בשנת 1983, עשור לפני שהבמאי עמוס גוטמן נפטר בגיל 38 ממחלת האיידס, עלה בקולנוע פריז התל אביבי סרטו הראשון באורך מלא, "נגוע", שנחשב לפיצ'ר הראשון שהוקדש אי פעם להוויה הומואית ישראלית. הסרט הכול כך אישי הזה תיאר את הדרמות בחייו של קולנוען הומו שחי ופועל בחברה מיליטריסטית ומאצ'ואיסטית. באותה שנה גוטמן הכיר את אהרון מיטשל, הגבר היחיד בחייו שאיתו ניהל מערכת יחסים ארוכה, ומי שליווה אותו עד יומו האחרון.
בשנת 1993, חודשים ספורים לפני מותו, עלה לאקרנים הסרט הרביעי של גוטמן, "חסד מופלא", שהיה אוטוביוגרפי לא פחות מקודמיו, ותיאר בפואטיקה קולנועית קסומה את מערכת היחסים שנרקמת בין נשא HIV ששב ארצה מניו יורק, לבין צעיר מקומי בתל אביב של ראשית שנות ה-90.
בסרטו האחרון, הגיבור ההומו, אותו גילם השחקן שרון אלכסנדר, מחפש יחסים שהם מעבר למזדמנים, כאלה שיש בהם בית, רוך וחמלה. השינוי בדמות הגיבור בסרטיו של גוטמן, מבטא את השינוי שגוטמן עצמו עבר בחייו האישיים, מאאוטסיידר רודף ריגושים, שמתרועע בגנים חשוכים ובמועדוני לילה פרועים, לבן זוג מחויב, הקושר את חייו עם אחר.
בימים אלו מוצג בקולנוע לב בתל אביב סרטו הדוקומנטרי של שאולי מלמד, "טאבו", שעוסק בחייו וביצירתו של גוטמן, ומיטשל הוא אחד המרואיינים המרכזיים בסרט, לצד אחותו של גוטמן ועוזרת הבמאי שלו, ולצד ריאיון עם גוטמן עצמו שלא פורסם עד כה. "עד שהוא הכיר אותי, לא הייתה לו מערכת יחסים זוגית רצינית, הוא בכלל לא היה פתוח לזה", מבהיר אהרון מיטשל (59), שחזר לאחרונה ארצה, לאחר שחי בשלושת העשורים האחרונים באנגליה.
"בשיחה האחרונה שהייתה לי איתו, כמה שעות לפני שהוא נפטר, דיברנו על הכול. זאת הייתה שיחה מדהימה כמו שלא הייתה לנו בכל מערכת היחסים. הוא אמר לי שהדבר שהכי הפחיד אותו זה שאני אדבק. הוא נורא שמר עליי"
"למרות שהוא היה יפה תואר, הוא לא אהב איך שהוא נראה, וגם עם ההומוסקסואליות שלו היה לו קשה מאוד בהתחלה. בעניין הזה אני הייתי בדיוק ההפך ממנו - מגיל צעיר הרגשתי שאני יכול לחיות את החיים שלי בדיוק כמו שאני רוצה ושאני לא חייב חשבון לאף אחד, עם הגישה הזאת לחיים באתי לעמוס".
איפה הכרתם?
"הכרתי את עמוס ב'בית צבי'. היה להם קורס קיץ של מגמת הקולנוע והוא היה אחד המורים. מהשיעור הראשון איתו הוא השאיר עליי רושם אדיר. לא הייתי ביישן ופשוט ניגשתי אליו ודיברתי איתו. כמו עמוס, גם אצלי הקולנוע היה אז מרכז החיים. כשהייתי ילד, במכמורת, הייתי בורח מבית הספר ונוסע לבתי הקולנוע בתל אביב.
