"אהבתי את החיוך שלה, אהבתי את הצחוק שלה, והכי אהבתי את זה שהיא תמיד הייתה מאוהבת בי. היא דאגה לי, הייתה אכפתית, הרגישה אותי. היא הייתה כזאת ג'נטלמנית, אמא'לה. אין דברים כאלה". במילים המרגשות האלה מתארת נופר סבג (25) את זוגתה, דניאל כהן ז"ל (25), שנרצחה ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה. "אהבתי שהיא לא נכנעה לכלום. העולם ניסה להוריד אותה, אבל היא תמיד חייכה ונתנה הכול. בדרך כלל, אנשים עם סיפור חיים דומה לשלה, שיצאו ממסגרות לא פשוטות, מגיעים למקומות מאוד קשים. לא היא".
נופר מספרת שדניאל כהן, זיכרונה לברכה, נולדה וגדלה בנתניה, אבל כבר בגיל צעיר החלה לנדוד בין מסגרות והוסטלים, כשהיא עוברת מעיר לעיר. "היו במשפחה שלה הרבה בעיות והיא מצאה את עצמה מחוץ לבית בגיל מאוד צעיר. היו תקופות שהיא הייתה גרה ברחוב, כבר בתור ילדה.
6 צפייה בגלריה
דניאל כהן ז"ל. הייתה אמורה להציע נישואים לנופר בטיסתם הראשונה אי פעם לחו"ל
(צילום: סלפי)
6 צפייה בגלריה
דניאל כהן ז"ל והכלב מייקל. גידלה יחד עם נופר כלבים שהפכו למשפחה שלהן
(צילום: נופר סבג)
"היא התמקמה בסוף בהוסטל בהרצליה, שם היא גם השלימה את הלימודים. היה לה חשוב גם להתגייס לצבא, למרות שלא רצו אותה בהתחלה, אבל היא ממש התעקשה. היא הוגדרה כחיילת בודדה, שירתה כמש"קית ת"ש, אך זה לא הספיק לה והיא התעקשה עוד ועוד, עד שנהייתה מד"כית בכלא שש".
"היא הייתה אמורה להציע לי נישואין בטיסה לאמסטרדם"
הן הכירו כששתיהן היו בנות 21, אחרי שירותה הצבאי של דניאל. "הכרנו אצל חברים משותפים. היא הזמינה אותי לדייט, באה לאסוף אותי מהבית, והלכנו לאכול במסעדה. התחלנו לצאת והתאהבנו ממש מהר. אחרי חצי שנה כבר עברנו לגור יחד בראשון לציון. היא עבדה ב'בית אקשטיין' וטיפלה שם בילדים על הרצף האוטיסטי ובילדים עם צרכים מיוחדים. היא מאוד נהנתה לעבוד עם ילדים. היא קראה להם 'החברים'. אני עבדתי בפיצרייה. מראשון עברנו לגור ברחובות, ומשם עברנו לנתניה. דניאל הייתה גרה פה כשהיא הייתה ילדה, והיא רצתה לחזור. אני הלכתי איתה. כשעברנו לנתניה היא עברה לעבוד בהוסטל בהרצליה, בדיוק באותו מקום שעזר לה כנערה בסיכון. היא עבדה שם עד שהיא נרצחה.
ביום חמישי שלפני אותה שבת היא סיימה את העבודה שם. היא עזבה כי היא בדיוק התחילה עסק חדש עם יוחאי, החבר הכי טוב שלה. הם פתחו יחד עסק של ניקיון בתים לפני אכלוס. למעשה, הם הלכו יחד ל'נובה' כדי לחגוג את פתיחת העסק. הם גם נרצחו יחד".
איך זה שלא חגגת איתם?
"לא הלכתי איתם כי הרגשתי שזאת חגיגה שלהם, וחשבתי שכדאי שהם יהיו ביחד ויעופו על עצמם. היא מאוד התרגשה מפתיחת העסק החדש. הם קנו כרטיסים ארבעה חודשים לפני אותה שבת, והם היו יחד גם ב'נובה' הקודם. חוץ מזה, שבאותו חודש הייתי אמורה לטוס איתה לאמסטרדם, אז לא הרגשתי צורך".
