"אני בחור נשי, עדין ורגיש, זה חלק מהיופי שלי, זה הצבע המיוחד שבי. זה בא לידי ביטוי בכל דבר שאני נוגע בו", אומר יובל גלבוע (25), זמר ופסנתרן מירושלים. "היום אני כבר לא מתבייש בזה, אבל זה לא תמיד היה ככה".
הוא נולד וגדל בבית שמש, להורים דתיים-ליברליים, בן בכור מתוך ארבעה אחים ואחיות. כשהיה בן שש עברה המשפחה למודיעין. אביו הוא מרצה וראש החוג למוזיקה באוניברסיטת בר אילן, ואמו היא עובדת סוציאלית בתחום השיקום. "כילד הייתי חופשי ומאושר. מגיל צעיר שרתי ורקדתי בכל הזדמנות. הייתי משחק עם ברביות ובמשחקים אחרים שהם יותר של בנות.
"הייתי גם משחק עם עצמי בלהיות אישה. הייתה לי מגבת שהייתי שם על הראש כמו מעין פאה או כיסוי ראש ומסתכל במראה, מדמיין שאני אישה גדולה. ככל שהתבגרתי, התחלתי להבין שזה משהו שבנים אחרים לא כל כך עושים, ומילד חופשי הפכתי בהדרגתיות ליותר מסוגר, מבין שאני הרבה יותר עדין משאר הבנים, והתחלתי להתבייש בגוף שלי".
איך הגיבו ההורים לגילויי הנשיות שלך בילדות?
"אני לא זוכר תגובה רעה או טובה. ההורים שלי שומרי שבת כמובן ומתפללים בבית כנסת, אבל מבחינת המחשבה על העולם הם מאוד פתוחים, ליברלים, גם מבחינת הדעות הפוליטיות. כשרקדתי ושרתי, הם התגאו בי. הם היו הקהל שלי בכל פעם כשהמצאתי ריקוד חדש.
"אבל היו גם מרחבים שונים, כמו בית הספר, שבהם הייתי חוטף קללות די קבועות מצד הבנים בכיתה כי זיהו בי משהו אחר. היו אומרים לי, 'יא נשי', קוראים לי 'הומו' ו'קוקסינל'. ככל שעלה הגיל זה החריף, אבל אף פעם לא סיפרתי על זה להורים. הייתי ילד עדין, מאוד מסתיר ומשקר, מנסה להיות טוב ולרצות את כולם. התחברתי לדברים של בנות ופחות לכדורגל. האלימות של הבנים הלחיצה אותי".
הייתה גם אלימות פיזית כלפיך?
"אלימות פיזית ממש אני לא זוכר, אבל כן אלימות מילולית. הייתי מאוד מתגונן. כשקיללו אותי לא הייתי מחזיר כי רציתי לשמור על עצמי. הייתה פעם אחת שחיבלו לי באופניים, הוציאו לי את הברקסים, זה היה ממש מסוכן. הייתה אווירה של להתנכל לי, אווירה מאוד לא בטוחה. הייתי מגיע לבית ספר ולא יודע איך היום יתחיל ואיך הוא ייגמר, כמה קללות אני אחטוף ומה יגידו המורים".
4 צפייה בגלריה
יובל גלבוע. "הייתי מגיע לבית ספר ולא יודע איך היום יתחיל ואיך הוא ייגמר"
(צילום: קליה ג'יזל ליטמן)
איך הגיבו המורים והצוות החינוכי?
"מעבר לקללות של הבנים היה עניין גם עם חלק מהמורים, רבנים שהקדישו שיעורים שלמים לנאומים על 'ההומואים מתל אביב', שהם מבחינתם אנשים נחותים, מגונים וסוטים, שזקוקים לטיפול ולריפוי. אני זוכר את המחנך שלי, שהיה מאוד הומופוב. הוא התייחס לתופעה כאל מחלה".
מה זה עשה לך כששמעת את הדברים הקשים האלה?
"בשלב זה הבנתי כבר שהמשיכה שלי היא יותר לבנים, לכן הבנתי שהרב מדבר גם עליי. כשהוא אמר שאפשר להחלים, חשבתי שאולי זה נכון, שזה יכול לעבור, אז ביקשתי להחלים בתפילות. אני זוכר שבכל בוקר, בתפילת 18, בשלב של הבקשה האישית הייתי מבקש להבריא, שזה יעבור ושאני אהיה כמו כולם, שאיכשהו גם אני אימשך לבנות.
