"חשוב לי שלשון הפנייה אליי תהיה מעורבת, לתאר אותי גם במילה היא וגם במילה הוא, לפנות אליי גם עם את וגם עם אתה", מבהיר האמנית סער חירות סיטיון (27), שמסיים בימים אלה את השנה הרביעית במחלקה לאמנויות המסך ב'בצלאל', האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים.
"עסקתי המון זמן בלהגדיר ולהסביר את עצמי, בלפרשן את החוויה שלי. כשמבקשים ממני להגדיר את עצמי מבחינה זהותית, אני מבקשת שינסו לחוות אותי כמו שאני, בלי לצמצם אותי לתוך איזושהי מילה. אני לא מגדיר את עצמי תחת קטגוריה ספציפית, לא רואה את עצמי כמשהו אחד ויחיד, אלא כאוסף של חוויות וזהויות, שמתחברות בינן לבין עצמן. מבחינה פוליטית אני קווירית".
מה זה אומר?
"בקוויריות אתה חי בחוויה שהיא לא מודבקת לתפיסה מגדרית. חוויה שבה האדם והזהות שלו הם לא מילה, הם אוסף".
את.ה על הקשת הטרנסית?
"כשאני נכנסת למקום שאני רואה בו דגל טרנסי, אני בהחלט מרגיש בטוח יותר מאשר במקום שיש בו רק דגל גאווה".
4 צפייה בגלריה
סער חירות סיטיון. לחיות בחוויה שלא תלויה במגדר
(צילום: התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית)
4 צפייה בגלריה
סער חירות סיטיון. "לא רואה את עצמי כמשהו אחד ויחיד, אלא כאוסף של חוויות וזהויות"
(דרור סיתהכול, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית)
סיטיון שימש בתקופת לימודיה ועד לאחרונה כרכז האחווה הגאה ב'בצלאל', ואחראית תחום התרבות באחווה הגאה הארצית, המרכזת את הפעילות הגאה ב-30 קמפוסים ברחבי הארץ. לצד הפעילות הסטודנטיאלית, הוא מפיקה את פסטיבל הקולנוע הקווירי בירושלים, שיתקיים בחודש אוקטובר השנה, בלוקיישנים שונים ברחבי ירושלים.
"הפסטיבל הקווירי שלנו הוא רדיקלי ומתחצף. מה שמייחד אותו הוא ההתמקדות באוכלוסיות המוחלשות שבתוך הקהילה הגאה - האוכלוסייה הטרנסית, הקווירית, הערבית-פלסטינית, מתמודדי נפש, על זה הדגש. שמנו גם דגש על חיבור בין מאבקים".
זה בטח מאתגר להפיק כזה פסטיבל בירושלים, ובכלל להתקיים בה עם זהות מגדרית אלטרנטיבית.
"אם אתה להט"ב בירושלים, בין אם שונה מגדרית ובין אם לא, באופן אוטומטי היציאה שלך אל המרחב בחוץ מהווה איזשהו איום או ערעור על הסטטוס. כשמסתכלים על תחילת הפמיניזם, הבעיה הראשונה מבחינת הציבור הייתה שנשים בכלל יצאו החוצה. כלומר, היציאה שלהן לעבוד, היא שערערה על הסדר הקיים. באופן דומה, זה מה שקורה בין השמרנים בירושלים לבין הקהילה הלהט"בקית. עצם היציאה שלנו למרחב העירוני כבר מערערת את הסדר וקוראת תיגר על אנשים אחרים. כשאנחנו עושים מצעד בירושלים, כמות האבטחה, המגנומטרים וההליקופטרים המרחפים מעלינו ומשקיפים עלינו בלי הפסקה, הם העדות המובהקת לכך".
איפה בעיר את גרה?
"אני גרה בשכונת פסגת זאב, ממש על הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. לפעמים אתה באמצע, בין שתי זהויות שמתנגשות לכאורה".
"כשאת שונה מגדרית ואת במרחב הציבורי, אתה משדר איזשהו ריח ונראות של תוקפנות וטרף, גם מצד הפוגעים וגם מצד גברים מחזרים שלא יודעים איך לתקשר עם אדם שהוא אחר"
איך אתה חווה את המתח הזה ברמה האישית?
