בשבועות האחרונים הגיע הוויכוח סביב סוגיית הלהטב"ק הערבית למסדרונות הממשלה, כאשר חברת הכנסת אִבְּתִיסָאם מראענה-מנוחין ממפלגת העבודה הודיעה על השגת הסכמות מול משרד הרווחה והמשרד לשוויון חברתי להקמת מרכז ייעודי לקהילת הלהטב"ק הערבית. הפרסום עורר את זעמם של חבריה לקואליציה מרע"מ, שהודיעו כי "לא ייתנו יד למי שמעודד חתונות חד-מיניות בחברה הערבית". יו"ר סיעת רע"מ ח"כ וליד טאהא, המכהן כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת, תקף את ח"כ מראענה מנוחין ואף פקפק בערביות שלה.
אין זו הפעם הראשונה שח"כ טאהא תוקף את קהילת הלהטב"ק ואלמנטים ליברליים בחברה הערבית, ומפלגתו אף הייתה ממובילי החרם נגד טחינת אל-ארז, בשל החלטתה לתמוך בקהילת הלהטב"ק. ב-2019 הוא אמר בריאיון לרדיו שאדם הנמשך לנטייה מינית שאינה מתיישרת עם הבריאה צריך טיפול, וטען כי בחברה הערבית תופעת ההומואים כמעט שאינה קיימת, ואם היא קיימת אזי זה במדדים נמוכים מאוד.
זה, כמובן, רחוק מהאמת. אומנם החברה הערבית בישראל עדיין מאחור בכל הקשור לשיח ולנוכחות הלהטב"קיים במרחב הציבורי, אולם בשנים האחרונות אנחנו בהחלט רואים עלייה בגילויי הפתיחות והקבלה.
מחקר שנערך על ידי מרכז אקורד (aChord), ושפורסם על ידי העיתונאי מוחמד מג'אדלה, מראה ש-45% מהחברה הערבית תומכים בפתיחת עמותות ומקלטים המציעים תמיכה לבני ובנות הקהילה שנרדפו או סולקו ממקום מגוריהם בשל זהותם המינית והמגדרית. עוד עולה כי 62% מהמשיבים תומכים במתן הזדמנויות שוות ללהטב"ק, והנתון הכי מעניין הוא שלא פחות מ-72% מהנשאלים אמרו שלא יקבלו התנהגות אלימה ומשפילה המופנית כלפי הקהילה הלהטב"קית במרחב הציבורי וברשתות החברתיות.
ממצאי מחקר זה משקפים בצורה הטובה ביותר את השינוי שחל בשיח אודות קהילת הלהטב"ק בחברה הערבית, ואת התעוררות המאבק הלהטב"קי בקרבה בשנים האחרונות. ביקשתי לשמוע מה חושבים אקטיביסטים להטב"קים על התופעה.
"גם האגפים השמרניים מתחילים להיפתח לנושא"
עלי עדי נולד למשפחה מוסלמית לא דתית וגדל בכפר בדרום הארץ. בעיניו, לפני שמדברים על הרצון לחולל מהפכה בנראות ובקבלה של להטב"קים בחברה הערבית, צריך להתרכז בצורך החשוב ביותר כרגע ללהטב"קים ערבים – קבלה מיידית של ביטחון והגנה. "לא הייתי שואף לשנות מן היסוד את היחס של החברה הערבית ללהטב"קים בטווח המיידי, כי השינויים שצריכים לקרות הם איטיים ונפרשים לאורך דורות", אומר עלי ומוסיף: "לכן, המרכיב הקריטי בתהליך האיטי והארוך הזה הוא קודם כל למנוע פגיעה באנשים להטב"קים, בין אם על ידי קווי תמיכה, מקלטים או הכשרה של עובדות ועובדים סוציאליים מהחברה הערבית להתמודדות עם הנושא".
עלי טוען כי עמותות וארגונים להטב"קיים רבים משדרים אג'נדה שעלולה להתפרש כאיום על הערכים השמרניים של החברה הערבית, ושזו טעות. הוא סבור שעל העמותות להדגיש את שאיפתן לקדם ערכים של קבלה, סובלנות וחמלה כלפי פרטים להטב"קים. "יכול להיות שאם היה אפשר לנתק את האינדיבידואל ממה שקוראים לו 'הקהילה הלהטב"קית', על כל המטען התרבותי והפוליטי שלה, אולי היה קל יותר לקדם שינוי שיחלחל לאורך זמן, גם לתוך החברות הסגורות", הוא אומר.
לדבריו, הלהטב"קופוביה בחברה הערבית בישראל אינה נובעת רק מהדת, אלא מחשש להשפעה זרה. "ישנו שינוי שקורה בכל התרבות הערבית ברחבי העולם הערבי. רואים פתאום יותר דימויים בקליפים של זמרות פופולריות, זה נכנס לסרטים ולתוכניות הטלוויזיה, ואנשים מתחילים לדבר על זה בתוכניות אקטואליה וסאטירה. גם באגפים הדתיים והשמרניים בחברה הערבית יש מוכנות להיפתח לנושא. הסלידה נטועה לא בדת בהכרח, אלא באופי הבדלני של הקהילה הערבית בישראל, שחוששת מהשפעות חיצוניות זרות".