הטיסה לאמסטרדם הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה של שתיהן בחו"ל. ובאותה טיסה, דניאל תכננה להציע לנופר נישואים. "אמא שלי סיפרה לי שדניאל תכננה להציע לי נישואים בטיסה, בדרך לחופשה הזאת. שתינו אף פעם לא טסנו ולא יצאנו מהארץ. סגרנו שבוע באמסטרדם. היא גם הראתה לאמא שלה את הטבעת".
הטבעת עכשיו אצלך?
"לא, אנחנו לא יודעים איפה היא. חיפשתי בכל הבית. היא כנראה הייתה באוטו שלה, שאני עדיין לא יודעת מה קרה איתו".
אני מבין ששתי האמהות היו מיודעות בהצעת הנישואין המתוכננת. המשפחות שלכן תמיד תמכו בקשר הזה?
"דניאל מאוד הסתדרה עם המשפחה שלי, והייתה משחקת כדורגל למטה עם האחים שלי. כדורגל היה החלום שלה, אבל זה פשוט לא הסתדר לה עם מרוץ החיים. בשנה האחרונה לחייה היא שיחקה מדי שבוע ב'שיספורט' בספורטק של תל אביב. זה החיה אותה בטירוף. היא ממש אהבה את זה".
6 צפייה בגלריה
דניאל כהן ז"ל ונופר סבג. לפני שדניאל נסעה למסיבה, היא קנתה לנופר זר פרחים חגיגי
(צילום: סלפי)
ספרי לי על הימים שקדמו למסיבה.
"בלילה של חמישי ישנו יחד, קמנו בבוקר שישי ויצאנו לטיול עם הכלבים. בצהריים היא כבר פגשה את יוחאי. הם תכננו ללכת בערב לקידוש אצל ההורים שלו ומשם למסיבה. לפני שהיא יצאה, התחבקנו. שעה אחרי כן היא פתאום מתקשרת אליי ומבקשת שאני ארד למטה. מסתבר שהיא קנתה לי זר פרחים. היא נתנה לי נשיקה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. אמרתי לה בצחוק, 'אולי תישארי?', אבל היא אמרה שהיא חייבת לנסוע.
"הם יצאו בערב שישי ופגשו במסיבה את מזל, שגם הדריכה באותו הוסטל לנערות בסיכון. מאותו הרגע הם היו שם שלושתם. אני גם יצאתי למסיבה באותו ערב שישי, אבל בתל אביב. במהלך הלילה כל הזמן התכתבנו. היא התקשרה והראתה לי איזו זולה הם פתחו שם, וראיתי שהם נהנים. חזרתי הביתה בחמש בבוקר, התקלחתי, התארגנתי, התאפסתי על עצמי, ואז ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה. בשש וחצי ראיתי את ההתראות".
מה הרגשת?
"מיד התקשרתי אליה לשאול אם הכול טוב. היא אמרה שכן, שהם שומעים בומים, אבל שהם מקפלים את הדברים והולכים. היא אמרה לי, 'אל תדאגי'. אחרי 20 דקות התקשרתי שוב והיא אמרה שיש בלאגן, שאין איך לצאת עם הרכבים, שהכול נהיה לא מובן. אחרי כמה דקות שוב התקשרתי. היא ענתה ואמרה שיש שם מחבלים, שמישהו ירה במישהי. לא ממש הבנתי אבל אמרתי לה, 'דניאל, לא מעניין אותי מה יש שם ומה את רואה, פשוט תברחי משם'. התחלתי להיכנס להיסטריה. אחרי עוד 20 דקות, כשאני כבר לגמרי משתגעת, התקשרתי אליה שוב, והיא אמרה לי שהיא רצה ושהם בורחים והשיחה התנתקה".
נורא. מה עשית בתגובה?
