קשה לתפוס איך במקום בו התרחש אחד הפשעים הנוראיים ביותר בתולדות האנושות כנגד הומוסקסואלים, בגרמניה הנאצית של הרייך השלישי, התרחשה שנים ספורות לפני כן פריחה תקדימית של חיים ותרבות להט"ב. בברלין של שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת, פעלה תת-תרבות חלוצית ומגוונת, שמשכה אליה קהלים מאירופה כולה.
לצד עשרות מועדוני לילה וברים ששירתו את הקהילה הגאה, והיצע עשיר של כתבי עת, יצירות ספרות, אמנות ובמה קווירים, התארגנו בשנים אלה גם קבוצת וארגונים הנחשבים לחלוצי התנועה למען זכויות הלהט"ב.
החשוב והבולט מבין הארגונים היה "המכון לסקסולוגיה", בהנהלת הרופא וחוקר המיניות היהודי-גרמני, מגנוס הירשפלד. מדובר בארגון הראשון בעולם ששם לו למטרה להביא ללגליזציה של יחסי מין בין גברים, דרך ביטול סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, אשר הגדיר יחסי מין אנאליים בין גברים כעבירה פלילית. בין החותמים על העצומה שיזם ד"ר הירשפלד בנושא, היו אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, הרמן הסה, מרטין בובר ואמיל זולא.
בשנת 1930 ביצע ד"ר הירשפלד את הניתוח לשינוי מין הראשון שתועד אי פעם. באותה שנה, בעקבות שתדלנות מתמשכת שלו בקרב המחוקקים ברייכסטאג, היה נראה כי גוברים הסיכויים לביטול הסעיף. זה כמובן השתנה עם התחזקות המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ועלייתה לשלטון ב-6 למאי 1933.
6 צפייה בגלריה
דוקטור מגנוס הירשפלד (מימין) ובן זוגו קרל גיס. הקים את "המכון לסקסולוגיה"
(צילום: מכון מגנוס הירשפלד)
ההסתה מטעם המפלגה הנאצית כנגד הומואים התחילה עוד לפני עלייתה לשלטון. אחת הכרזות שנתלו במהלך מערכת הבחירות הציגה חיילי SS בשער מועדון הומואים מפורסם בברלין, לצד הכיתוב "תנו לנו לסגור אותם". ואכן, אחת הפעולות הראשונות שנקטו הנאצים עם עלייתם לשלטון, הייתה לבזוז את "המכון לסקסולוגיה" בראשות הירשפלד, ולבצע שריפה פומבית של ספריית ארכיון המכון, בכיכר האופרה של ברלין. באותה הזדמנות הם גם החרימו את הרשימות השמיות של המכון, ובכך נחרץ דינם של הומואים אקטיביסטים רבים. לאחר התקיפה האלימה של המכון, נסגרו בזה אחר זה יתר הארגונים ומקומות הבילוי הגאים.
בזמן שהמכון שהקים נחרב, ד"ר הירשפלד היה בעיצומו של סיבוב הרצאות בינלאומי. כשנודע לו על הפעולה הנאצית הוא החליט שלא לשוב למולדתו וסיים את המסע בניס, אשר בצרפת, שם ניסה להקים מחדש את המכון, תוך כדי שהדיווחים על התפוררות הקהילה הברלינאית, רדיפה וכליאת חבריו, לא הפסיקו להגיע. בשנת 1935, ביום הולדתו ה-67, נפטר מגנוס הירשפלד מאירוע לב.
6 צפייה בגלריה
קריקטורה של מגנוס הירשפלד בשער העיתון הנאצי "דר שטרימר"
(צילום: ארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון)
הומוסקסואליות מוצהרת בקרב ראשי ה-SA
למרבה האירוניה וכעדות לאופורטוניזם האידיאולוגי, במפלגה שיצרה את המשנה ההומופובית שהביאה למותם ולהרס חייהם של אלפים רק בשל נטייתם המינית, פעלו, לפחות בראשיתה, הומוסקסואלים מחוץ לארון שכיהנו בעמדות בכירות. כך היה מקורבו של היטלר, מר ארנסט רהם, שהיה מייסד ומנהיג המיליציה העממית SA, שתרמה רבות לעליית הנאצים לשלטון. גם סגנו, אדמונד היינץ, היה מחוץ לארון.