בינתיים, החשש מ"השפעות חיצוניות" עלול לסכן אנשים. "אם המשפחה שלי הייתה בקיאה במושגים של התאמה מגדרית ושוני, והיו להם הכלים והידע על מנת לשייך את ההתנהלות המשונה שאפיינה אותי מגיל קטן למי שאני באמת, אז המציאות שלי בתור ילדה טרנסית מתבגרת, ואפילו בגיל יותר מאוחר, הייתה מציאות הרבה יותר קלה", משתפת מאיה עוראבי, בת 28 מעכו, שמחזיקה בתואר "האחות הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל".
"גם באגפים הדתיים והשמרניים בחברה הערבית יש מוכנות להיפתח לנושא. הסלידה נטועה לא בדת בהכרח, אלא באופי הבדלני של הקהילה הערבית בישראל, שחוששת מהשפעות חיצוניות זרות"
עוראבי מנהלת מרפאה להתאמה מגדרית בבית החולים וולפסון, ושותפה בפרויקטים רבים להעצמה טרנסית. "היו לי תקופות שסלדתי מהחברה ומהדת שממנה הגעתי, אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שגם אם בשלבים מסוימים הדת והחברה דיכאו אותי, ישנם צדדים יפים שצריך לטפח ולהדגיש. השינוי הזה אצלי הוא תוצר של שינוי מהותי שמתחולל עכשיו בחברה הערבית, בעיקר בקרב הדור הצעיר", היא מסבירה.
בתור אחות שליבת העשייה שלה היא עם האוכלוסייה הטרנסית, מאיה פוגשת מטופלים ומטופלות שהיא יכולה להזדהות איתם ואיתן ולהתאים את הטיפול לצרכיהם.ן. "דרך התפקיד אני סוללת את הדרך לאחרים מהקהילה הטרנסית, מנפצת בפועל את תקרת הזכוכית ומוכיחה שטרנסיות בכלל וטרנסיות ערביות בפרט יכולות לחלום ולהגשים את עצמן".
להטב"ק ערבים שיוצאים מהארון ללא מערכת תמיכה משפחתית וחברית מתקשים להתמודד לבדם. רבים מתארים תחושה של קושי לתקשר למשפחותיהם את האתגרים שאיתם הם מתמודדים, ומעדיפים להעתיק את מגוריהם לערים גדולות וחילוניות יותר כמו חיפה, שם התפתחה בשנים האחרונות סצנה להטב"קית ערבית.
"הצעירים הלהטב"קים בירושלים כמהים לעבור לחיפה"
ב-2019 נער על הקשת הלהטב"קית נדקר על ידי אחיו מחוץ לבית-דרור בתל אביב. האירוע הצית מחאה להטב"קית בחיפה, אולם מארגני המחאה עוררו מחלוקת כשביקשו לבדל את המאבק הלהטב"קי הערבי מהמאבק הלהטב"קי הכללי, ואף לקשר אותו למאבק הפלסטיני.
עלי מבקש לצנן את האווירה. "הצמדת הסוגייה הלהטב"קית בחברה הערבית, שהיא עדיין בחיתוליה, לסוגיה הפלסטינית נראית לי בעיקר כמו איתותי סגולה ולא יותר. לא נראה לי שהיה שם רצון כן לעורר שיח אמיתי או לשכנע מישהו מחוץ לקליקה העירונית החיפאית שהגיעה. הם לא חיפשו להגיע לחברה הערבית הכללית והלא-עירונית באופייה", הוא אומר.
"אם נושא הלהטב"ק מתחיל לקבל יותר במה בשיח בקרב אזרחי המדינה הערבים, אזי בירושלים הנושא הוא עדיין טאבו שאף אחד לא מדבר עליו ברבים, על אף שיש קהילת להטב"ק ערבית"
אז קליקה עירונית בחיפה כבר יש, אולם בירושלים הצעירים הערבים שנמנים עם קהילת הלהטב"ק עדיין נאבקים בארונות. "ירושלים היא עיר מיוחדת בשל המציאות הפוליטית, החברתית והדתית שמאפיינת אותה", אומרת ראשה חליחל, עובדת סוציאלית שמטפלת בבני נוער ובנות נוער להטב"קים בירושלים. "אם נושא הלהטב"ק מתחיל לקבל יותר במה בשיח בקרב אזרחי המדינה הערבים, אזי בירושלים הנושא הוא עדיין טאבו שאף אחד לא מדבר עליו ברבים, על אף שיש קהילת להטב"ק ערבית".