"מיד נוצר בינינו קשר והוא התפתח מהר מאוד, למרות שהיה בינינו פער גילאים של עשר שנים. בהתחלה היינו רק חברים, אבל לאט-לאט דברים השתנו, וקצת אחרי שהחברות הפכה לזוגיות, עברנו לגור יחד וחיינו כזוג במשך כל השנים עד שהוא נפטר. היחסים שלנו היו בהתחלה פתוחים, אבל בהדרגתיות הפכנו למונוגמיים".
איך זה שרק איתך הוא הצליח להתחייב ולמסד יחסים?
"עמוס היה אמיתי איתי. עם כולם הייתה לו איזו מסכה שהוא היה צריך להשתמש בה, ואיתי לא. היה בינינו משהו שהוא רק שלנו. את הדמות של יהונתן ב'חסד מופלא' הוא ביסס עליי. הוא לקח משפטים שאמרתי לו והכניס אותם לתסריט. היחסים בין תומאס ליהונתן ב'חסד מופלא' מייצגים את המהות של היחסים שהיו בינינו".
"אהבה הומוסקסואלית היא תמיד טאבו"
דמותו האייקונית ויצירותיו החדשניות לזמנו הפכו את גוטמן לבמאי מעורר השראה בקרב הדור החדש של יוצרי סרטים גאים ובקרב חוקרי ההיסטוריה הלהט"בית, והוא נחשב כיום לאחד ממבשרי הקולנוע הישראלי החדש, מי שסרטיו הצליחו לבטא את היופי בייסורים ואת האסתטיקה של העליבות. אפילו משווים אותו לבמאים הנחשבים ריינר פאסבינדר הגרמני ופדרו אלמודובר הספרדי.
אולם בזמן אמת, בעת יציאת הסרטים לאקרנים, התגובות היו שונות. גוטמן מספר ב"טאבו" על הביקורות ועל אי הפרגון שקיבל מהקהילה ההומו-לסבית של שנות השמונים. מחזקת את טענתו העובדה שבערב הבכורה של "נגוע" בקולנוע פריז, נערכה הפגנה שאורגנה על ידי הומואים שמחו על כך שהסרט מציג אותם באור שלילי וסטריאוטיפי. גם האגודה לשמירת זכויות הפרט, ששינתה את שמה בהמשך לאגודה למען הלהט"ב, סירבה בזמנו לתת חסות לפרויקט ולתמוך בו.
"אני מטפל בנושאים שאף אחד מלבדי לא מטפל, אני יושב בגטו לבד", סיפר גוטמן בראיון שנחשף ב"טאבו". "זה מסובך, כי אהבה הומוסקסואלית היא תמיד טאבו, ואני חיפשתי טאבו". "הקולנוע הוא מראה, ואנשים רצו לראות משהו שיעשה להם נעים", מיטשל מסביר את ההתנגדות שגוטמן קיבל בזמן אמת. "עמוס אהב לעסוק בנושאים שבשוליים, נושאים שיש בהם תעוזה. הוא לא היה מיינסטרים".
איך הגבת כשהוא חשף בפניך שהוא חיובי ל-HIV, שהוא חולה באיידס?
"כשאתה אוהב בן אדם אתה רוצה להיות שם בשבילו, אתה לא רוצה לעזוב אותו. ההתמודדות עם המחלה הייתה איומה, בעיקר מבחינת הטיפול הרפואי. לא רציתי להשאיר אותו להתמודד עם זה לבד".
אתה יודע איך הוא נדבק?
"הוא נדבק בניו יורק. הוא ידע בדיוק ממי הוא נדבק, מאיפה זה הגיע, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
היה לך חשש שגם אתה נדבקת?
"לא נדבקתי מעמוס כי נשמרנו, אבל זה היה בזכות עמוס ולא בזכותי. באותה תקופה לא היה משנה לי אם כן הייתי נדבק כי הייתי מאוהב, אבל תודה לאל שזה לא קרה. בשיחה האחרונה שהייתה לי איתו, כמה שעות לפני שהוא נפטר, דיברנו על הכול. זאת הייתה שיחה מדהימה כמו שלא הייתה לנו בכל מערכת היחסים. הוא אמר לי שהדבר שהכי הפחיד אותו זה שאני אדבק. הוא נורא שמר עליי".