"התחלתי לדבר עם אנשים, עם כל מי שיכולתי, כדי לנסות להבין מה קורה. התקשרתי גם למשטרה ואמרתי להם שירו במישהי ושהם צריכים ללכת לשם. הם שאלו אותי אם יש לי מיקום ואמרתי להם איפה הם נמצאים, ואז הם אמרו לי לרדת מהקו כי אני מחזיקה להם אותו. אחר כך התקשרתי שוב למשטרה וזה פשוט חייג וחייג ואף אחד לא ענה. לא הצלחתי להשיג אותם. אני ממשיכה לחייג והם ממשיכים לנתק. כשהתקשרתי שוב לדניאל היא ענתה ואמרה, 'אני לא יכולה לדבר, יורים עלינו, אני רצה', וניתקה".
"הם ברחו שלושתם יחד, דניאל, יוחאי ומזל. הם לא יכלו לברוח עם הרכב כי היו מחבלים על כל הציר של היציאה. באיזשהו שלב, הם התחבאו מתחת לשיח שליד הכביש. השיח היה מאחורי המאבטחים של המסיבה, שעמדו וירו לכיוון המחבלים. היא שלחה לי סרטון משם, שבו רואים אותם מסתכלים על חילופי היריות. במשך כל הזמן הזה אני הייתי היחידה שהיא דיברה איתה, היא לא דיברה עם אף אחד אחר.
"ברבע לתשע הייתה השיחה האחרונה ממנה. היא ענתה ורק אמרה, במילים האלה: 'מאמי, אני לא יכולה לדבר, אני מתחבאת, יש לידי מחבלים', וניתקה את השיחה. מיד אחר כך היא שלחה הודעה, 'יש ממש לידי מחבלים, לא להתקשר'. בשעה תשע הייתה ההודעה האחרונה. היא כתבה: 'יורים עליי, מאמי'. אתה מבין שגם ב'יורים עליי' היא רושמת לי 'מאמי'? כתבתי לה: 'אני אוהבת אותך, הכול יהיה בסדר', אך מאותו רגע כבר נותק הקשר. כתבתי לה, 'בבקשה, תגידי לי שאת בסדר', רשמתי לה שלא תזוז ושתהיה חזקה.
"מזל, החברה שלה שניצלה, סיפרה אחר כך שהם התחבאו בשיחים ואז הגיעו מחבלים והקיפו אותם. המחבלים צעקו להם באנגלית 'אפ, אפ' כדי שיקומו. מזל באותו רגע התעלפה, מהפחד. שניהם, דניאל ויוחאי כנראה נעמדו, ופשוט ירו בהם. מה קרה שם בדיוק, אין לי איך לדעת. כשמזל התעוררה מהעילפון הם כבר היו מתים. מזל ניצלה בעצם כי היא הייתה מעולפת והם חשבו שהיא מתה. הם הביאו לה מכה עם הכת של הנשק כדי לוודא שהיא מתה, אבל היא לא הגיבה וזה הציל אותה.
כשמזל התעוררה היא מצאה מישהי שוכבת עליה. זאת הייתה ניצולה אחרת שהיא לא הכירה, שמרחה את עצמה בדם של יוחאי ושל דניאל ונשכבה לצידם כדי שיחשבו שהיא מתה. הן נשארו לשכב שם ותוך כדי דיברו עם המשטרה ושלחו מיקום. המשטרה לא הגיעה, ואז המחבלים התחילו להצית את כל השדה שהן היו בו. האש הגיעה קרוב אליהן ונהיה להן חם אז הן היו חייבות לברוח. כל אחת מהן הלכה להתחבא במקום אחר, וכך הן ניצלו. דניאל ויוחאי נשרפו שם".
"מזל, החברה שלה שניצלה, סיפרה שהם התחבאו בשיחים ואז הגיעו מחבלים והקיפו אותם. המחבלים צעקו להם באנגלית 'אפ-אפ' כדי שיקומו. מזל באותו רגע התעלפה, מהפחד. דניאל ויוחאי כנראה נעמדו, ופשוט ירו בהם. מה קרה שם בדיוק, אין לי איך לדעת. כשמזל התעוררה מהעילפון, הם כבר היו מתים"
מה קורה איתך בזמן הזה?
