"יכולתי לשבת היום ליד הפחים בקומה הרביעית של התחנה המרכזית, הומלס, מבקש כסף או גונב, בתחתית של התחתית", אומר עלי חביבי (33), מסעדן מיפו. "מה שהציל אותי שהוא שגם בתוך ההרס, בתוך השבר והדיכאון הכי גדולים שעברתי בחיים וברגעים הקשים ביותר, המשכתי להאמין. הייתה לי תקווה בלב שיום אחד זה יקרה, שאני אשתנה".
כשעלי היה בן שבע בלבד, הוא נאנס על ידי קרוב משפחה שלו. "קצת אחרי שחגגו לי יום הולדת, היתה חתונה משפחתית. בחתונה הזאת נאנסתי על ידי דוד שלי, ומאז אני לא חוגג יותר ימי הולדת, אף פעם. זה היה לילה ארור, קולות של שמחה ושירים בזמן שאני חוויתי טראומה בתוך חדר המקלחת. הנשמה שלי יצאה מהגוף באותם רגעים שנאנסתי כי לא יכולתי להתמודד עם זה. ראיתי את עצמי, את הגוף שלי מלמעלה. הוא לא רק אנס אותי, הוא השתיל את ההרס העצמי בתוכי".
דימום שלא מפסיק לעולם
הוא נולד בשם עיליי בדראן בכפר בענה שבצפון הארץ. "כשנולדתי אמא שלי לא רצתה אותי, היא רצתה בת. עשיתי לה חיים קשים. היא לא הניקה אותי. היא סיפרה לי שהאחיות שמו אותי על החזה שלה והיא אמרה להם ישר, 'תעיפו אותו, אני לא רוצה לראות אותו'. זה משהו שכל המשפחה ידעה. הייתי דחוי מהיום הראשון. סבתא שלי סיפרה שבכיתי מלא, אז סבא שלי לקח אותי לינוק מהפרה בחצר. פעם בחודש הייתה מגיעה לכפר רופאה יהודיה לבדוק את כל התינוקות, אבל היה אסור לספר לה שאני יונק מהפרה. אחר כך היו אומרים עליי שאני עקשן כמו עגל כי אני הבן של הפרה".
אני כל כך מצטער לשמוע.
"בכיתה א', אחרי האונס, כבר נפרדתי מהילדות שלי. למעשה, מאותו הרגע כל מה שרציתי זה להיות גדול. כל פעם כשהדוד הזה היה בא לבית של ההורים שלי, הייתי מתחבא מתחת למזרונים ונשאר שם עד שהוא הלך. אחותי הגדולה הייתה שומרת עליי. זאת היתה תקופה נוראית שקשה לי לתאר במילים. מגיל שבע עד עשר הייתי צריך לקום בחמש בבוקר כדי לעבוד בשוק בשביל יומית של חמישה שקלים וכמה שקיות ירקות. לא הייתי הולך לבית ספר כי לא היו לי ספרים, וכשכבר באתי כולם היו לועגים לי כי היו לי בגדים מלוכלכים וקרועים וריח מסריח".
"זה היה לילה ארור, קולות של שמחה ושירים בזמן שאני חוויתי טראומה בתוך חדר המקלחת. הנשמה שלי יצאה מהגוף באותם רגעים שנאנסתי כי לא יכולתי להתמודד עם זה"
עלי מספר שהוא אחד מתוך תשעה אחים, ושבגיל 10 משרד הרווחה הוציא אותם מהבית. "חלק מהאחים והאחיות הלכו למשפחה אומנת ואני עברתי לפנימיה. זאת הייתה פנימיה איסלמיסטית, פרימיטיבית ושמרנית. אלוהים קיים שם בכל פינה וגם המנהל הגדול. נכון שהיו שלוש ארוחות ביום ושם למדתי לכתוב ולקרוא את השם שלי בפעם הראשונה, אבל סבלתי".
מישהו ידע אז על האונס?