"מישהי שעבדה אז באחת מחברות התקליטים, סיפרה לי שהם פשוט פחדו לגעת בי, פחדו להשקיע בי, כי אולי אני חולה והולך למות תוך יומיים. זה היה הראש אז, היו סטיגמות"
איך התמודדת עם המוות שלו?
"אחרי שעמוס נפטר הייתה לי תקופה די קשה, זה היה כואב והיה עצוב. עברו הרבה חודשים עד שהצלחתי להרים את עצמי על הרגליים ולהתחיל לעשות משהו חדש. בשלב מסוים, התחלתי ליצור בעצמי, זאת הייתה הדרך שלי להתמודד, לעשות משהו בעל משמעות. אז עשיתי מוזיקה, זה תמיד היה החלום שלי. עבדתי עם חנה גולדברג ועם רן שם טוב, סולן להקת איזבו. הפקנו תקליט שלם והוצאנו שלושה שירים, שהושמעו ברדיו. אחד השירים, 'אל תמות לי באביב', נכתב על הקשר שלי עם עמוס.
"החומר עבר לחברות התקליטים אבל כולם התעלמו ממני. אף אחד לא הסכים להגיד לי לא, ואף אחד לא הסכים להגיד לי כן. לא הבנתי למה, זה היה מוזר. זו הייתה ההתחלה של מחלת האיידס. כמה שנים אחר כך, מישהי שעבדה אז באחת מחברות התקליטים, סיפרה לי שהם פשוט פחדו לגעת בי, פחדו להשקיע בי, כי אולי אני חולה והולך למות תוך יומיים. זה היה הראש אז, היו סטיגמות.
"אחרי שהניסיון להוציא את התקליט לא הצליח, אחרי שנה של התעסקות עם זה ולנסות לדחוף ולא להבין מה קורה ולמה מתעלמים ממני, פשוט עזבתי את זה. החלטתי לוותר על קריירה מוזיקלית, עברתי לאנגליה ושם התחלתי חיים חדשים לגמרי. למדתי בבית הספר 'לה קורדון בלו' בלונדון וסיימתי בהצטיינות. הפכתי לשף פטיסרי. אני מתעסק מאז באפיה ובשוקולדים".
מה החזיר אותך לארץ?
"אמא שלי. היא הבן אדם שנתן לי חיים והיא תמיד תמכה בי, היום היא בת 82, גרה לבד עם שני כלבים, ובגיל שלה זה לא קל, אז באתי להיות איתה. זאת הדרך שלי לתת לה בחזרה. אני גר איתה בישוב מיתר שבדרום, זה לא קל כי תמיד חייתי בערים גדולות. לפעמים בחיים אתה שם את עצמך שני. זה לא חובה, אבל אצלי זה מתבקש".
מה דעתך על הדוקומנטרי החדש "טאבו"?
"הסרט של שאולי הוא בשבילי מתנה. זה החזיר אותי אחורה לחיים שהיו לי פעם ולבן אדם שבאמת מאוד-מאוד אהבתי, והזיכרון ממנו ילווה אותי לאורך כל החיים. עמוס תמיד יהיה חלק ממני, כמו שאני תמיד הייתי חלק ממנו. חשבתי גם על זה שהעולם כיום הרבה יותר מקבל להט"ב ולכן יכול להכיל יותר בקלות את מה שהיה לעמוס להגיד, להבדיל מהתקופה ההיא. וגם שהיה מעניין לראות מה היה קורה אם הוא עדיין היה פה ועושה סרטים. הכול כל כך השתנה בזכות הטכנולוגיה, האפשרויות של קולנוען היום הן הרבה יותר גדולות. אני חושב שעמוס היה מת על זה".
