"מישהי כתבה לי לא מזמן שהחשיפה שלי עזרה לה לצאת מהארון הטרנסי, שאני נותנת לה כוח, שההמלצות שלי עוזרות לה. כמובן שאני מקבלת גם תגובות רעות. עד היום יש כאלה שכותבים לי, 'אתה עדיין גבר', או 'אתה נראה כמו גבר, יש לך גוף של גבר'. מנסים להעליב אותי, אבל זה לא מעליב אותי. הייתי גבר במשך 19 שנים. אם מישהו חושב שאני גבר אז בסדר, אני יותר גבר ממה שהוא יהיה אי פעם", אומרת בגאווה כוכבת הרשת, אוריאן ספיבק (26) מראשון לציון, מי שצברה פופולריות ומאות אלפי עוקבים כאשר תיעדה והעלתה לרשתות החברתיות שלבים בתהליך האישי שלה לשינוי מגדרי.
מה מייחד אותך לעומת טרנסיות אחרות שמנסות לבלוט ברשתות חברתיות?
"אני מספרת את הסיפור שלי, אני עונה על כל שאלה. בלי העוקבים שלי ובלי להראות את מה שאני עושה, אני כלום. אני גם שמנה, פלאס-סייז, ואני לא מתביישת בזה. זה גורם לאנשים להבין שאין סוג אחד של טרנסיות ולא כל אחת חייבת להיות כוסית ורזה כמו דוגמנית. אני גם מראה שטרנסיות יכולות להיות נשים גם אם הן לא מנותחות, שהן יכולות להיות מצליחות וכיפיות ושלא צריך לפחד מהן. אין עוד טרנסית בישראל שעושה בדיוק את מה שאני עושה".
מתי ואיך הפעילות שלך ברשת הפכה לקריירה?
"כשהתחלתי את השינוי המגדרי, בגיל 19, תיעדתי את כל התהליך באינסטגרם ובפייסבוק וזה התפוצץ. כשנכנס טיקטוק אז עשיתי סרטון ראשון לשם ואחרי שבוע כבר היו לי עשרות אלפי עוקבים. טיקטוק זאת האפליקציה שהרימה אותי לגבהים מבחינת פרסום. בשנת 2021 התחלתי להעלות כל יום סרטונים ובשנה הזאת צברתי מעל 100 אלף עוקבים. זאת גם השנה שבה התחלתי להתפרנס מזה".
"עד היום יש כאלה שכותבים לי, 'אתה עדיין גבר', או 'אתה נראה כמו גבר, יש לך גוף של גבר'. מנסים להעליב אותי, אבל זה לא מעליב אותי. הייתי גבר במשך 19 שנים. אם מישהו חושב שאני גבר אז בסדר, אני יותר גבר ממה שהוא יהיה אי פעם"
איך מתרגמים את הפופולריות ברשתות החברתיות לפרנסה?
"בהתחלה זה היה 'קחי חולצה ותעשי סרטון', עד שהבנתי שיש לי פלטפורמה והבנתי שאני יכולה לדרוש כסף, והתחילו להיכנס קמפיינים. עד לפני שנה הייתי מנהלת את זה בעצמי ואז נכנסתי לסוכנות טלנטים שהם מנהלים אותי והם מתמחרים אותי כמו שמגיע לי, בגאווה. עשיתי כבר קמפיינים לדורקס, דוריטוס, אוראל-בי, איל מקיאג', פנדורה, סופר פארם, מקס-סטוק, ועוד הרבה. לחלק מהם אני מקדמת מוצרים, ובאחרים אני מצטלמת לקמפיין פרסומי ומעלה את זה אצלי בפלטפורמה".
את משתתפת לצד רן דנקר בקמפיין חדש של טיקטוק בשיתוף חוש"ן לסיום חודש הגאווה. איך הגעת אליו?
"לכל מקום שקשור להתנדבות ולקהילה הגאה אני הולכת, כי הקהילה הגאה היא הראשונה לקבל ולחבק אותי. ברגע ששמעתי חוש"ן, שמעתי טיקטוק ושמעתי רן דנקר, ישר אמרתי 'כן'. זה לא ברור מאליו שטיקטוק מעלים כזה סרטון. בחודש הגאווה אנחנו צריכים לחשוף את עצמנו כדי שאנשים יבינו שכדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום, היינו צריכים לעבור קושי. חוץ מזה, אין על הקהילה הגאה".