"לא יכולתי לשנות את הקול הגבוה שלי או את צורת ההליכה שלי או את העדינות שבי, לא יכולתי להתנהג כמו 'גבר-גבר' כי זה לא הסתדר, אז לא באמת יכולתי להסתיר, אבל יכולתי להתבייש. פה אני מתחיל להיכנס לשלב הארון. גם במקום הפרטי מול אלוהים התחלתי לשאול שאלות. הבנתי שיש איסור, אז התלוו לתחושות שלי הרבה בושה ואשמה, נוצרה מצוקה ופחד".
"הבנתי שהרב מדבר גם עליי. כשהוא אמר שאפשר להחלים חשבתי שאולי זה נכון, שזה יכול לעבור, אז ביקשתי להחלים בתפילות. אני זוכר שבכל בוקר בתפילת 18, בשלב של הבקשה האישית, הייתי מבקש להבריא"
"בגיל 16, אחרי שלוש שנים בבית ספר דתי של בנים בלבד, הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעבור את האלימות המילולית שהייתה יום-יומית, אז עברתי לתיכון אחר, לפנימייה חילונית בירושלים שהייתה בה מגמה למוזיקה קלאסית. רציתי מקום שיכבד אותי. זה היה שינוי של 180 מעלות. היו שם בנים ובנות יחד, הרוב חילוניים, מקום מאוד ליברלי שהרגשתי בו שלא שופטים אותי. זה תיכון של אמנויות שהוא אפילו קצת אליטיסטי.
"שם, לאט-לאט הבנתי שאני פחות חריג, שיש עוד כמוני. אבל גם בתיכון החדש הייתי שונה, עדיין דתי עם כיפה, אז שונה גם כהומו וגם כדתי, וזה לא היה פשוט. בתקופה הזו התחלתי לחפש באינטרנט מושגים שיעזרו לי להבין מי אני ומה אני מרגיש. חיפשתי גם תמונות עירום של בנים, כדי להבין למי אני נמשך.
"שם, בעודי רחוק מהבית, מהסביבה שבה גדלתי, התחיל תהליך התבגרות שבמסגרתו יצאתי מהארון. בהתחלה התאמנתי על זה. למשל, כשהייתי בבריכה הייתי צולל למים העמוקים, ואיפה שאף אחד לא רואה ולא שומע אותי, הייתי מתאמן בלהגיד את המילים 'אני הומו' שוב ושוב. אחר כך סיפרתי. קודם לחברה טובה, אחר כך לבן דוד שידעתי שיקבל אותי, ואז יצאתי מול ההורים".
איך זה קרה מול ההורים?
"באחת השבתות הושבתי את שני ההורים יחד לשיחה איתי. במשך דקות ארוכות ניסיתי להוציא את זה מהפה ולא הצלחתי, עד שבקול רועד סיפרתי להם. הם חיבקו אותי ותמכו אבל גם בכו, זה היה בכי של התרגשות. זו הייתה שיחה חיובית בסך הכול, אבל לא פשוטה להם וגם לא לי.
"בהמשך הם עזרו לי ביציאה מול הסבתות ומול המשפחה המורחבת. ממש אחר כך הצטרפתי לקבוצה של 'איגי' דתיים וזה מאוד עזר לי, זו הייתה קבוצה של בנים דתיים בלבד, להבדיל מהיום שהקבוצות הדתיות מעורבות. בתקופה הזו גם הפסקתי לראשונה ללכת עם כיפה ובהמשך נפרדתי ממנה לגמרי. עלו בתוכי שאלות לגבי האמונה שלי באלוהים ולגבי הדתיות שלי".
"כשהייתי בבריכה הייתי צולל למים העמוקים, ואיפה שאף אחד לא ראה ולא שמע אותי, הייתי מתאמן בלהגיד את המילים 'אני הומו' שוב ושוב"
ההתרחקות מהדת הייתה קשורה ליציאה מהארון?
"ההתרחקות מהדת באמת באה די במקביל ליציאה מהארון. היה לי קשה ללכת עם כיפה, בגלל מה שהיא מסמלת לאנשים אחרים, הרגשתי שזה מתייג אותי. למרות שדווקא בילדות, כשבית הספר היה מקום מאיים, בית הכנסת היה מקום מעצים, מקום שנותן לי במה, אז לא רציתי לעזוב את הדת בצורה חריפה. התהליך היה מאוד הדרגתי. לא רציתי ישר לזרוק הכול. עד אז הייתי מתפלל כל יום, מאוד פעיל בבית הכנסת, עולה וקורא בתורה. אמונה באלוהים היא דבר מאוד פרטי, שיוך מגזרי זה משהו אחר".