עם עליית המפלגה לשלטון והתחזקותו של רהם, התערער הקשר שלו עם המנהיג, ובליל ה-30 ליוני 1934, בהוראת היטלר, נרצחו רהם וכל ראשי ה-SA באשמת פוטש, במה שכונה "ליל הסכינים הארוכות". בנאומו הראשון לאחר הרצח, האשים היטלר את רהם בבגידה ובשחיתות מינית. לאחר ש"ניקה" את מפלגתו מהומואים, החליט הצורר שהגיע הזמן "לטהר" את החברה הגרמנית כולה.
"עד שנת 1934 הקהילה ההומוסקסואלית לא באמת מרגישה או מבינה עד הסוף את האיום הנאצי כלפיה כי היא יודעת שראש ה-SA הוא הומו, ולכן לתחושתם הם מוגנים", מסביר יונתן מת'יוס, דוקטורנט להיסטוריה, מדריך ומנהל ארכיון התצלומים ב"יד ושם". "לאחר הרצח דברים מתחילים להשתנות, לעיתים בבת אחת".
בשנת 1935, סביב אישור הפרלמנט את "חוקי נירנברג" כנגד היהודים, שונה והוחמר סעיף 175. האיסור על יחסי מין אנאליים בין גברים הורחב לנשיקות ולהחזקת ידיים, מה שאפשר למשטר להרחיב את הרדיפה והמעצרים ולהרשיע יותר אנשים, ובקלות.
"עד שנת 1934 הקהילה ההומוסקסואלית לא באמת מרגישה או מבינה עד הסוף את האיום הנאצי כלפיה, כי היא יודעת שראש ה-SA הוא הומו, ולכן לתחושתם הם מוגנים"
התעמולה הנאצית הציגה מעתה את ההומוסקסואליות לא רק כעבירה מוסרית, אלא גם כפגיעה בחברה וכסיכון ביטחוני של ממש. מי שיישם את הרדיפה על הרקע המיני היה הגסטפו, בהנהגת פושע המלחמה, היינריך הימלר. "אנחנו יודעים שרדיפת הומוסקסואלים הייתה אובססיה אישית שלו, יותר מכל נאצי אחר", אומר מת'יוס. "ככל שכוחו השלטוני התחזק, כך גברה רדיפת ההומואים. הוא הפך לרודף הראשי, כמובן מבלי להמעיט במחויבותו העקבית להשמדת העם היהודי כולו".
הגסטפו ריכז רשימה של הומואים שעודכנה כל הזמן, כאשר אלו שנעצרו נאלצו, לעיתים בעינויים, למסור את כל שמות ההומואים שהכירו. ידוע על מקרה בו הימלר עינה באופן אישי קצין משטרה שנחשד בהומוסקסואליות. כ-100 אלף מעצרים על בסיס סעיף 175 בוצעו בתקופת השלטון הנאצי, עשרות אלפים נאסרו ונשלחו למחנות, כ-15 אלף נרצחו או לא שרדו. פעמים רבות הציעו השופטים לנאשמים להמיר את המאסר בסירוס "מרצון".
משולש ורוד הפוך
עם ירידת חיי קהילת הלהט"ב למחתרת, המפגשים שהמשיכו להתקיים הפכו לחשאיים, ונערכו בדירותיהן הפרטיות של אנשים מהקהילה. האמן ריצ'רד גרונר אירח בסוף שנת 1935 מסיבת כריסמס בדירתו הברלינאית. שכנתו, שהבחינה בסוג הקהל העולה במדרגות, הזעיקה את הגסטפו וכל משתתפי מסיבת החג נעצרו. גרונר, שהודה שהוא הומו, נאסר ושוחרר רק כעשר שנים מאוחר יותר, בתום המלחמה. לאחר השחרור עסק בציור, כשעבודותיו בעיקר תארו את זוועות המחנות.