מה משאיר אותך בראשון לציון עיר ילדותך? איך זה שלא עברת לתל אביב?
"יש בראשון מרכז של הקהילה הגאה, זאת עיר מאוד גיי פרנדלי, ובמהלך יוני היו הרבה אירועי גאווה. בשנה שעברה היה פה מצעד מושקע וראש העיר הגיע. אני לא מפחדת ללכת פה בשום מקום, אבל בדרום תל אביב אני כן מפחדת ללכת בלילה עם מחשוף. תל אביב גם יקרה מדי".
יש לך זיכרונות טובים מילדותך בעיר?
"במשפחה הייתי תמיד ילד אהוב וכולם היו רגישים אליי, אבל בבית ספר זה היה סיפור אחר לגמרי. סבלתי שם מאוד. היו מרביצים לי. ממש חייתי חיים כפולים - בבית נהניתי, היה לי כיף וקיבלתי מההורים את כל תשומת הלב שהייתי צריכה, ובבית הספר הייתי ילד דחוי ומסכן".
אני מצטער לשמוע. יש מקרים של דחייה או אלימות שזכורים לך במיוחד?
"כן, אני זוכרת שגזרו לי את הרצועות של התיק, או ילדים שהיו עולים לקומה השנייה ואני הייתי למטה והם היו יורקים לי על הראש. כשהיו משחקים מחניים, היו זורקים עליי את הכדור ממש חזק וצוחקים עליי, עד שבסוף פשוט קיבלתי פטור משיעורי ספורט. היו צוחקים עליי גם כשהייתי מרימה יד בשיעור.
"שיעור חופשי היה הסיוט הכי גדול שלי, כי בזמן שכולם צוחקים ונהנים אני הייתי יושבת לבד וילדים היו מקניטים אותי, אומרים לי, 'יא הומו, יא נמושה', קוראים לי 'גיי' או 'קוקסינל'. הבריונים רואים ילד מסכן, ילד חלש, שלא מגיב ולא מרביץ חזרה, אז הם נטפלים אליו. בגלל זה אף פעם לא היה לי כיף ולא היה לי קל לקום וללכת לבית ספר. סבלתי בשקט. היו לי גם נטיות אובדניות".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי לא ידעו מה לעשות. כבר כשהייתי בגן, אמרו לאמא שלי שיש לי מגבלות קשב וריכוז קשות. לא יכולתי ללמוד ולא לשבת בשקט בשיעור. אחרי אבחון נתנו לי ריטלין. זה עשה טוב בזה שזה גרם לריכוז, אבל זה עשה גם רע בזה שזה גרם לי לא לדבר, פחות לאכול, לא התחברתי ולא התיידדתי עם ילדים אחרים. הייתי פשוט בתוך בועה, תוך כדי שהרגשתי מאוד דחוי.
"בילדות לא ידעתי שאני בת, פשוט הרגשתי שאין לי מקום עם הבנים ושאין לי מקום עם הבנות. לכן אף פעם לא הלכתי לטיול שנתי שכלל לינה, אף פעם, מכיתה א' עד י"ב. גם לא הייתי אוכלת ולא הייתי שותה בבית הספר, כי לא יכולתי להיכנס לשירותים של הבנים, פחדתי שירביצו לי שם. עד כיתה י"ב הייתי מחכה כל יום לסוף הלימודים כדי לעשות פיפי בבית.
"עברתי בתי ספר אבל האלימות כלפי המשיכה בכל מקום. הכול המשיך עד כיתה י"א, שאז פשוט החלטתי שאני לא לוקחת יותר ריטלין, ואז את כיתה י"ב עברתי יותר בקלות. ברגע שיצאתי ממסגרות הלימודים, התחלתי לעבוד ברשת חנויות אקססוריז, ואז, אחרי שהכרתי אנשים כמוני, הפכתי לבן אדם מאושרת".
