באחת הסצנות הנועזות והמסעירות ביותר בסרט החדש, "לימונוב: הבלדה", המשורר והאינטלקטואל הרוסי, אדוארד לימונוב, שננטש על ידי רעייתו ילנה, משתגל בפראות ובאלימות עם הומלס שחור, באשפתות ניו-יורק של שנות ה-70. הסצנה הזאת שמטה הרבה מאוד לסתות בבכורת הסרט בפסטיבל קאן האחרון.
הסרט "לימונוב: הבלדה" מסתמך בין היתר על "לימונוב", ביוגרפיה שכתב עמנואל קארר, ותורגמה לעברית על-ידי עמית רוטברד. הסופר הצרפתי תיאר את המפגש של לימונוב עם דר רחוב, שהתקיים בגן שעשועים ישן בניו-יורק. "לרגלי המגלשה זוג עיניים נוצצות שמסתכלות בו. הוא לא מפחד. כבר מזמן אדוארד לא יודע מהו פחד. הוא מתקרב. זה צעיר שחור ומצונף כמו כדור, לבוש בבגדים כהים, וללא ספק חבוט ופצוע. בלי אזהרה מוקדמת, הצעיר השחור מזנק עליו ומכה אותו. גופיהם מתערבבים ומתגלגלים בארגז החול. 'בא לי עליך', אומר אדוארד. 'אתה רוצה לעשות איתי אהבה?'
"הם מתחילים להתנשק, להתלטף. לצעיר השחור יש עור רך, ומתחת לבגדיו המסריחים מתגלה גוף שרירי, מוצק, די דומה לשלו. גם הוא מטלטל את ראשו בעיניים עצומות למחצה, וממלמל: 'בייבי בייבי'. אדוארד מתכופף, פותח את החגורה שלו, חסר סבלנות לגלות אם זה נכון, מה שאומרים על זין של שחורים. זה נכון: הוא עבה יותר משלו. לימונוב לוקח אותו בפה שלו, וכשהוא משתרע על החול, גם הזין שלו מתקשח מאוד. הוא מוצץ באיטיות, לוקח את הזמן, כאילו שהנצח לפניהם. זה לא חפוז, זה נינוח, אינטימי, עילאי. 'אני מאושר', חושב אדוארד. 'יש לי יחסים'".
במהלך פסטיבל קאן, התקשורת עסקה כמתבקש באותו זיון שמככב ב"לימונוב: הבלדה". קיריל סרברניקוב, שביים את הסרט, הוא יוצר קולנוע ותיאטרון מוערך והומו מוצהר בעצמו, שנשלח על ידי שלטונות רוסיה למעצר בית, וב-2022 נמלט ממולדתו, וכיום הוא פועל בעיקר בצרפת ובגרמניה.
3 צפייה בגלריה
"לימונוב היה ג'וקר ששכב עם נשים וגברים". מתוך: "לימונוב: הבלדה"
(צילום: באדיבות פסטיבל הסרטים בחיפה)
כשנפגשנו בקאן, סרברניקוב גילה שכבר לפני הבכורה, כולם התעניינו בגורל הסקס בין לימונוב ומחוסר הדיור. "לימונוב כתב רומן שנקרא, 'זה אני, אדיצ'קה', והוא אחד המקורות עליהם התבססנו ביצירת הסרט. ברומן הזה הופיעה הסצנה ההומוסקסואלית הראשונה שנכתבה ברוסית אי פעם – וזאת הסצנה שבה אנו עוסקים. קראתי אותה כי כולם קראו אותה ברוסיה של שנות ה-90, ולא האמנתי שדבר כזה בכלל אפשרי. מעולם לפני כן אותיות רוסיות לא תיארו את האקט שהוא רצה שנראה. זה היה רגע של הלם.
"זה מצחיק שכל העיתונאים הרוסים והצופים שקראו את הספר, שאלו אותי בלחש לפני ההקרנה רק שאלה אחת: 'יש את הסצנה עם הבחור השחור גם בסרט?', בזמן שעיתונאים מארצות אחרות שואלים אותי שאלות אחרות לגמרי - למשל למה דילגתי על הסצנה שבה לימונוב יוצא למסע ירי בסרייבו, ואילו הרוסים שואלים רק על הסצנה עם הבחור השחור. אני לא יודע למה. אולי כי זה היה הלם, שהם לא חוו קודם לכן בספרות".
