השבוע התבשרנו על מותה של ננסי שניידר, אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, לאחר התמודדות עם מחלת ריאות קשה, ממנה סבלה בחודשים האחרונים. שניידר, שנפטרה בגיל 72, הייתה אייקון אופנה ודמות בולטת בקהילה הגאה, שרבים ורבות חווים לה הרבה היום. שניידר הייתה גם חברתה הטובה של טרנסג'נדרית מפורסמת נוספת שהלכה לעולמה, גילה גולדשטיין ז"ל.
"גילה ואני היינו הופכות את חיפה", סיפרה לפני שנתיים לכתב ynet, איתי יעקב. "אף אחד שם לא נקט כלפיי באלימות כי אחי היה פושע מוכר בשכונה. היינו שישה ילדים שגדלו בבית עני. כשהייתי בת שמונה, אני וגילה הלכנו למורה למחול שהסכימה ללמד אותנו בחינם, ולמדנו יחד בלט קלאסי במשך תשע שנים. כל החיים צרכתי אמנות, תיאטרון ומחול".
"גילה גם לימדה אותי מהי זנות", סיפרה באותו ריאיון. "כשהייתי בת 15 הופענו יחד בבר של רודיקה ברחוב הירקון בתל אביב. רקדתי לצלילי השיר Take Five ובסוף המופע הורדתי את החזייה ואת הפאה, והסתובבתי חשופה מול הקהל שנותר בהלם. באותם ימים עוד לא קראו לזה 'דראג'.
"להיות אישה רציתי כבר בגיל תשע. לא יכולתי לחיות כגבר סטרייט וגם לא כהומו, רק כאישה, אבל את שינוי המין עשיתי רק בשנת 1970 כשהייתי בת 19. אחר כך התחתנתי שלוש פעמים, כולם היו זרים. אני פחות מתחברת לגברים הישראלים כי הם לא ג'נטלמנים והם קמצנים. הם גם רוצים לעשות סקס בלי קונדום. מצטערת, אני לא עושה סטוצים".
גדולה מהחיים
"ננסי שניידר גילמה נוכחות טרנסג'נדרית עוד לפני שהשתמשו כאן במילה הזאת", אומרת פרופסור איריס רחמימוב, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, וטרנסג'נדרית בעצמה. "היא הייתה בין הדמויות הבולטות בקהילה כבר בשנות ה-60, חלק מקבוצה של נערות טרנסיות, שאז עוד קראו להן בשמות אחרים. זאת הייתה למעשה הקבוצה הקווירית הראשונה בארץ, שפעלה פה עוד לפני שקמה האגודה בשנת 1975, שהייתה הארגון הראשון של הקהילה.
"הנערות האלה נפלטו מהבתים שלהן בגלל התנכרות של משפחות המוצא, אבל הן מצאו האחת את השנייה והרבה מהן התקבצו והתגודדו באזור החוף של תל אביב, בגנים, במועדונים ובברים, במרחב של המין המזדמן והמסחרי. ננסי חיה תקופות מסוימות מחוץ לישראל, כי בשנים האלה ישראל לא הייתה מקום כל כך מאפשר מבחינתה, ובאירופה כבר היה אפשר לעשות הרבה יותר מבחינת התהליכים להתאמה מגדרית וגם מבחינת החיים החברתיים עצמם. כמעט כולן נסעו. רובן לא חזרו, היא כן".
6 צפייה בגלריה
פרופסור איריס רחמימוב. "ננסי גילמה נוכחות טרנסג'נדרית לפני שהיה כזה מושג"
(צילום: סלפי)
איך התייחסו אליהן ארגוני הקהילה הגאה עם הקמתם?
"בשנים הראשונות של התגבשות הקהילה הלהט"בית ניסו להתרחק מהן. הן נתפסו כוולגריות וכמי שמוציאות שם רע לקהילה. הרבה הומואים לא אהבו את הנשיות 'המוחצנת והצעקנית' מבחינתם, שלא תאמה את התדמית שהם ביקשו להקרין, שהיא יותר מהוגנת ונוחה להצגה בפני אנשים שמחוץ לקהילה. הן כונו אז 'קוקסינליות', והדמויות המובילות והמאורגנות בקהילה לא רצו שהכינוי הזה ידבק בהן. הארגונים בראשית דרכם היו בעלי אופי מאוד הומו-לסבי, ורק עם התחזקות הקהילה הטרנסית היא זכתה להכרה ולייצוג, אבל זה היה תהליך ארוך. אני חושבת שכיום, הדור הצעיר הרבה פחות חושש מנזילות מגדרית".
פרופ' רחמימוב: "בשנים הראשונות של התגבשות הקהילה הלהט"בית בישראל ניסו להתרחק מהן. הן נתפסו כוולגריות וכמי שמוציאות שם רע לקהילה. הרבה הומואים לא אהבו את הנשיות 'המוחצנת והצעקנית' מבחינתם, שלא תאמה את התדמית שהם ביקשו להקרין"
איך לדעתך ננסי שניידר תיזכר?
"כמי שתרמה להתגבשות הקהילה הלהט"בית של ישראל, ובאופן ספציפי הקהילה הטרנסית. הרבה צעירים יכולים או יכולות לעשות דברים היום רק בזכות אנשים שהיו קודם והניחו את היסודות, נאבקו וסבלו מהתעללות. הם אלה שאפשרו את החיים שלנו כיום".