"כשאני יוצא אל הרחוב אני חווה את זה, בין אם באמירות, בקללות, במבטים או בהתגרויות. השנאה מהמרחב, הדחייה והפגיעה, הם לא משהו שקורה ונגמר, הם מציאות מתמשכת. הפגיעה היא סדרתית. המרחב ממש דוחה אותך החוצה. כשאני יוצאת החוצה בירושלים, הרבה פעמים אנשים עוקבים אחריי. גברים זרים לגמרי עוקבים אחריי עד הבית. היית מרשה לעצמך לעקוב אחר אישה זרה ברחוב שהיא לא טרנסית? שהיא לא אטרקציה? יכול להיות שכן, כי נשים גם חוות את זה.
"אבל כשאת שונה מגדרית ואת במרחב הציבורי, אתה כאילו משדר איזשהו ריח ונראות של תוקפנות וטרף, גם מצד הפוגעים וגם מצד גברים מחזרים שלא יודעים בדיוק איך לתקשר עם אדם שהוא אחר. אני מרגישה שמבחינתם אני לא אדם, אני איזושהי אטרקציה, משהו שרוצים להכיר, להתנסות ולזרוק. אני מרגישה שאנשים רוצים להיכנס למקומות הכי פרטיים שלי, להיכנס למיטה שלי, לחלל אותי.
"הם רוצים להשיג משהו שהוא לא מושג, בלי לשאת בתוצאות של להיות עם בן אדם שהוא שונה מבחינה מגדרית. בלי לשאת בתוצאות של להיות עם קווירית או עם טרנסית. היצר שקיים בהם מוביל אותם לחוסר הבנה שאני בכלל בת אדם שחי ונושם. הם משתמשים בך, ואחר כך את נשארת עם עצמך, והבן אדם שהיה איתך ממשיך הלאה לסיפור הבא, לתחנה הבאה".
סיטיון נולדה וגדל בבת ים, להורים שעלו לארץ מטורקיה. "סיטיון זה בד סאטן", היא אומר. "הסבא רבא שלי והמשפחה שלי היו מוכרי בדי סאטן בסוריה". כשהיה בצבא, התחילה לעסוק באקטיביזם קווירי, דרך הרצאות וימי עיון שנהגה לארגן. "הייתי מרימה ימי עיון לכולם, מהחייל הכי פשוט בבסיס שלי ועד לראש החטיבה. זאת סביבה שבה אתה כל הזמן צריך לפרשן את עצמך, אז שיתפתי אותם והסברתי להם בצורה הכי מפורטת מי ומה אני. דיברתי על להט"ב ועל מגדר, הסברתי מהי לשון פנייה ולמה זה חשוב לי שיתחשבו בדברים האלה".
איך היו התגובות?
"זה יצר שיחה כנה ואישית. כשאתה רואה את הבן אדם עצמו מול הפנים שלך, ויש לו שם, אז זה כבר מעבר למשהו שקראת עליו ואתה מספר אחר כך לחבר. זה הופך למשהו שאתה לוקח על עצמך".
"עולם התרבות לא היה שורד בלי קוויריות, בלי להט"בים. אני באמת מאמינה שהקהילה הגאה היא זו שמחזיקה את האמנות ואת התרבות"
איך הייתה היציאה מהארון מול המשפחה?
"יצאתי מהארון בגיל 19, וההתחלה לא הייתה קלה. הדאגה הראשונית של הרבה הורים עוסקת בדברים שאיתם הילד עתיד להתמודד, בדרך שצפויה לו. הרבה הורים לא מודעים לאפשרויות, למרחבים ולחוויות של להיות הומו, מעבר לרצון לצאת עם גבר או לקיים יחסי מין עם גבר. הדאגה הראשונה של ההורים שלי הייתה - 'איך תסתדר בעולם? איך יתייחסו אליך? איך תצליחי להתמודד עם כל השנאה שיש שם בחוץ?', אבל היום אני וההורים שלי חיים יחד. הם לגמרי חלק ממני ומהעבודה שלי. אמא שלי לקחה חלק בבנייה של פרויקט הגמר שלי, ואבא שלי עזר בלהסיע אותי ממקום למקום".