ראשה מספרת שיש מחסור אקוטי באנשי מקצוע ערבים שמדברים את השפה ומבינים את החוויות של להטב"קים ערבים. "אין מספיק אנשי מקצוע שמבינים את מורכבות הזהות המינית, המגדרית והכללית של להטב"קים ערבים", אומרת חליחל. "רבים מהמטופלים שלי, שהם ערבים פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, לא דוברים עברית, ובשל העובדה שמדובר בתושבים ולא באזרחים הגישה שלהם מראש מוגבלת, בעיקר בגלל העובדה שהשירותים לא מותאמים לאוכלוסייה שממנה הם מגיעים.
3 צפייה בגלריה
ראשה חליחל. יש מחסור באנשי מקצוע שמבינים ערבית ויכולים לפנות לקהילה
(צילום: לירן גולדשטיין)
"במסגרת העבודה שלי אני מנסה ליצור קבוצות מפגש כדי לחבר אנשים שצריכים את התמיכה האחד של השני, אבל בגדול הכול נעשה בשושו, וללא חיי קהילה פומביים בעיר. אנשים בעצם חיים את החיים שהחברה רוצה שהם יחיו. זה אומר שיש מלא מקרים של מעשי אלימות כלפי להטב"קים, וכמובן שלחברה הערבית בעיר זה עוד יותר קשה. הקושי פה כפול, בניגוד לאזורים כמו חיפה, שנחשבת בחברה הערבית לעיר הרבה יותר גיי-פרנדלי. רוב הצעירים הלהטב"קים בירושלים כמהים לעבור לחיפה", אומרת חליחל. "תל אביב מרגישה להם כמו עיר גדולה ומפחידה, אבל כן רבים מהם ילכו למצעד הגאווה התל-אביבי ולא לזה שבירושלים".
ראשה מציינת בפנינו שגם היא מרגישה שהצעירים מובילים שינוי אמיתי בשטח. במקרה שלה זה מתבטא בכמות ובתדירות של הפניות מצד בני נוער ובנות נוער להטב"קים ערבים לגורמים מקצועיים. "אנחנו מזהות עלייה בפניות ובהפניות, עם חברים שממליצים האחד לשני. רבים מהם מחפשים אוזן קשבת, גיבוי ותמיכה. יש נכונות לדבר על החיים שלהם ברבים".
"לצערי, גם לאנשי מקצוע קשה לפעמים לקבל את קהילת הלהטב"ק הערבית, ולהבין שיש צורך לטפל ולתת מענה ותוקף"
באשר לצרכים החיוניים של קהילה זו, ראשה, כמו יתר המרואיינים לכתבה הזו, מאמינה שהצורך החיוני והדחוף ביותר הוא מענים מיידיים ומקומות לינה. "אנחנו זקוקים לדירות מעבר. יש כרגע מאמצים ותנועה, הן בדרג הפוליטי וגם בדרג המקומי, אבל יש עוד המון עבודה שצריכה להיעשות. הנושא בהחלט יותר נוכח בשיח, ויש רצון ליישם מענים חדשים לכלל החברה הלהטב"קית בעיר.
"בנוסף, יש צורך בהכשרת אנשי מקצוע ערבים ובגישה ישירה למשרדי הממשלה הרלוונטים. בימים אלה אני מקדמת הכשרות לצוותים מהחברה הערבית, למרות שרבים מהם עדיין מתקשים להתמודד עם הנושא. לצערי, גם לאנשי מקצוע קשה לפעמים לקבל את קהילת הלהטב"ק הערבית, ולהבין שיש צורך לטפל ולתת מענה ותוקף".
לפני שנתיים התבשרה קהילת הלהטב"ק הערבית כי האמן איימן ספייה, מהאמנים המוכרים והמוערכים בחברה הערבית, נסחף וטבע בחוף דור לאחר שניסה להציל את חברתו. איימן הגיע ממשפחה מוסלמית חילונית ומעולם לא הסתיר את זהותו הלהטב"קית. לאחר מותו, ובעקבות סירובם של אנשי דת מוסלמים להתפלל עליו, החליטה משפחתו לקיים טקס הלוויה חילוני שאליו הגיעו א.נשים מכלל החברה הערבית, ובעיקר מקהילת הלהטב"ק. טקס הלוויה היה שונה מאוד מטקסים מסורתיים, וכלל נוכחות מעורבת של נשים וגברים וכן מופעי אמנות לזכרו של איימן ולזכר העשייה שלו.
"העובדה שאיימן היה דמות מוכרת השפיעה על הסיקור של הסיפור שלו, ועזרה להוציא לא מעט אנשים לרחובות בדרישה להפסיק את ההתכחשות לעצם קיומנו", אומרת מאיה. "המוות שלו והתגובה של הסביבה עודדו צעירים להטב"קים רבים לצאת מהארון". בסוף, אומרת מאיה, "סיפורים מעוררי השראה כמו זה של איימן משנים מעט את יחסה של החברה אלינו, שבדרך כלל מתבסס על סטיגמות ודעות קדומות".