"ככל שכוחו השלטוני של הימלר התחזק, כך גברה רדיפת ההומואים. הוא הפך לרודף הראשי"
גם הלשנות מצד קרובי משפחה לא חסרו. בחודש מרץ 1939 שלח יוסף קוהוט האוסטרי, בן 24, מכתב אהבה לחברו הגרמני. לפני שהמכתב הגיע ליעדו הוא נפל לידי אביו של החבר, בכיר נאצי. קוהוט נשלח למחנה עבודה, שרד את צעדת המוות ושוחרר לאחר נפילת המשטר.
ב-SS ובצבא הגרמני, יחסי מין בין גברים טופלו ביד קשה עוד יותר, כשבנובמבר 1941 הוכרז עונש מוות באמצעות עריפת ראש בגיליוטינה ללובש מדים שהואשם בסעיף 175. הימלר עצמו חתם על מסמכי ההוצאה להורג על רקע זה. במחנות העבודה והריכוז סומנו הומואים במשולש ורוד הפוך. הם נחשבו מבחינת ההיררכיה של האסירים הארים לנחותים מכולם.
6 צפייה בגלריה
"הומואים נחשבו לאסירים הנחותים מכולם". תמונה מתוך ההצגה "עקומים", באדיבות תיאטרון "הבימה"
(צילום: זראר אלון)
מלבד ההתעללות היתרה מצד הסוהרים, הומואים סבלו מהשפלות גם מצד האסירים שחלקו איתם תא. טרנסג'נדרים ואנשים על הקשת הטרנסית קוטלגו כהומואים, וזכו לאותו טלאי ולאותו היחס. במתחמי הלינה של המשולש הוורוד הקפידו להשאיר את האורות דולקים במשך כל הלילה, והאסירים חויבו להשאיר את שתי ידיהם מחוץ לשמיכה, גם בקור העז. אסיר שנמצא עם יד מתחת לשמיכה הוכה קשות, לעיתים עד מוות. הומוסקסואלים רבים גויסו בכפייה לניסויים רפואיים. כעבור עשרות שנים, יהפוך המשולש הוורוד לאחד הסמלים הבולטים של קהילות גאות ברחבי העולם.
סיפורו של פרדי הירש
פרדי הירש היה ספורטאי ואיש חינוך יהודי, וכן הומו גלוי. משפחתו עזבה את גרמניה עם עליית היטלר לשלטון, אך הוא החליט להישאר, ובהמשך, כשנרדף על רקע מיני, עזב לפראג, שם הכיר את יאן מאוטנר, מי שיהפוך לבן זוגו. שניהם לימדו חינוך גופני, התגוררו יחד והיו זוג מוכר בעיר.
הירש פעל באגודות ספורט יהודיות, ביניהן "אגודת מכבי פראג" ו"הגיבור פראג", במסגרתן אירגן אימונים לילדים. הוא גם היה פעיל בהכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל, חלקם הצליחו ברגע האחרון להגיע ארצה. בשנת 1941 נשלח הירש לגטו טרזינשטט. גם שם המשיך לעסוק באימון ילדים, בעיקר כדי לשמור על מצבם הנפשי והפיזי למען הישרדותם. העובדה שהיה גרמני בגטו שרוב אוכלוסייתו צ'כית, בשילוב עם מראהו המוקפד והתנהלותו מלאת הביטחון, הקנו לו מידה מסוימת של כבוד בקרב קציני ה-SS, ולמרות זאת, בקיץ 1943 נשלח הירש לאושוויץ-בירקנאו.
