"יש פער עצום בין מה שקורה בתל אביב, שמצעד הגאווה שלה רק הולך וגדל מדי שנה, לבין מה שקורה בפריפריה", אומרת הקולנוענית והאוצרת הצעירה יעל נודלמן (27). "מחוץ לתל אביב עדיין פחות קל להיות להט"ב. הרבה פעמים זה אפילו קשה ומסוכן. מה גם שאני לא יודעת אם בשנה שבה ביטלו מצעדי גאווה בגלל איומים ברצח, אפשר בכלל לדבר על קידמה והתקדמות.
"אז נכון, יש תקנות שהשתפרו, יצא לאחרונה כרטיס אשראי לקהילה הגאה, ויש יותר פתיחות לגבי פונדקאות, אבל כל הקידמה הזאת עדיין רלוונטית רק לחלק מהקהילה, שהוא בדרך כלל גם החלק המקושר והחזק יותר מבחינה כלכלית. זה בהחלט לא הרוב. אני אישית הרבה יותר מזדהה עם השוליים. אולי בגלל המקום שממנו באתי וגדלתי, ואולי בגלל שאני משתייכת לקבוצה שלא פעם מודרת מהקהילה הגאה".
למה הכוונה?
"אני ביסקסואלית, וחשוב לי להדגיש את זה כי זאת לפעמים זהות חמקמקה שלא תמיד מתקבלת יפה".
"תמיד הגדרתי את עצמי כביסקסואלית. חטפתי על זה אש גם. יש נשים שלא מעוניינות לצאת עם ביסקסואליות בגלל כל מיני דעות קדומות או מחשש שאבגוד בהן עם גבר"
מתי הבנת שאת ביסקסואלית?
"אני לא סיפור של אחת שידעה מהגן שהיא כזאת. כנערה יצאתי עם בנים והיה לי חבר. בתיכון עברתי לבית ספר בכפר הירוק ונפלתי על שכבה שהיה בה המון שיח להט"בי. היו כמה בנות שיצאו מהארון ופתאום נהיו להן בנות זוג, זאת הייתה אווירה מאוד שונה מהאווירה שהכרתי בחולון.
"נהגתי ללבוש חולצות מכופתרות, ומלא בנות התחילו לשאול אותי אם אני לסבית בגלל הסטייל שלי. זה עניין אותי, ובהמשך הבנתי בעצמי שאני צריכה לבדוק את זה. בשנתיים הראשונות בתיכון ניסיתי למצוא חברה או בת זוג כדי לחוות את זה איתה, אבל לא הצלחתי והייתי נורא מתוסכלת. למדתי במגמת קולנוע והחיפוש הזה אחר בת זוג להתנסות ראשונה, הפך לסרט הגמר שלי.
"בסוף מצאתי, וכשזה קרה נדלק עליי האור. כשאותה חברה אמרה לי שהיא פחות בעניין שלי, כאב לי נורא ושם הבנתי סופית שאם זה כל כך כואב, כנראה שיש שם משהו. אחרי התיכון רציתי תווית, טייטל, והצגתי את עצמי כביסקסואלית. עם השנים נוסף לזה הרבה יותר עומק וזהות".
מצאת בסוף בת זוג?
"בגיל 19 נהייתה לי בת זוג בפעם הראשונה, ואז במשך חמש שנים יצאתי רק עם נשים. חייתי אורח חיים לסבי לחלוטין והייתי מאוד מעורבת בקהילה הלסבית, אבל תמיד הגדרתי את עצמי כביסקסואלית. חטפתי על זה אש גם. יש נשים שלא מעוניינות לצאת עם ביסקסואליות בגלל כל מיני דעות קדומות או מחשש שאבגוד בהן עם גבר.
"נכון, התפיסה הרווחת היא שביסקסואלים נהנים מכל העולמות, אבל החוויה שלי, ולדעתי גם של רוב הביסקסואלים, היא פחות ליהנות מכל העולמות ויותר כמו לחטוף מכל כיוון, גם מהקהילה וגם מבני או בנות זוג פוטנציאליים. בשלוש השנים האחרונות יש לי בן זוג, גבר סטרייט, שכמובן מאוד מודע, גם להגדרה וגם לעבר".
3 צפייה בגלריה
יעל נודלמן. בגיל 19 הייתה לה בת זוג בפעם הראשונה. ההורים סירבו לפגוש אותה
(צילום: יעל נודלמן)
החודש ייפתח בסינמטק בתל אביב פסטיבל "אנימיקס 22", המוקדש לאנימציה, לקריקטורה ולקומיקס, במסגרתו אוצרת נודלמן את מקבץ סרטי האנימציה הקווירים המכונה "בקצה הקשת", שמוקדש לזהויות ולקבוצות שוליים בקהילת הלהטב"ק.