סרבניקוב: "ברומן הזה הופיעה הסצנה ההומוסקסואלית הראשונה שנכתבה ברוסית אי פעם – וזאת הסצנה שבה אנו עוסקים. קראתי אותה כי כולם קראו אותה ברוסיה של שנות ה-90, ולא האמנתי שדבר כזה בכלל אפשרי. מעולם לפני כן אותיות רוסיות לא תיארו את האקט שהוא רצה שנראה. זה היה רגע של הלם"
עבור סרברניקוב לסצנה המדוברת הייתה חשיבות רבה. "בגלל שהיא הייתה חלק מהסיפור של לימונוב, חלק מההתנהגות הערמומית שלו. אבל האמת היא שהסצנה הזאת היא בעיקר אקט שדווקא ביטא אהבה אדירה לרעייתו ילנה. לא צילמנו אותה כרגע הומוסקסואלי או כשינוי בנטייה המינית שלו. לימונוב היה סטרייט כל חייו".
מה?! חשבתי וגם קראתי שהוא היה ביסקסואל.
"לא, הוא היה סטרייט", אומר סרברניקוב ופורץ בצחוק. "אני מאמין שהוא היה סטרייט, אבל בעניין סיפור הסקס ומחוסר הדיור, אנחנו לא יודעים אם מדובר היה במקרה אמיתי או שלימונוב פשוט דמיין את זה. בכל מקרה, הוא תיאר את הזיון הזה בספר שלו בדיוק רב ובפירוט מדהים. החלטתי להכניס את הסצנה הזו בגלל שהיא מייצגת 'מיתה' של לימונוב. יש בסרט כמה 'מיתות' שהדמות חווה, וזאת אחת מהן".
בסרט מופיעות סצנות סקס נוספות. נעזרת במתאמת אינטימיות?
"כן. מתאמת האינטימיות היא בחורה מדהימה. התחלנו את הצילומים דווקא מסצנת הסקס של לימונוב עם רעייתו ילנה. אני אוהב את הגישה הזו, כששחקנים שעוד לא מכירים אחד את השני, אומרים כזה, 'שלום, אני בן ווישו', 'שלום אני ויקה מירושניצ'נקו', 'יאללה בוא נשכב'. זה היה ממש ככה, והייתה לנו מתאמת אינטימיות שסייעה לנו להפיג את הפחד ועזרה לשחקנים לצבור ביטחון לגבי מה שהם עושים. למזלי, נוצרה בין בן לוויקה אהבה אמיתית, וזה היה מאוד חשוב".
האליל של האנדרגראונד הסובייטי
עכשיו "לימונוב: הבלדה" מגיע לישראל. הסרט יוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, שחוגג את המהדורה ה-40 וייפתח בסוף החודש. זאת גם הזדמנות מצוינת להתוודע לסיפור הלא יאמן של לימונוב, שמת ב-2020 בגיל 77.
לימונוב נולד ב-1943 כאדוארד וניאמינוביץ' סוונקו, בעיר גורקי שבברית המועצות. אביו היה איש שירותי הבטחון הסובייטי. הוא גדל והתבגר בחרקוב, אוקראינה, וכבר בנעוריו כתב שירים תחת שם העט 'לימונוב'. ב-1967 הוא נישא למשוררת ילנה שאקאפובה וחבר למשוררים אנרכיסטים. ספריו פורסמו במחתרת, ונאסרו להפצה בשל התכנים האנטי סובייטים שלהם. לדברי קארר הוא הפך ל"אליל של האנדרגראונד הסובייטי".
סרברניקוב: "אני אוהב את הגישה הזו, כששחקנים שעוד לא מכירים אחד את השני, אומרים כזה, 'שלום, אני בן ווישו', 'שלום אני ויקה מירושניצ'נקו', 'יאללה בוא נשכב'"
ב-1974 לימונוב עקר לניו-יורק ועבד כמשרת במשכנו של מיליארדר במנהטן. הוא שכב עם נשים עשירות מצד אחד ועם גברים שחומים וגדולים מצד שני. את התקופה הזאת בניו-יורק, ימי הפאנק של הסבנטיז, תיאר בספרו, "זה אני אדיצ'קה", שבו הוא סיפר "על החיים העלובים והמופלאים שניהל" לפי קארר. "עבודות קטנות, הישרדות מיום ליום במלון קודר ולעתים ברחוב, השתגלויות הטרוסקסואליות והומוסקסואליות, השתכרויות, מעשי שוד ותגרות. באלימות ובזעם שלו הוא הזכיר את הסחף האורבני של רוברט דה נירו ב'נהג מונית', בתנופה ובחיוניות שלו את הרומנים של הנרי מילר. ללימונוב היה עור עבה ושאננות של קניבל".