להבדיל מרוב הנכנסים בשער מחנה ההשמדה, שמוצאים את מותם תוך זמן קצר, הירש שרד שישה חודשים. הוא נשלח אל "מחנה המשפחות", שהוכן על ידי הנאצים לקראת ביקור משלחת הצלב האדום, שם מונה לראש בלוק הילדים והפך במהירה לדמות הסמכותית ביותר מבין אסירי המחנה. על פי עדויות ניצולים, הירש ניהל מערכות יחסים גם באושוויץ, כנראה עם קצין גרמני.
בהמשך, בשל מעמדו במחנה, הוצע לו על ידי קבוצת אסירים מורדים להנהיג מרד, אך הוא סירב כי חשש שהמרד יביא לרצח המוני של כלל האסירים במחנה. ב-8 למרץ 1944, הירש שם קץ לחייו באמצעות מנת יתר של כדורי הרגעה.
"כמעט ולא הייתה רדיפת לסביות רק על היותן לסביות. יחסים בין נשים לא נכללו בסעיף 175. כן היה צו בחוק הפלילי של 'א-סוציאליות', וזאת הייתה העילה במקרים בהם כן רדפו נשים"
"החוויה של הומוסקסואל בשואה יכולה להיות מאוד שונה", אומר יונתן מת'יוס. "יש הומוסקסואלים גרמנים שסבלו רק על רקע מיניותם ויש יהודים הומואים שסבלו משתי הבחינות. צריך להבדיל גם בין שואת היהודים בה המשטר הנאצי ביקש להשמיד את כל יהדות אירופה, לבין ההומוסקסואליות שנחשבה לאיום מבית. לצורך העניין, הנאצים רדפו אחר הומואים גרמנים, אבל לא עסקו ברדיפתם בעמים אחרים. יהודים הם ביקשו להשמיד בכל מקום.
"במקרה של הירש, הוא התמודד עם היותו יהודי, אבל גם עם היותו הומו מול הקהילה היהודית שלא כולה קיבלה את זה באותו האופן. יש תיעוד של דיון ביודנראט, שכלל דעות מנוגדות לגבי האם זה נכון שהירש כהומוסקסואל יעבוד עם ילדים. בדיעבד, כל חניכיו שניצלו, הציגו אותו בהמשך כמי שהציל אותם, ולתחושתם הם חווים לו את חייהם".
מה היה יחס המשטר כלפי לסביות?
"לא הייתה רדיפה ברמה ההצהרתית וכמעט ולא הייתה רדיפת לסביות רק על היותן לסביות. יחסים בין נשים לא נכללו בסעיף 175. צריך לזכור את הקונטקסט של החברה הפטריארכלית הגרמנית, שיחסה לנשים בכלל היה של נחיתות. נשים לא לקחו חלק במפלגה ובצבא, שהיו שני הגופים הדומיננטיים ביותר בחברה הזאת, ולכן הנאצים לא ראו בלסביות כאיום חברתי ופוליטי כפי שהם ראו בבירור בהומואים. היה צו בחוק הפלילי של 'א-סוציאליות', וזאת הייתה העילה במקרים בהם כן רדפו נשים".
מה היה היחס לטרנסג'נדרים?
"טרנסג'נדר שהוגדר בלידתו זכר נחשב להומו, טרנסג'נדר שהוגדרה בלידתה אישה יכולה הייתה להיות מואשמת בסעיף של א-סוציאליות. אבל הגבול או המנעד בין לסבית לטרנסג'נדר לא תמיד היה ברור וחד-משמעי".
סיפורה של חסידת אומות העולם, אילזה סוניה טוצקה
המוזיקאית הגרמניה אילזה סוניה טוצקה ניהלה קשרים רבים עם יהודיות ויהודים, והתעלמה במופגן מהחלוקה הגזעית והחברתית בין ארים ללא ארים. לאחר חקיקת חוקי נירנברג היא סייעה לחלק מחברותיה היהודיות להימלט. מי שנראתה תמיד לבושה בחליפה גברית מחויטת, והקפידה על תספורת קצרה, הפכה למטרה להלשנות והועמדה בהמשך תחת פיקוח הגסטפו.