"היה לי חשוב לעסוק בנושא שאני מכירה ומגיעה ממנו", אומרת נודלמן, "אז בחרתי בסרטים שמתעסקים באוכלוסיות שהן לא במיינסטרים הקהילתי ולא זוכות לדעתי למספיק זרקור. יש שישה סרטים במקבץ, שניים בינלאומיים וארבעה ישראלים, כולם עוסקים בזהות להט"בית בפריפריה גיאוגרפית או חברתית, בזהות טרנסית ובמאבקים של אנשים לא לבנים ובמדינות לא מערביות, בהן יש קושי גדול עם הנושא. בוא נגיד שזה הכי רחוק מהומואים תל אביבים שמתנשקים על משאיות. פחות כיוונתי לסרטים שעוסקים בעוד סיפור אהבה גנרי עם האפי-אנד או בסיפורי יציאה מהארון".
"זה כאב לי. רציתי שהם יכירו את בנות הזוג שלי"
נודלמן היא בוגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ותלמידת תואר שני באוצרות בבצלאל. זוכת פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הגאה. היא גדלה בשכונת ג'סי כהן שבחולון, בת יחידה לאבא שעלה מאוקראינה ולאמה שהגיעה מלטביה.
"עד גיל שלוש לא דיברתי מילה בעברית. דיברתי רק רוסית כי זה מה שדיברו בבית, ומי שגידלה אותי היא סבתא שלי, שלא דיברה את השפה. זה ממש סיפור הגירה קלאסי של סבתא בסלון, שני הורים אקדמאים - אמא רופאה ואבא מהנדס מכונות, שהתחילו כאן כעובדי ניקיון וסיעוד. בסוף אמא שלי חזרה לעסוק ברפואה, אבל אבא שלי פחות הצליח להשתלב בעבודות שתואמות את ההשכלה שלו, ועד היום הוא עובד במפעל".
"הם מעולם לא פגשו את בנות הזוג שהיו לי. עזבתי את הבית בגיל עשרים ועברתי לתל אביב בעיקר בגלל זה. אומנם אף פעם לא היה על הפרק איום בנידוי, אבל המשיכה שלי לא באמת התקבלה"
איך ההורים קיבלו את הזהות המינית שלך?
"הם לא קיבלו את זה הכי טוב. הם מעולם לא פגשו את בנות הזוג שהיו לי. הם מראש לא רצו לפגוש אותן ולא התעניינו בהן. עזבתי את הבית בגיל עשרים ועברתי לתל אביב בעיקר בגלל זה. אומנם אף פעם לא היה על הפרק איום בנידוי או משהו כזה, אבל המשיכה שלי לא באמת התקבלה.
"יש משהו בתרבות הרוסית שיותר אוהב שחור ולבן, פחות אפרוריות. אז אמרתי להם שאני ביסקסואלית, בזמן שהם ראו אותי בעבר עם חבר, ונותרה בהם התקווה שאני אחזור לגברים. גם יש אצלם קטע של מהגרים, רצון עז להשתלב בחברה, וזה אומר בין היתר לחיות עם גבר ולא עם אישה. אם הייתי אומרת להם שאני לסבית וזהו, זה היה אולי יותר קשה, אבל מעורר בהם פחות ספק".
3 צפייה בגלריה
תמונה מתוך הסרט "כמונו נאהבים". זהויות להט"ב בפריפריה
(צילום: באדיבות פסטיבל אנימיקס 22)
נפגעת מהם?
"זה כאב לי. לא ציפיתי שהם יבואו איתי למצעדים או שהם יצטרפו לארגון 'תהילה', כי הם באופן כללי אנשים סגורים, אבל כן רציתי שהם יכירו את בת הזוג שלי ושהם ישבו איתה לארוחה, ממש כמו שהם נוהגים עם בן הזוג שלי. לצערי, אמא שלי נפטרה בדיוק לפני שנה מקורונה. אין לי הרבה משפחה, ומהמעט שיש, אכפת לי".
איך מקבל את זה בן זוגך הנוכחי?
"אנחנו מכירים מהתיכון, אז זה משהו שהוא ידע מראש והוא מקבל את זה טוב. אני חייבת להודות שלי דווקא היו יותר חששות לגבי זה. למשל, כשאנחנו באים לאירועים של הקהילה, ברור לי שאני אקבל מבטים ושהוא ירגיש הרבה פחות נוח, כי הוא סטרייט ופחות קשור. יש עולם שלם שלי שהוא פחות שייך אליו".
איפה נראה אותך בעוד עשור?
"אני מקווה להמשיך בתחומי האמנות והתרבות, ומאוד מקווה להגיע לעמדת ניהול. אני מקווה שיהיה לי פסטיבל או מיזם משלי, לא לשם הטייטל, אלה כדי שבאמת תהיה לי האפשרות לשנות דברים מתוך עמדת השפעה.
"קולנוע הוא האמנות שלי והדרך שלי ליצור ולהתבטא, אבל פחות מעניין אותי לעשות את זה בצורה מסחרית או לעבוד בלביים סרטים של אחרים או פרסומות. יש בי גם רצון להתרחב לעוד תחומים באמנות, להרחיב אופקים ואפשרויות. יש חשיבות לעצם היותי אישה, דוברת רוסית, משכונה לא פשוטה וביסקסואלית".
"בקצה הקשת" יוצג בפסטיבל "אנימיקס 22" בסינמטק תל אביב ביום שישי 12/8 וביום שבת 13/8. לאחר ההקרנה הראשונה יתקיים פאנל בהנחיית האוצרת יעל נודלמן ויוצרים נוספים.