בסוף הוא התאכזב מאמריקה, התגרש ועבר לפריז, עם אהובתו נטליה מדבדבה, לה נישא ב-1982. מדבדבה הייתה משוררת, זמרת ודוגמנית שכונתה, "ניקו הרוסייה". הזוג התגרש ב-1995, ומדבדבה מתה ב-2003 בגיל 45. לימונוב טען שהיא התאבדה ממנת יתר של הרואין. ב-1991, בעקבות הפרסטרויקה והשינויים בברית המועצות, לימונוב שב למולדתו. במהלך המלחמות בבלקן הוא תמך בסרביה, וביקר בבוסניה והרצגובינה ב-1993, כאורחו של המשורר ופושע המלחמה, רדובאן קאראג'יץ'. ברשת אפשר לראות סרטון שבו הוא הוא יורה במטול רימונים ברחבי סרייבו.
3 צפייה בגלריה
הבמאי קיריל סרברניקוב. מגדיר את לימונוב כג'וקר רוסי
(צילום: AP Photo/Petros Giannakouris)
ב-1993 לימונוב הקים את המפלגה הנציונל-בולשביקית, שהמצע האידאולוגי שלה שילב לאומניות קיצונית עם אידאולוגיה של שמאל רדיקלי. "לימונוב הפך למנהיג כריזמטי של מפלגת צעירים נואשים", כתב קארר. "פשיסט מפחיד, שעמד בראש מיליציה של גלוחי ראש. הוא ראה בעצמו גיבור, אבל אפשר לראות בו מנוול".
ב-2001 לימונוב נכלא באשמת טרור ורכישה בלתי חוקית של נשק, וב-2009 נעצר שוב לאחר שהשתתף בעצרת אנטי-ממשלתית במוסקבה. כעבור שנה הוא כונן את המפלגה הפוליטית של "רוסיה האחרת" ונחשב לאחד המתנגדים הבולטים של ולדימיר פוטין.
גם חיי הרגש שלו היו סוערים. הוא ניהל רומנים עם נשים צעירות, למשל עם נסטיה, אותה הכיר כשהייתה בת 16 בלבד. נסטיה הייתה פאנקיסטית ביישנית ומופנמת על גבול האוטיזם, שברחה מבית הוריה ובאה לגור בדירתו. "מיד אחרי שהשתחרר מהכלא, הוא עזב את נסטיה הקטנה והחביבה וקפץ על אחת הנשים מקטגוריית האיי-ליסט, שמעולם לא ידע לעמוד בפניהן: שחקנית מקסימה שנעשתה כוכבת מפורסמת, בזכות סדרת טלוויזיה בשם 'הקג"ב בסמוקינג'", כתב קארר.
סרברניקוב, מצדו, מגדיר את לימונוב כ"ג׳וקר רוסי". "הוא היה אדם מרובה פנים ומרובה נשמות, וחשוב לי לומר - לימונוב בסרט שלי הוא קודם כל משורר. השירים שהוא כתב בתחילת דרכו כיוצר הם מהטובים ומהחשובים שנכתבו בשפה הרוסית. הם מבטאים גם את תקופתם וגם את טבעה האמיתי של המדינה. אבל בשלבים מאוחרים יותר, המטמורפוזה שלימונוב עובר היא זו שבה עוסק הסרט - השינוי הזה, של איך אפשר להפוך ממשורר לאיש מלחמה, ששונא את העולם כולו ורוצה להשמידו".
זכית לפגוש אותו?
"מעולם לא פגשתי אותו, אבל כמובן שהכרתי את דמותו. כל הצעירים הוקסמו מהרעיונות האנטי-קפיטליסטיים שלו, מזה שיצא כנגד הבורגנות, מזה שהיה אנטי הכול, אנטי המערב. הוא נראה אז כמו פאנקיסט או כוכב רוק, וזה משך אליו רבים. אגב, הטקסטים הכי רדיקליים ופופוליסטיים של לימונוב, שנראו לנו בשעתו משוגעים, מתבררים כיום כמציאות מאוד רעילה ומדממת.