"ממש חייתי חיים כפולים - בבית נהניתי, היה לי כיף וקיבלתי מההורים את כל תשומת הלב שהייתי צריכה, ובבית הספר הייתי ילד דחוי ומסכן"
התגייסת לצבא?
"לא, הצבא קיבל מבית הספר מכתב המלצה לשחרר אותי, אז זו בכלל לא הייתה ההחלטה שלי. אם היו אומרים לילד שהייתי אז שהוא צריך לעבור טירונות רק עם גברים, הייתי מתאבד, עושה הכול כדי לא להגיע לשם. הרי אף פעם לא הייתי רק עם בנים בחדר סגור, פחדתי מהם. לא גויסתי על סעיף נפשי, ואני לא מתביישת בזה".
מתי יצאת מהארון?
"יצאתי מהארון פעמיים. בפעם הראשונה בסביבות גיל 13, כשגיליתי שיש לי משיכה לבנים, אבל יצאתי אז רק בפני המשפחה ולא בבית הספר. אחרי שנים שהיו מקללים אותי שאני הומו, פתאום הבנתי וגם הודיתי שזה נכון. למרות שאנשים לא הופתעו, בתוך הראש שלך אתה חושב שאתה מחזיק את הסוד הכי גדול והכי נוראי. כמה שנים אחר כך, בגיל 19, הבנתי שאני טרנסית".
איך המשפחה קיבלה את היציאה שלך?
"הכתובת הייתה על הקיר, מה שנקרא. הם אנשים עם ראש על הכתפיים. הם לא הופתעו, בלשון המעטה, הם רק חיכו לשיחה הזאת".
מתי התגבשה אצלך ההבנה שאת טרנסית?
"כשסיימתי את הלימודים הכרתי כל מיני הומואים, גם כאלה שמתאפרים, שקונים בגדים במחלקת נשים, פתאום הכרתי עולם. התחלתי להכיר את המיניות שלי, הכרתי גם את עולם המסיבות. התחלתי לעשות לק ג'ל, לגלח את הרגליים, התחלתי ללכת קצת עם בגדי נשים, עם עקבים. הייתה לי חברה אחת שהתחילה שינוי ויום אחד היא אמרה לי, 'בואי נתלבש, נשים פאה ונצא למסיבה. מה אכפת לך, תמיד רצית להתחפש לבת'. אז זה מה שעשינו באותו ערב ומאוד אהבתי את זה.
"אהבתי שבקלאב התייחסו אליי כאל אישה וישר ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות. יש הבדל בין להתחפש לבת לבין ממש לרצות להיות אישה שזה מכלול ולא תחפושת. למחרת אותו הלילה כבר סיפרתי לאמא שלי והתחלתי לתכנן את השינוי. זה תמיד היה חבוי שם, הרצון לעשות דברים של בנות, אבל לא ידעתי איך בדיוק לעשות את השינוי, אין חוברת הדרכה לטרנסית המתחילה, אז זה היה מאתגר בהתחלה".
היציאה מהארון הטרנסי הייתה לך מורכבת יותר מהיציאה מהארון ההומואי?
"לא. אומנם אבא שלי מאוד הופתע, וגם אחותי, אבל אמא שלי ידעה שאני לפעמים מתחפשת לבת והיא ראתה אותי באותו לילה יוצאת, אז היא ניחשה שזה יכול לקרות. בסוף כל המשפחה קיבלה אותי כי הם אוהבים אותי והם רואים שכיום אני מאושרת".
איך משפיעות טראומות הילדות על החיים שלך כיום?
"אולי אני צריכה לפצות על הילדות שהייתה לי, והיום אני מרגישה שאני בהחלט מפצה על זה כי אני כאילו הילדה המקובלת. לאב מי או הייט מי, היום אני בעניינים, אני רלוונטית, זה משהו שמשמח אותי. כנראה שכל מכה וכל קללה היו נחוצים כי הם הובילו אותי למה שאני ולמי שאני היום".
"זה תמיד היה חבוי שם, הרצון לעשות דברים של בנות, אבל לא ידעתי איך בדיוק לעשות את השינוי, אין חוברת הדרכה לטרנסית המתחילה"
פגשת בשנים האחרונות, לאחר השינוי המגדרי, את אלה שפגעו בך אז?