"הקהילה הגאה מחזיקה את האמנות והתרבות"
פרויקט הגמר של סיטיון הוא סרט קצר בשם "דה-רנס", שמוצג בימים אלה בתערוכת הבוגרים של 'בצלאל'. סרט שהוא מתכוונת להציג בפסטיבלים בינלאומיים. "הסרט מסכם את כל החוויה שלי בירושלים, עם התקיפות, התחושה של הזרות, עם התחושה של הניסיון לחגוג את עצמך, ובו בזמן גם להגן על עצמך. הוא יריית הסיום והחגיגה הכאוטית והבלגניסטית המוחלטת של מה שעשיתי. בפתיחת הסרט יש שיר בטורקית שבו זמרת צועניה שרה: 'לפעמים החיים שלי מאכזבים אותי, אבל אני מנסה לא לצעוק יותר מדי, כדי לא להפיל את המנגל ולשרוף הכול'.
"אני לוקחת את הדברים הכי כואבים וקשים שלי, כמו שאני מרגישה חייזר בחלל האמנות הישראלית. יש גם חלק בעבודה שלי שבו אני נמצאת במיטה עם כל סוגי הגברים הקיימים בארץ. כלומר, עם ייצוגים של גברים ישראלים כמו חייל, חרדי, עיתונאי, מתנחל. הם סביבי ואני שוכבת כמו ישו, עם ידיים פרושות. אני אומרת שאם אתם רוצים חלק ממני, אז אני אהיה האמא שלכם. השלום ביניכם יהיה דרכי בלבד".
מופיעות בסרט שלך גם כמה דמויות אייקוניות מהקהילה הגאה המקומית.
"נכון. שילבתי בו מונולוג של ננסי שניידר (אחת הטרנסג'נדריות הוותיקות בישראל, ח"א), שבו היא מספרת על הפעם ההיא שהיא הייתה עם האח של אוסמה בן לאדן במועדון לילה בשוויץ. ננסי שניידר וגילה גולדשטיין הן אלילות מבחינתי. הן עיצבו את הראיה התרבותית שלי. הבנתי דרכן מה זו קוויריות ומהי אמנות.
"מלכת הדראג הידועה 'מאמא דה לה סמאללה' מגלמת אצלי דמות מזרחית מוקצנת, שמלמדת את הצופים להכין מאכל דוחה לצלילי שיר ביידיש. היא אמא שמבשלת קדירה משוגעת בצבע אדום נועז, ומאכילה את הילד-ילדה הקווירית שלה. עשיתי טרולינג לצופה בעזרת כור היתוך גרוטסקי, אורגיה של זהויות. אפשר להגיד שכל הסרט הוא פרויקט קווירי לכל דבר. כל העשייה האמנותית שלי היא למען הקהילה ולמען להט"ב. לדעתי, עולם התרבות לא היה שורד ולא היה מתקיים בלי קוויריות, בלי להט"בים. אני באמת מאמינה שהקהילה הגאה היא זו שמחזיקה את האמנות ואת התרבות".
יש בסרט גם לא מעט עיסוק במוגבלויות.
"אני בעצמי מתמודדת עם OCD ועם חרדה. אני בעל מוגבלות, אני נכה המתמודד עם חיי היום-יום. בסרט אני מייצגת את האופן שבו אני רואה את זה ומרגיש כמו על כיסא גלגלים. ניסיתי להנכיח את התחושה של חוסר תנועה, חוסר יכולת לזוז, כי כשאתה חווה התקף פאניקה וחרדה אתה לא זז, אתה קופא במקום. הרבה דברים בחיים שיכולים להיות מובנים מאליהם לאדם אחד, נחווים אצלי כסיוט.
"לפעמים ההתמודדות עם מוגבלות של בריאות הנפש זה לא משהו שרואים או שמנכיחים במרחב. את סובלת אבל אף אחד לא רואה את מה שקורה לך בפנים. העבודה שלי היא גם עיבוד מחדש של טראומה, ניסיון לקחת את החוויה שלי ואת כל הדברים שקשה לי להגיד במילים לתוך מונטאז' ענק. אני אוהבת לעשות לחמעג'ון מפרות קדושות".
מה הן השאיפות המקצועיות שלך לעתיד?
"אני רוצה להקרין סרט על להט"ביות מזרחית בפסטיבל ברלין. אני רוצה לקבל פרס על במה של פסטיבל בינלאומי שהוא לא פסטיבל גאה. אני רוצה להנכיח את הזהות שלי ואת התרבות שלי בפני אחרים, מחוץ לקטגוריה הקלה. אני רוצה להילחם, לפרוץ את הספייס שלי, לכבוש את הירח".