"בשלוש שנים שאחרי האונס לא סיפרתי לאף אחד, חוץ מאחותי הגדולה. אמא שלי ידעה רק כמה שנים אחרי ולא עשתה כלום. פעם אחת היא אמרה, 'כולם עוברים את זה ומדלגים, אז מה אתה עושה מזה סיפור?'. פעם אחרת אמרה, 'אתה פיתית אותו. אם לא היית מפתה אותו הוא לא היה מזיין אותך'. ממש במילים האלו. בערך בגיל 12 סיפרתי לאחת המדריכות בפנימיה, ואז ישבו איתי פסיכולוגים ועובדים סוציאלים ולכל אחד הייתי צריך לספר את הכל בפירוט, שזה גם סיוט. גם עכשיו, כשאני משחזר את זה מולך, זה קשה לי. למרות שזה אותו סיפור אני כל פעם אני מדמם מחדש".
כיום אתה בקשר עם המשפחה?
"רק עם אחותי הגדולה, זאת ששמרה עליי בילדות".
שוב מתחיל מאפס
בגיל 18 הוא עזב את הפנימייה והגיע לתל אביב. "הגעתי לעיר בטרמפים, עם 15 שקלים בכיס. בקושי ידעתי עברית. הייתי מסתובב ברחובות ימים ולילות, רעב. פעם הייתי עם מישהו, בחור שהכרתי, ופשוט התחלתי פתאום לבכות. הוא לא הבין למה, אז סיפרתי לו על מצבי והוא זה שהפנה אותי ל'בית דרור' (בית זמני לנוער להט"ב, ח"א). עברתי שם שיקום והתחלתי לעבוד במסעדה. אחר כך כבר יכולתי להיכנס לדירת שותפים. אבל אז באו שנים שבהם נכנסתי ויצאתי מ'בית דרור' והמצב שלי התחיל להתדרדר.
"התחלתי לצאת למועדונים, להכיר את האנשים הלא נכונים, דרכם נכנסתי גם למה שנקרא 'מעגל הזנות' ואחר כך גם לסמים. בגיל 25 כבר נכנסתי לכלא על מכירת כדור אקסטזי לשוטר סמוי. נשפטתי ל-22 חודשים, אך בפועל שחררו אותי אחרי 13 חודשים".
איך עברה עליך תקופת המאסר?
"זה היה סיוט, גיהנום, קיבלתי מכות בגלל שאני גיי מוצהר. האסירים היהודים לא קיבלו אותי בגלל שאני ערבי והערבים לא קיבלו אותי בגלל שאני גיי. זה היה מסלול הרסני, לא שיקומי בשום צורה. הותקפתי יותר מפעם אחת, גם על ידי סוהרים, עברתי פעם אחת ניסיון רצח וכמעט מתתי. היה אפילו סוהר אחד שאמר לי, 'אני במקומך הייתי מתאבד', אבל לא עשיתי את זה ויצאתי מבית הסוהר".
"האסירים היהודים לא קיבלו אותי בגלל שאני ערבי והערבים לא קיבלו אותי בגלל שאני גיי. זה היה מסלול הרסני, לא שיקומי בשום צורה. הותקפתי יותר מפעם אחת, גם על ידי סוהרים"
זה מזעזע. איך משתקמים מדבר כזה?
"בגיל 26 מצאתי את עצמי עם מזוודה קטנה, שוב ברחובות, שוב מתחיל מאפס. הייתי מחפש אנשים באטרף (אפליקציית היכרויות, ח"א), ללכת לישון אצלם. לפעמים הייתי ישן בחדרים שבהם עובדים נערי ליווי, כי זה המקום היחיד שנתנו לי לישון בו. אבל התחלתי לקום מוקדם בבוקר וללכת לעבוד, ועבדתי קשה מאוד כדי לבנות את עצמי מחדש, לאט-לאט, בעשר אצבעות. הבנתי שאחרי כל הרס חייבת להיות בנייה, כי אם לא - זה מוות.