"כן, הילדים שהרביצו לי או הקניטו אותי בתיכון גדלו, והיום הם מתחילים איתי בגריינדר או בטינדר או באוקיי קיופיד. זה מדליק שבן אדם שפעם הסתלבט עליי היום נמשך אליי, אבל אני עונה להם, 'לך תזדיין, יא טמבל, חפש אותי בפינה'. נכון שאני נראית לגמרי שונה, אבל בפנים אני עדיין הילד הקטן הזה שהיו מרביצים לו. אני לא שוכחת, אני עדיין אותו ילד".
עם איזה סוג של גברים את יוצאת?
"אני לא אלך עם מישהו שלא אוהב ומכבד את הקהילה הגאה כולה, גם את ההומואים. אני לא אצא עם מישהו שאומר 'טרנסיות זה בסדר, אבל מהומואים אני נגעל', כי כל החברים שלי הם הומואים. זה שיש לי שיער ארוך ושתלים לא אומר שהשתניתי. אני לא מוכנה לצאת עם מישהו שלא גאה בזה שהוא יוצא איתי, לא מוכנה לצאת עם מישהו בדיסקרטיות.
"גברים שכן מוכנים להודות שהם נמשכים לטרנסיות הם לרוב גם מבוגרים יותר, ואני צעירה כרגע ולא רוצה לצאת עם מישהו שהוא הרבה יותר מבוגר ממני. ניסיתי, אבל זה לא מתאים לי. אני צריכה מישהו בן גילי ואני מאמינה שהוא קיים".
הייתה לך זוגיות?
"כן, הייתי בזוגיות גם בתור בן וגם בתור אישה טרנסית, אבל כרגע אני רווקה. זה מאתגר לצאת עם גבר סטרייט. אני גם טרנסית, גם שמנה וגם טיקטוקרית, המכלול הזה לא קל להרבה גברים, ואני יודעת שבגלל זה קשה לי למצוא זוגיות. אם אני לא אמצא את הגבר שיהיה גאה בי, אז אני מוכנה להיות רווקה כל החיים. אין לי שום סיבה להתפשר. לדעתי, הרבה יותר כיף להיות רווקה מאשר להיות בזוגיות רעילה".
"הילדים שהרביצו לי או הקניטו אותי בתיכון גדלו, והיום הם מתחילים איתי בגריינדר או בטינדר או באוקיי קיופיד. זה מדליק שבן אדם שפעם הסתלבט עליי, היום נמשך אליי, אבל אני עונה להם, 'לך תזדיין, יא טמבל"
להבדיל ממך, יש לא מעט טרנסיות שמתקשות למצוא עבודה ונגררות אל מעגל הזנות.
"אף בחורה לא רוצה להיכנס אל מעגל הזנות ואף טרנסית לא רוצה להיות זונה. כל טרנסית, ברגע שהיא מעלה תמונות, אז גברים מתחילים להציע לה הצעות בתשלום. אני אומרת שלא כדאי להתפתות. הרבה גברים רוצים להיות עם נשים טרנסיות בדיסקרטיות והם מדרדרים אותן לזנות. יש בנות שהן בתחילת השינוי והמשפחות שלהן לא מקבלות אותן, אז הכסף הזה מעוור ומדרדר. זה לא פשוט לשרוד לבד את השינוי המגדרי".
גם את קיבלת כאלה הצעות?
"מציעים לי כל הזמן, אבל אני לא מתפתה לזה. מאז שיצאתי מהארון, עבדתי בכמה וכמה מקומות עבודה. זה המסר שלי - מי שרוצה לעבוד, אז יש מקומות עבודה. בתחום של מספרות, מעצבים וסטייליסטים מאוד מקבלים את הקהילה הגאה, ולמקומות עבודה באזור המרכז פחות אכפת מזה".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשור מהיום?
"השם יודע. מה שאני מאחלת לעצמי זה שלא משנה איפה אהיה ומה אעשה, שאהיה מאושרת בחלקי. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי. הוא יודע שהמסר שלי צריך להישמע והוא מפיץ אותו".