"לימונוב תמך בכיבוש חצי האי קרים, אבל הוא מת לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. הוא תמיד כתב מתוך סנטימנט של 'להחזיר את רוסיה לתהילתה', ו'בואו נבנה מחדש את ברה״מ גרסה 2.0', 'ובואו נקים מחדש את האימפריה הגדולה'. הסרט שלי נותן מושג על שורשי האלימות הגלומים בפשיזם הרוסי וברעיון האימפריאליסטי, במה שרוסיה עושה עכשיו באוקראינה. הוא נותן מושג על העולם שאנחנו חיים בו כעת".
"כולנו ביסקסואלים"
הסרט "לימונוב: הבלדה" חב חלק נכבד מעוצמתו גם לשחקן הבריטי בן ווישו, המפליא לגלם את לימונוב. ווישו הוא הומו מוצהר, שמגלם מדי פעם דמויות של הומואים. למשל בסרט "מעברים" ובסדרה "היונים השחורות" המוצגת בנטפליקס, שבה הוא מגלם מתנקש מיומן, שהאקס שלו הוא גבר שחור.
"אפילו לא ערכתי אודישן לבן", מודה סרברניקוב. "אני אוהב אותו עוד מהסרטים הראשונים שלו. בשנייה ששמתי את הפנים שלו ליד הדיוקן של לימונוב, היה ברור שזה מה שאנחנו צריכים לתפקיד".
אכן מדהים לראות כמה הוא נטמע בתוך הדמות והולך איתה עד הסוף.
"זה היה תהליך ממש ארוך, כי היה על בן לקרוא את כל הספרים של לימונוב, לספוג את כל הפנים שלימונוב הציג, את כל הפוזות - וזה כמובן לקח זמן. תרגמנו עבורו שירים וטקסטים, וכשהוא הגיע בפעם הראשונה לסט, הייתי בהלם. לפני כן, לא הייתי בטוח שהברנש הזה יכול לשחק משורר רוסי. גם הצוות הרוסי שעבד איתי היה לחוץ מאוד כמוני. אבל כשבן החל לשחק, עם המבטא הרוסי הכבד, עם התנועות ועם הווייב שלו - כולם הפנו את מבטם אליי ואמרו: 'זה הוא! זה הוא! אנחנו מזהים אותו'. בן הוא אחד השחקנים הכי טובים בדורנו. הוא לא משחק - הוא הופך לדמות, הוא חי אותה. הוא לא מעמיד פנים, וזה היה קריטי מבחינתי".
"לא שמעתי על לימונוב לפני כן, וכשקראתי את התסריט, האנרגיה של האיש הזה סחררה אותי", סיפר ווישו. "חשבתי שלימונוב היה איש יצירתי, שנוי במחלוקת, שעשה דברים איומים, המציא את עצמו באופן קבוע, ונראה אחרת בכל פעם. גם כשהוא הגיע לתחתית, הוא התרומם והמציא עצמו מחדש. לימונוב תמיד קם מהאפר כמו הפניקס. למרות החששות, החלטתי לקפוץ למים. אף פעם לא גילמתי מישהו מגיל 16 ועד הזקנה. זה היה פאן".
איך ווישו התמודד עם סצנות הסקס הנועזות? "כבר התפשטתי די הרבה בסרטים, וזה אכן חשוף ואינטימי וקצת מפחיד, אבל התרגלתי", הוא אמר בראיון שערכתי אותו לפני שנים אחדות. על הזהות המינית של לימונוב, אמר: "קראתי פעם ראיון עם סופר שטען שכולנו ביסקסואלים. לא במובן של עם מי אנחנו בוחרים לשכב, אלא במובן של זכר ונקבה שחיים בתוכנו. יש בתוכנו אספקטים זכריים ונקביים, ובמובן הזה כולנו ביסקסואלים. אנחנו רק התחלנו להיפתח ולדבר שפה חדשה של מיניות, וזה מרגש מאוד בעיניי, בניגוד לבינאריות ולתפקידים השמרניים שאנשים היו צריכים לשחק פעם. אנחנו רק מתחילים להבין כמה מיניות זה דבר מורכב ומוזר, ובעיניי זה מקסים".
"לימונוב: הבלדה" יוקרן ביום שישי ה-3 לינואר באודיטוריום חיפה כחלק מפסטיבל הסרטים בחיפה
