"אני שוקל פחות מ-50 קילוגרמים על 1.77 סנטימטרים. יש ימים שאני מרגיש על הפנים ובקושי מצליח לקום מהמיטה. אני מפחד לעשות בדיקות או לספר למישהו על מה שעובר עליי, כדי שחלילה לא יגלו שיש לי משהו או יחשבו שאני חולה. בכל פעם כשאני מתבונן על עצמי במראה, אני שונא את עצמי ומרגיש שאם לא אהיה רזה, אף אחד לא ירצה אותי".
את הדברים המטלטלים האלה סיפר לי עמית (שמות המשתתפים שונו כדי לשמור על פרטיותם), בן 19 מאזור השפלה, שסובל מזה שלוש שנים מהפרעת אכילה. גם סלים, בן 20 מהצפון, מתמודד בשנים האחרונות עם הפרעת אכילה. אצלו היא מתבטאת בבולימיה - פולמוסי אכילה שגורמים לו לאכול כמויות גדולות של מזון ואז להקיא אותן.
"כשאני במצב רוח ירוד אני אוכל כדי לכפר על זה. אני מרגיש שאוכל הוא המפלט שלי ואני אוכל כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אבל מיד אחרי שאני עושה את זה אני מקיא הכול, ואז לא אוכל במשך ימים ואפילו שבועות. אני ממש חרד בנוגע למשקל שלי, ומרגיש שאני חייב לעשות הכול, אבל הכול על מנת להימנע מלעלות במשקל".
סלים ועמית הם רק שניים מתוך אלפי גברים להט"בים שסובלים מהפרעות אכילה. נדמה כי בדומה לנשים הטרוסקסואליות, גם גברים להט"בים חשופים ללחצים חברתיים מאסיביים שגורמים להם להאדיר את הרזון בתור מודל היופי העיקרי, ולעשות כל שביכולתם כדי לשמר אותו.
"הכמיהה לאוכל כרעב רגשי"
דפנה גרינר, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ומנהלת הקליניקה של המרכז הגאה, מסבירה: "אנחנו יצורים חברתיים, הסוציאליזציה עובדת עלינו וכיוון שאנחנו רוצים להרגיש חלק ושייכות אנחנו עלולים לאמץ, גם בלא מודע, תפיסות וחוקים מסוימים שלפיהם אנחנו בוחרים להגדיר את הזהות הלהט"בית-גברית שלנו.
"הבעיה היא שבחלקים לא מבוטלים במרחבים הלהט"בים, גבריות נתפסת באופן מאוד מסוים – מבנה גוף שרירי והתנהגות שמדמה גברים סטרייטים, דבר שגורם לרבים מהם, באופן לא מודע, לסלוד מהחלקים הנשיים יותר שבתוכם, ולהחליף אותם בשלל פעולות שנתפסות כגבריות – להתאמן ולפתח את הגוף, לשכב מלא ועוד. תפיסה זו, שמתייחסת לזהות שלנו כפגומה, עלולה לייצר אצל גברים להט"בים הפרעות אכילה".
גרינר סבורה כי הפרעות אכילה דומות מאוד להתמכרות לאלכוהול, סמים וסקס. "מקור ההפרעה הוא במחשבה", אומרת גרינר. "זה לאו דווקא כמה אכלתי, כמו עצם ההתעסקות בזה וההשלכות של האכילה על הגוף. צריך להבין שאכילת יתר או אכילה רגשית היא הפרעת אכילה לכל דבר ועניין. אוכל, במיוחד בתרבות שלנו, מייצג משפחתיות וקהילתיות, והרבה פעמים הכמיהה לאוכל קשורה גם לרעב רגשי - לצורך בחום, באהבה, בתמיכה ובאינטימיות, וכשזה חסר זה עלול להשפיע על הרגלי האכילה שלנו".
לדבריה, יש אנשים שאוכלים יותר על מנת להרגיש טוב עם עצמם, אך אחר כך חשים ריקנות ובדידות וצורך עז למלא חסך כלשהו בתוכם. זה המקום שבו נראה אותם מאמצים סוג של 'פיצוי' שבא לידי ביטוי בהקאות, צומות או בפעילות ספורטיבית מוגזמת.
שאלת המראה החיצוני
ד"ר גל וגנר הוא רופא משפחה במרפאת גן מאיר ויו"ר החברה לרפואת להט"ב בהסתדרות הרפואית. לטענתו, אומנם הפרעות אכילה נפוצות יותר בקרב נשים מאשר אצל גברים באוכלוסייה הכללית, אך בקרב גברים על הספקטרום הלהט"בי הן נפוצות הרבה יותר מאשר בקרב גברים סטרייטים. "אנחנו נתקלים בזה לא מעט ודווקא בגילים צעירים יותר. ההפרעות הללו מתבטאות בתחושה של הפרעה בדימוי הגוף אשר גורמת לסובלים ממנה לחוש סלידה ואי-קבלה של הגוף שלהם".
הוא מוסיף כי הפרעות האכילה באות לידי ביטוי בספקטרום רחב של תסמינים: מאכילת יתר ועד להימנעות טוטאלית מאכילה. "אנחנו רואים שזה בדרך כלל מלווה בדיכאון, חרדות ובעיסוק אובססיבי באכילה ובמשקל", הוא אומר אך מדגיש כי לא תמיד אנשים הסובלים מההפרעות הללו מודעים בהכרח לקושי הזה אצלם, וגם כאשר הם כן מודעים אליו, קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם ההפרעה ללא תמיכה חברתית.
מחקרים שנערכו בעולם המערבי בשנים האחרונות משקפים את המציאות העגומה של להט"בים רבים ומצביעים על השכיחות הגבוהה של הפרעות האכילה בקרב גברים הומואים וביסקסואלים. כך, מחקר שפורסם בסוף 2020 מטעם המרכז הרפואי בבוסטון ארצות הברית, מראה כי לגברים הומואים יש סיכוי של פי 10 יותר לסבול מהתקפי אכילה מאשר גברים סטרייטים.
"אין סיבה אחת שבגינה גברים להט"בים סובלים יותר מהפרעות אכילה, אבל אי אפשר להתעלם משאלת המראה החיצוני ומהרצון של כולם להיות רזים וחטובים יותר, שאיפה שמאפיינת את שיח מודל היופי בקהילת הלהט"ב", אומר לנו ד"ר וגנר.
הוא ממליץ שאם יש לנו חבר או בן זוג שאנחנו חושדים כי סובל מהפרעת אכילה, למשל – חי בתחושה מתמדת של פחד לא רציונלי מעלייה במשקל על אף משקל אובייקטיבי נמוך, בעל תפיסה מעוותת של הגוף, סובל מהתקפי אכילה מרובה ומהירה המלווים בתחושת אשמה, הקאות או שלשולים יזומים, או עוסק בפעילות גופנית מוגברת בצורה קיצונית, מוטב כי נשקול לפנות לקבלת ייעוץ ועזרה חיצונית. ניתן למשל לפנות לאחד ממוקדי התמיכה של הקהילה – דרך קו הקשב של האגודה למען הלהט"ב והמרכז הגאה. "ניתן גם לפנות לרופא/ת המשפחה או לאיש/ת בריאות הנפש", הוא מפציר.