יצאת מהארון בשלב שבו עוד לא היה לך ניסיון עם בנים. נכון?
"נכון. היה לי חשוב להשלים עם מה שאני מרגיש, לדעת שזה בסדר, עוד לפני המימוש עצמו. גם להיות בסדר עם הדמות שאני, עם הנשיות שבי שהיא הומואית. ההשלמה העצמית הייתה לי חשובה יותר מכל ניסיון מיני או רומנטי כזה או אחר".
"לא רציתי לעזוב את הדת בצורה חריפה. התהליך היה מאוד הדרגתי, לא רציתי ישר לזרוק הכול. עד אז הייתי מתפלל כל יום, מאוד פעיל בבית הכנסת, עולה וקורא בתורה. אמונה באלוהים זה דבר מאוד פרטי, שיוך מגזרי זה משהו אחר"
מתי הייתה ההתנסות הראשונה?
"עוד לפני ההתנסות הראשונה הייתה לי תשוקה מאוד גדולה למישהו. כשהייתי בקבוצה של 'איגי', היה שם בחור שכל פעם שהוא היה מגיע, הייתי מתחיל להרגיש דברים. התחברתי אליו כי הרגשתי שהוא עבר משהו דומה למה שאני עברתי, הבנו אחד את השני, והתאהבתי בו. הוא היה יפיוף ומוכשר ונהיינו חברים טובים. התחלנו לצאת יחד למקומות, ובקיץ היינו הולכים יחד לים. זאת הייתה התאהבות של נער מתבגר בחבר טוב, אבל שום דבר לא התממש מבחינה מינית או רומנטית".
למדתי ממנו על אהבה, אבל לא היינו במקום שווה
כשסיים את לימודיו, גלבוע התגייס לצבא ושירת כקלידן בלהקה צבאית. לאחר שהשתחרר עבר לירושלים, שבה הוא גר כיום בדירה עם שותפות. הוא עובד כמורה לפסנתר ומשמש כפסנתרן בסניף הירושלמי של הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ובמקביל מפתח קריירה כזמר-יוצר. הוא הוציא לאחרונה שני סינגלים: "אמבטיה" העוסק באהבה גאה אך בלתי ממומשת, ו"בתוך הילד הזה מסתתרת אישה" המדבר בעד עצמו. בקרוב יצא הסינגל השלישי, "עטוף בטלית צבעונית", לקראת אלבום הבכורה שלו שיצא בהמשך השנה.
מתי לראשונה הצלחת לממש קשר רומנטי?
"היו לי כל מיני התנסויות, אבל מערכת יחסים רצינית שאפשר לקרוא לה זוגיות, הייתה לי רק בסוף הצבא, בגיל 21. הייתי בפסטיבל מוזיקה גאה ושם הכרתי בחור מהמם שהיה מבוגר ממני ב-12 שנים, וגם הרבה יותר מנוסה. סוף-סוף מצאתי מישהו שרוצה בי ואני בו. הייתה משיכה וגם חיבור מדהים.
"במשך חצי שנה היינו בלתי נפרדים, זה היה אינטנסיבי. אני עדיין גרתי אז עם ההורים ולו הייתה דירה משלו בתל אביב. זו הייתה בשבילי קפיצה לעולם יותר בוגר. הוא הכיר לי את ההורים שלו ואת המשפחה המורחבת. בשלב מסוים, הזמנתי אותו להורים שלי והם מאוד התרגשו ושמחו בשבילי, הם אהבו אותו.
"למדתי ממנו על אהבה, זה היה הדדי, יפה ומרגש, אבל הפערים מבחינת המקום בחיים היו גדולים, גם פער הגיל הפריע. בשלב מסוים הבנתי שיש לי עוד המון מה לעבור, הרגשתי שאני רוצה להיות בזוגיות עם מישהו ממקום שווה יותר. אחרי שנפרדנו יצאתי מהבית של ההורים ושכרתי דירה בירושלים. מאז היו לי כל מיני ניסיונות, אבל לא משהו שהשתווה לאהבה הזאת".
החוויות הקשות בילדות משפיעות על ההתנהגות שלך כיום, כאדם בוגר?