"כל הזמן הזה אני בבית, אוכלת סרטים, דואגת, משתגעת, צורחת. באיזשהו שלב, בת דודה של דניאל ובעלה, שהיינו מאוד קרובות אליהם, באו לאסוף אותי, כי דיברתי איתם ונשמעתי מאוד לא טוב. בשעה שלוש בצהריים אני מקבלת שיחה ממזל, שהייתה כבר בבית חולים. היא שאלה אם אני יושבת. אמרתי לה שאני לא יושבת, אבל שתגיד כבר את מה שיש לה להגיד, שתדבר. היא אמרה שדניאל ויוחאי לא יחזרו, שהיא שכבה ליד הגופות שלהם. באותו רגע אני התעלפתי, פשוט התעלפתי, נפלתי לרצפה.
"אגב, רק ביום חמישי, חמישה ימים אחרי, המדינה הודיעה לנו שהיא מתה. הגיעו מהצבא אל אמא של דניאל והודיעו לה. אחותה היא זאת שעדכנה אותי. עד אז לא הפסקנו לחפש אותה, לפרסם ולשאול. לא האמנתי שהיא מתה כי עדיין התגלו ניצולים, כאלה שהתחבאו, אז קיוויתי שאולי היא הצליחה לשרוד את זה, אבל עם כל יום שעבר, התחלתי להבין שלא. בתוך תוכי ידעתי מההתחלה שהיא מתה, אבל כנראה שהייתי צריכה את הזמן הזה כדי לעכל".
"בהלוויה אני הייתי אמורה להיכנס לזיהוי עם אמא שלה, אבל אמרו לנו שאנחנו לא יכולות לראות גופה במצב שלה. אני לא יכולה לשאת את המחשבה על מה שקרה שם. בהלוויה הספדתי אותה, עד שהתמוטטתי ואבא שלי החליף אותי, וקרא במקומי את מה שכתבתי. על דניאל הודיעו לנו ביום חמישי, אבל על יוחאי הודיעו לנו ביום שישי, 20 דקות לפני הלוויה של דניאל. קברו אותם בנתניה, אחד ליד השני".
"אני רוצה שידעו שהיה לה את החיוך הכי יפה בעולם. שהיא כולה עשויה מלב, ושהיא אף פעם לא עשתה רע לאיש. כל מה שהיא עשתה זה לגרום לאנשים לשמוח. דניאל היא הדבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה"
עברו מאז 7 חודשים. את מצליחה להשתקם מהטראומה הנוראית?
"אני בקושי מצליחה לקום בבוקר. אני בליווי של פסיכולוגית, פסיכיאטר, קבוצת תמיכה. עושה מה שאני יכולה בשביל להמשיך. יש לי את הכלבים שלנו, שאני חייבת לדאוג להם. אני לא רוצה להיות מתה כשאני בחיים, אז אני משתדלת, אבל זה קשה כל כך. סבל יום-יומי, באמת".
איך את מנציחה את דניאל?
"היא בלב שלי, ואני מדברת עליה המון. חגגתי לה יום הולדת גדולה ומדהימה, הבאתי מישהי שתשיר, הכנתי מצגת עליה, באו אנשים ודיברנו עליה. ביום שישי האחרון היה טורניר כדורגל לזכרה, ואולי הוא יהפוך למסורת שנתית. אחרי שאני אתאושש קצת וברגע שיהיו לי יותר כוחות, אני רוצה לעשות משהו יותר קבוע לזכרה, אולי להתנדב בהוסטל שבו היא התגוררה כנערה ואחר כך עבדה בו. אני עושה את הראיון הזה בשבילה".
איך את רוצה שיזכרו את דניאל?
"אני רוצה שידעו שהיה לה את החיוך הכי יפה בעולם. שהיא כולה עשויה מלב, ושהיא אף פעם לא עשתה רע לאיש. כל מה שהיא עשתה זה לגרום לאנשים לשמוח. היא הייתה עושה הרצאות על הסיפור שלה ונתנה ככה כוחות להרבה אנשים, עזרה לאנשים בכל צרה שהם היו בה. דניאל היא הדבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה. יש משפט שדניאל תמיד הייתה אומרת, כשהייתי מתלוננת בפניה שהיא מעצבנת אותי: 'מאמי, כמוני את לא תמצאי בחוץ, אין, אין'. אני באמת חושבת שאף אחד, בחיים, לא יאהב אותי כמוה. לא חושבת שאני אהיה שוב נאהבת ככה".