"בחרתי לבנות את עצמי מחדש, להיוולד מחדש, להיות אדם אחר. הבנתי שאני המנכ"ל, המנהל, האחמ"ש והבעלים של עצמי. אז עשינו ישיבה של בעלי התפקידים והחלטנו פה אחד שאני יוצא למסע של שיקום וריפוי ובנייה עצמית, שאנחנו צועדים קדימה. שום דבר לא עזר לי באמת עד שלא קמתי והתחלתי לעזור לעצמי, באמונה ובתקווה גדולה. התחלתי סוף-סוף לממש את עצמי, לקבל ולאהוב אותי".
איך שינוי הגישה בא לידי ביטוי?
"שנה אחרי שהשתחררתי החלטתי שאני הולך ומגיש תלונה נגד הדוד שאנס אותי. הבנתי שהגיע הזמן ואם אני לא עושה את זה עכשיו, אני לא אעשה את זה אף פעם. עד אז פחדתי, והפחד משתק. לא הייתי חזק מספיק, אבל אחרי כל מה שעברתי בבית הסוהר, בסמים ובזנות, אחרי כל ההרס העצמי שהיה לי, אמרתי די. כבר היה לי כבד והייתי צריך להוציא את זה מתוכי. מאז שהגשתי את התלונה בשנת 2017, עד היום אני מחכה שיגישו נגדו כתב אישום - שעוד לא הוגש.
"היו איומים והמשפחה הפעילה לחץ כדי שאבטל את התלונה. אמא שלי וכל המשפחה החרימו אותי, אפילו כאלה שהם בגיל שלי, חלקם עם תואר, גם הם החרימו בגלל שהגשתי תלונה. זה הזיה. האונס שעברתי פירק ופיזר אותי לחלקים כמו פאזל, ואחר כך הייתי הייתי צריך לאסוף אותם ולהרכיב מחדש במשך שנים. הייתי צריך להחזיר את הנשמה שיצאה מהגוף שלי בגיל שבע, לקום מתוך המוות ולהחליט שאני חי. הזיכרון הזה, הפגיעה, לא ייעלמו לעולם, אבל מתוך ההרס והכאב העצום אפשר גם לבנות".
"האונס שעברתי פירק ופיזר אותי לחלקים כמו פאזל. אחר כך הייתי הייתי צריך לאסוף אותם ולהרכיב מחדש במשך שנים. הייתי צריך להחזיר את הנשמה שיצאה מהגוף שלי בגיל שבע, לקום מתוך המוות ולהחליט שאני חי"
"לכם יש מה להפסיד, לנו פחות"
בחודש שעבר נפתחה בשכונת פלורנטין אשר בתל אביב מסעדת "חומוס ג'ארה" בבעלותו של עלי, המגישה מנות שיצר מהמטבח הערבי. בשבועות הבודדים שעברו מאז שנפתחה, הצליחה המסעדה למשוך סועדים רבים וזכתה לביקורות מהללות.
3 צפייה בגלריה
עלי חביבי. היהודים בכלא לא רצו קשר אליו כי הוא ערבי, והערבים לא רצו כי הוא גיי
(צילום: עלי חביבי)
איך נהיית בעלים של עסק?
"תמיד חלמתי שתהיה לי מסעדה אבל אנשים לעגו לי ואף אחד לא האמין שזה יקרה. לפני שלוש שנים החלטתי לעזוב את העיר לתקופה מסוימת, נסעתי לעבוד במטבח של מלון במדבר, ושם התחיל מסע המודעות שלי. שם ראיתי שאני יכול, ראיתי שאני מצליח, קיבלתי המון מחמאות על האוכל שלי. כשאני מבשל אני לא חושב על כלום, זה המקום שבו אני מרחף.