"כשאני נתקל במרחבים שמזכירים לי מרחבים מהילדות, מרחבים שיש בהם גברים מצ'ואיסטים, אז אני מרגיש את החריגות שלי, מרגיש שאני לא בדיוק שייך. אני נמנע מראש ממרחבים כאלה".
אתה עדיין נתקל בדחייה או בחוסר קבלה בשל הנשיות שבך?
"אני כבר לא חוטף קללות על זה, אבל בהחלט יש בקהילה הגאה משיכה בלתי נגמרת לגבריות, לחדר כושר. זה בסדר גמור שכל אחד יהיה מה שהוא רוצה ויימשך למי שהוא רוצה, וזה בסדר שאני לא הטעם של כולם, אבל בדרך אנחנו פוגעים ביחס שלנו להומואים יותר עדינים ונשיים.
"רואים את זה היטב ב'גריינדר', שזה מרחב מאוד שיפוטי ולפעמים אלים. פעם, כשהייתי צריך לשלוח תמונה, הייתי בוחר בזו שבה אני מחצין משהו יותר גברי, כי דברים נשיים נחשבים אצל גייז להרבה פחות מושכים. יש כל כך הרבה פרופילים שכותבים 'אני גברי ומחפש גבריים בלבד'. למה נשיות אצל גברים זה פחות סקסי? למה 'יא גבר' זו מחמאה ו'יא נשי' זה משהו מוריד ולא מעצים? אני חושב שאפילו אנחנו, ההומואים, לא מאפשרים מספיק ביטוי לצדדים הנשיים שבנו ונאבקים בנראות הנשית. המסר שלי הוא שיש מקום לצדדים הנשיים שבנו".
איפה אתה כיום מבחינת היחס לדת?
"אני מגדיר את עצמי דתל"ש, ומאוד אוהב את ההגדרה הזו. כשאני פוגש דתל"שים אני ישר מזהה, מבין ומרגיש. מבחינה תרבותית ואומנותית, לא זרקתי את הדת".
"למה נשיות אצל גברים זה פחות סקסי? למה 'יא גבר' זו מחמאה ו'יא נשי' זה משהו מוריד ולא מעצים? אני חושב שאפילו אנחנו, ההומואים, לא מאפשרים מספיק ביטוי לצדדים הנשיים שבנו"
מה דעתך על יחס הממסד הרבני ללהט"ב?
"אני לא מאמין או תומך בממסד הרבני, אף פעם לא הבנתי את הצורך באישור מאיזה רב חיצוני. חשוב לי להדגיש שיש בציונות הדתית גם רבנים שעוברים תהליך יפה, כמו הרב בני לאו שיש לו אח הומו. אני זוכר הרצאות מרגשות שלו על איך שהוא קיבל את אחיו. הוא מסייע מאוד להורים דתיים שהילדים שלהם יצאו מהארון, ולא רק הוא. כמובן שיש גם מקומות הרבה יותר שמרניים, זה מאוד תלוי במקום ובחברה".
אתה מרוצה מחיי הקהילה הגאה בירושלים?
"אני גר בירושלים כבר ארבע שנים, יש בה הרבה דתל"שים כמוני וגם אוכלוסיות מאוד מגוונות. יש בקהילה הגאה כאן אנשים עם סיפורים מיוחדים, זו קהילה קטנה, היא לא תל אביב מבחינת הגודל והמסיבות, היא נעימה ואינטימית. אני מרגיש פה בבית אבל יודע שיש אנשים מהקהילה הגאה כאן שלא מרגישים כמוני וחווים הרבה הומופוביה".
בשבוע שעבר היו ניסיונות של רבנים ואף של ראש העיר לבטל את מסיבת "טיפולי הרמה" במוזיאון מגדל דוד. זה לא צלח רק בזכות התערבות בית המשפט.
"הסיפור הזה מעורר זעם רציני ואני שמח שהוא נפתר בזכות בית המשפט. הקהילה הגאה כאן חייבת מוגנות ומקום, ואין מצב שמסיבה גאה תתבטל במרחב פרטי שכן מאכלס מסיבות אחרות. המצב בירושלים חשוב לי, אנחנו באמת נאבקים פה על הזכות שלנו להתקיים. חשוב שיהיו בירושלים להט"בים ושהם ירגישו פה בנוח. הקהילה הגאה לא יכולה להיות רק בתל אביב, יש עוד מקומות".