"ננסי שניידר וגילה גולדשטיין היו בעצם הרכב הדראג הראשון בארץ. קראו לו 'פצצות המין', והן היו גדולות מהחיים", מבהיר דותן ברום, ממקימי "פרויקט ההיסטוריה החיפאית הגאה" ודוקטורנט שעוסק בהיסטוריה קווירית, שראיין בעבר את שניידר. "היו לה חיים מרתקים בעיניי. היא הסתובבה בהרבה מקומות בעולם ועשתה הרבה דברים, נמשכה לעולם הבמה והזוהר. היא תפסה את עצמה כדיווה.
"היא סיפרה לי שאחד הרגעים הכי משמעותיים בחייה היה הביקור של הזמרת והרקדנית הטרנסג'נדרית 'קוקסינל', שם הבמה של ז'קלין דיפרנואה, שבאה לישראל בשנת 1964 עם הלהקה שלה ממועדון 'לה קרוסל' שבפריז, והופיעה בתל אביב ובחיפה. ננסי סיפרה שהיא וגילה היו מתפלחות שוב ושוב להופעות שלה בקולנוע ארמון. היא סיפרה שהיה רגע בהופעה שבו היא הבינה שזה מה שהיא רוצה להיות.
"החלוצות של דור הטרנסיות בישראל למדו הרבה מהבנות של 'לה קרוסל', ואת חלק מהן זה שלח למסע באירופה. קוקסינל, ששהתה כאן כמה חודשים, והביקור שלה היה סנסציוני מבחינת החברה והתקשורת בארץ, הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שהופיעה בישראל, והשם שלה הפך לכינוי גנאי כלפי גברים נשיים וטרנסג'נדריות".
דותן ברום: "החלוצות של דור הטרנסיות בישראל למדו הרבה מהבנות של 'לה קרוסל', ואת חלק מהן זה שלח למסע באירופה. קוקסינל הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שהופיעה בישראל, והשם שלה הפך אחר כך לכינוי גנאי כלפי גברים נשיים וטרנסג'נדריות"
"ננסי היא מעמודי התווך של הקהילה הטרנסית, מהמייסדות שלה", אומרת לינור אברג'יל, יושבת ראש עמותת 'טרנסיות ישראל'. "הכרתי אותה כשהתחלתי את התהליך המגדרי שלי. היא נתנה השראה לטרנסיות צעירות ומתחילות. היא תמיד דיברה באלגנטיות עם הקול הצרוד שלה, תמיד הייתה מתוקתקת עם הקרטייה, עם לק יפה בציפורניים ועם פן מושלם. היא הייתה אישה אינטליגנטית עם ניסיון חיים וחוכמת רחוב. אהבתי אותה מאוד".
אילו טיפים היא נתנה לטרנסיות הצעירות?
"היא תמיד המליצה לנו למצוא גבר שיעריך את זה שאת טרנסית, ואז לחיות חיים הטרו-נורמטיביים. זה מה שהיא עשתה, למרות שעשתה זאת בחו"ל כי בצעירותה לא יכלה להגשים את זה פה. הקהילה הטרנסית תמיד הייתה בשוליים של החברה וגם בתוך הקהילה הגאה. היא חזרה בסופו של דבר לארץ כי היא מאוד אהבה את ישראל. היה לה לב ישראלי. רק בשנים האחרונות היא קיבלה הכרה והפכה לדמות אייקונית. לפני ארבע שנים הענקנו לה, הארגונים הגאים, את אות 'יקירת הקהילה'".
"הקשר שלי עם ננסי הפך בשנתיים האחרונות למאוד אינטנסיבי, היינו לגמרי האחת בשביל השנייה", מספרת אורה איטח, אחייניתה של שניידר. "בחודשים האחרונים היא הייתה חולה מאוד ועדיין נותרה חזקה. לא התלוננה, נלחמה עד הרגע שכבר לא יכלה יותר ואמרה לי, 'זהו'".
לינור אברג'יל: "היא חזרה לארץ כי היא מאוד אהבה את ישראל. היה לה לב ישראלי. רק בשנים האחרונות היא קיבלה הכרה והפכה לדמות אייקונית"
עוד בני משפחה שמרו איתה על קשר לאורך השנים?
"לא. אני היחידה מהמשפחה שהייתי קרובה אליה. אבא שלי, שהוא אחיה הגדול, היה בקשר איתה עד שנפטר. עם האחיות ועם האחים האחרים שלה היא כבר שנים לא בקשר. בסוף היה לה רק אותי ואת החברות והחברים כמובן. הייתי לצידה עד הנשימה האחרונה".
למרות שהיא התגוררה בתל אביב, היא נקברה בחיפה, עיר ילדותה.
"היא רצתה בכך. היא קנתה חלקה לפני שנפטרה ורצתה להיות ליד אבא שלי, שאותו היא כל כך אהבה. היא נתנה לי הנחיות רשומות לגבי הלוויה, וכל מה שהיא ביקשה עשיתי".
איך תזכרי אותה?
"אני אזכור אותה כמנצחת. ננסי עברה חיים לא קלים, אבל היא תמיד ידעה להמשיך הלאה ולהתגבר על הכול. היא תמיד חייכה, הייתה זקופה, וידעה גם ליהנות מהחיים, לא פספסה רגע. היא מתה עם חיוך".