"כשחזרתי לעיר החלטתי שאני מתחיל לבשל מהבית ולמכור אוכל. גם הייתי מבשל ארוחות אצל אנשים. אחר כך התחלתי לעבוד בבית מלון בשדרות רוטשילד בתל אביב, משם עבדתי בעוד כמה מסעדות עד שהחלטתי לפנות לדרך עצמאית ולפתוח מסעדה. אני, הילד מהכפר עם המכנסיים הקרועים, שאסף עגבניה ומלפפון זרוקים בשוק, שכל הילדות אמרו לו שהוא כישלון, שעשו עליו חרם, הפך לבעלים של מסעדה".
"אני, הילד מהכפר עם המכנסיים הקרועים, שאסף עגבניה ומלפפון זרוקים בשוק, שכל הילדות אמרו לו שהוא כישלון, שעשו עליו חרם, הפך לבעלים של מסעדה"
יש בארץ חיי קהילה של גייז ערבים?
"בטח. יש בארץ קהילת להט"ב ערבית רצינית בעיקר בחיפה, עם מקומות בילוי והרבה פעילות. בחברה היהודית המעבר מדחייה לקבלה בנושא הזה קרה מזמן. אצלנו זה קורה רק לאחרונה, בכמה שנים האחרונות, ממש חדש. עד לא זמן לא היה הוסטל לנוער להט"ב ערבי שבמצוקה, רק לפני שנה נפתח איזה מקלט. בתקופתי הייתי צריך ללכת לבית דרור והייתי חריג שם, הערבי היחיד, לכן גם הייתי יותר לבד.
"הקהילה הערבית בארץ באה ממנטליות שיש בה הרבה בושה והסתרה ולכן כל כך הרבה אנשים חיים בתוך ארונות שבתוך ארונות, בחושך מטורף. השתתפתי לאחרונה בקמפיין למגזר הערבי שעסק במודעות ל-HIV. גיליתי שכמות הנשאים הערבים שמגיעים לבתי חולים היא עצומה! בגלל שאין ידע ומודעות הם לא נשמרים ולא נבדקים ואז גם מדביקים את האישה שלהם. מי שמוביל את השינוי בקהילה הלהט"בית הערבית-ישראלית זה דווקא הטרנסיות, לא ההומואים והלסביות כמו אצלכם. יש עכשיו כמה פורצות דרך כמו 'מיס טרנס ישראל' תאלין אבו חנא והדוגמניות מדלן מטר וקרולין חורי".
"עד לא זמן לא היה הוסטל לנוער להט"ב ערבי שבמצוקה, רק לפני שנה נפתח איזה מקלט. בתקופתי הייתי צריך ללכת לבית דרור והייתי חריג שם, הערבי היחיד, לכן גם הייתי יותר לבד"
יש אפליית ערבים גם בתוך הקהילה הגאה הכללית בארץ?
"אנחנו חיים בעולם של סטיגמות. יש אנשים, גם בקהילה הגאה, ששופטים אותי על זהותי. יש לי מלא צילומי מסך מ'גריינדר' שבהם שואלים אותי אם אני ערבי, וכשאני כותב להם 'כן', הם כותבים, 'סליחה, אבל אני לא סומך עליך', או 'אני לא יוצא עם ערבי'. זה קורה עד היום. הייתי כמובן עם יהודים, אבל זה כמעט תמיד נשאר רק סטוצים. היה אחד שיצאתי איתו ואמר לי פעם, 'פאק, איזה באסה שאני לא יכול להביא אותך למשפחה', ממש אמר לי את בפנים ובכלל לא שם לב כמה זה כואב לי לשמוע ומקומם. אבל אני מאמין שאנחנו התקווה, אנחנו נעשה את השינוי".
אתה חושב שלהט"בים ערבים ייפגעו מן המהפכה המשטרית שמתרחשת כאן?
"לא, אני לא חושב שהם ייפגעו כי הם כבר הרוסים. אי אפשר לפגוע במה שכבר הרוס. לכם יש מה להפסיד, לנו פחות".
