חזרתי אל ההורים בצפון כדי לעזור בנסיעות המרובות לבדיקות ולנסות לשמור עליהם מהנגיף, איבדתי בבת-אחת את כל העבודות שהיו לי בתיאטרון ועל הבמה, עשרות תאריכים של הצגות ומופעים נעלמו מהיומן בזה אחר זה. ופתאום אני לא בבית, בזמן שניר כן נמצא שם. סיטואציה שמעולם לא היינו בה.
"מה זה כבר שבועיים לעומת שלוש שנים?", חשבתי בהתחלה, אבל דווקא כששנינו בארץ, מקיימים את ה"בידוד המנהלי", וזה פה וזה קרוב, זה הרגיש קשה מתמיד. שעות ארוכות העברנו בטלפונים, שיחות והודעות. הלב נקרע אבל לשמחתי גם השבועיים האלה הסתיימו, והפעם באמת-באמת ולתמיד אני יכול להגיד שניצחנו את הלונג דיסטנס.