בשנת 1943 היא ניסתה להימלט מגרמניה יחד עם ידידתה היהודייה, נגנית החליל רות באזינסקי. במסע ארוך ומפרך השתיים הצליחו להגיע עד לגבול השוויצרי, אך נתפסו והוסגרו לגסטאפו. באזינסקי נשלחה לאושוויץ, שם צורפה לתזמורת הנשים וכך שרדה את השואה. טוצקה נחקרה ונשפטה, הוכרזה כ"בלתי ניתנת לתיקון", נשלחה למחנה עבודה ושוחררה בתום המלחמה. טוצקה הוכרה על ידי "יד ושם" כחסידת אומות העולם.
"ידע נא העולם כי הומואים אינם פחדנים"
האמן והסופר ההולנדי, וילם ארונדאוס, היה הומו גלוי עוד לפני המלחמה, והפך במהלכה לחבר דומיננטי בתנועת ההתנגדות האנטי נאצית. לאחר הכיבוש הנאצי של הולנד, הוא פעל להצלת יהודים, בעיקר על ידי השגת מסמכים מזויפים, והטמעתם של הנרדפים הפוטנציאליים באוכלוסייה הכללית. הוא גם זכור כמי שפעל לגיוס קהילת האמנים המקומית לתנועת ההתנגדות.
יחד עם חברתו הטובה, המוזיקאית הלסבית פרידה בלינפנט, הוא הוביל פעולה חבלנית, במהלכה הם פוצצו את בניין מרשם האוכלוסין באמסטרדם. בתוך שבוע ארונדאוס וחלק מחבריו לפעולה נעצרו ובהמשך גם הוצאו להורג. מילותיו האחרונות של ארונדאוס לפני הוצאתו להורג היו: "ידע נא העולם כי הומוסקסואלים אינם פחדנים". שנים לאחר הירצחו הוא הוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם, ואף הוענק לו "צלב זיכרון ההתנגדות" על ידי מלכת הולנד.
האפליה ורדיפת ההומואים לא הסתיימה עם נפילת השלטון הנאצי ושחרור המחנות בשנת 1945, מאחר שגם במערב וגם במזרח גרמניה לא הסירו את סעיף 175 מספר החוקים, כפי שהוסרה כל חקיקה נאצית אחרת. אומנם בשנות ה-50 וה-60 ניסוחי הסעיף רוככו, ובאופן הדרגתי פחתו מספר ההרשעות, אך רק בשנת 1994, לאחר איחוד גרמניה, בוטל הסעיף באופן רשמי.
עם ביטולו, הכירה ממשלת גרמניה המאוחדת בהומוסקסואלים שנכלאו בתקופת הנאצים כקורבנות השואה, והחלה לפצותם. בשנת 2002 הודיע הפרלמנט הגרמני על חנינה כללית להומואים שהורשעו, וביקש את סליחתם.
"עקומים", מחזהו המצליח של היהודי-אמריקאי מרטין שרמן, שעלה על בימות לונדון וניו-יורק בסוף שנות ה-70, הוא אחת היצירות הראשונות שתיארו את רדיפת ההומוסקסואלים בתקופה חשוכה זאת. המחזה תורגם לעשרות שפות, זכה לעיבוד קולנועי, הגביר את המודעות לנושא ובהמשך גם את המחקר. בימים אלה מועלית בתיאטרון הבימה גרסה עברית למחזה בבימויו של משה קפטן, מנהלו האמנותי של התיאטרון, ובהשתתפות השחקנים מיכאל אלוני, אלכס קרול, שי גבסו, ניר זליחובסקי ואורי הוכמן.
בערים שונות בעולם הוקמו אנדרטאות להנצחת קורבנות להט"ב שנרדפו ונרצחו על ידי הנאצים, ובשנת 2013 הוקמה בגן מאיר בתל אביב, בפתח המרכז הגאה, אנדרטה לזכר קורבנות הנאצים שנרדפו על רקע נטייתם המינית.
