כל אישה שנמשכת לנשים מכירה את זה. שתיכן כבר במיטה, אחרי שאכלתן אחת לשנייה את הראש במשך שעות על כל אירוע מכונן מהילדות המוקדמת ועד ליציאה מהארון. אתן חרמניות אבל שום דבר לא קורה. מי תעשה את המוב הראשון? אף אחת. כשכן קורה משהו, הכול אוקוורד. מאוד. יש מי שסבורה כי הקרינג' שאנחנו חשות בתרחישים מיניים לסביים קשור להיעדר ייצוג לסבי בתרבות הפופולרית. כשאת לא יודעת איך משהו נראה, את לא יודעת למה לצפות. אין תסריט חברתי קבוע וברור לאיך נראה מפגש מיני נשי וחד-פעמי.
בשנים האחרונות ישנה עלייה בייצוג של העונג הנשי הסטרייטי, והוא מוצג כמורכב, בעוד זה הלסבי נשאר שטחי. בטלוויזיה סדרות כמו "חאנשי" ו"קורדרוי" מראות שגם נשים אוהבות סקס, וב"מיטות מסתובבות" הגיבורה עוברת בין ממדי זמן שונים בכל פעם שהיא מגיעה לאורגזמה. אבל דווקא בעידן שבו דמויות להט"בקיות הן חלק מכל סדרה, העונג הנשי הלסבי עדיין בולט בהיעדרו. בעוד סטרייטיות זוכות לייצוגים מגוונים של עונג נשי על המסך, לסביות נותרות עם הייצוג של הקרינג' בלבד.
סרטה הקצר של הבמאית נועה אנקרי, "לא נפתח לי", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית", שייערך בבית המכולות ביפו ב-1 ביוני, ויציג חמישה סרטים שעוסקים כולם בחוויה הלסבית, מייצג נאמנה את מציאות הקרינג' המוכרת היטב בעולם הלסבי.
בפתיחת הסרט, בן שמונה הדקות, גיבורה חסרת שם גוללת באפליקציית היכרויות כשהיא לבד במיטה. האור היחיד בחדר הוא האור שנפלט ממסך הטלפון שלה. דמות שנייה מגיעה אליה לסטוץ. השיחה לא זורמת, קשה להן להתקרב. ברגע שעוזבות את המסך, האינטימיות מלחיצה. הגיבורה חסרת ביטחון, חזרתית, והסקס ביניהן לא צולח, "לא נפתח".
"סקס לסבי הוא רגשי. גם אם הוא חד-פעמי"
"רציתי שזה יהיה קרינג'י ברמות. שזה יהיה 'וואט דה פאק'", אומרת אנקרי, סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שמודה שלמרות שהסרט אינו דוקומנטרי, הוא מבוסס על חוויה אמיתית שחוותה בעצמה. "רציתי להעביר את החוויה שהייתה לי, משהו דומה למה שקורה בסרט. לעשות סוג של שחזור של מה שהיה. סטרייטים חושבים שסקס לסבי זה כמו פורנו, וזה לא מה שקורה. בין שתי בנות האינטליגנציה הרגשית גבוהה יותר. אם היא לא נהנית, את שמה לב.
"הגיבורה שלנו מנסה, והיא קשובה. כשהגיבורה חוזרת אחרי המילים המדויקות של הסטוץ שלה, זה מראה לנו שהיא רואה אותה. כשהן במיטה, היא רואה שהפרטנרית שלה לא שם. היא שואלת אותה אם היא בסדר. יש תקשורת. אני מרגישה שסקס לסבי הוא מאוד רגשי. גם אם זה חד-פעמי, גם אם זה סטוץ. בעולם שלי, זה מלא ברגשות".
אנקרי: "אני מרגישה שסקס לסבי הוא מאוד רגשי. גם אם זה חד-פעמי, גם אם זה סטוץ. בעולם שלי, זה מלא ברגשות"
"רציתי שהצופות יזהו את עצמן שם", מסבירה אנקרי. "חברות סטרייטיות שלי לא הבינו את החוויה הזאת, אך כשהראיתי לחברות ביסיות ולסביות, הן מאוד הזדהו. היה לי חשוב שזה יהיה אמין, כמה שיותר קרוב למציאות. מי לא שוכבת במיטה בלילה וגוללת את הפיד או מסתכלת על תמונות של בחורה שיש לה קראש עליה".
3 צפייה בגלריה
" מי לא שוכבת במיטה בלילה וגוללת את הפיד?". מתוך הסרט "לא נפתח לי"
(צילום: מתוך הסרט )
כמו הסטרייטיות שצפו ולא הבינו, גם המרצה של אנקרי התקשה לקבל את הסיטואציה: "הוא אמר שההתנהגות של הגיבורה לא הגיונית. למשל, שלא הגיוני שאחרי שלא היה ביניהן סקס, היא מזמינה אותה להישאר ולראות סרט, ואני כלסבית מבינה שזה דווקא בדיוק ככה. זה לא בדיוק רצון להישאר חברות, אלא לנסות בדרך אחרת. היא ראתה שהשיחה ביניהן לא זורמת, אז היא ניסתה להביא לה את הלילה הכי טוב בעולם. כשזה לא הצליח מינית, היא מנסה בדרך אחרת, למרות שהאגו שלה פגוע. מנקודת המבט הגברית של המרצה שלי, בסיטואציות כאלו הבחורה לא תנסה לשכנע אותה להישאר, אבל בשביל הגיבורה, גם אם הן יתכרבלו ביחד, זה עובד".
למה לדעתך המרצה שלך לא הבין את הסרט?
"הוא השווה את זה לחוויה סטרייטית, אבל זאת לא חוויה סטרייטית, אלא חוויה לסבית. רציתי להעביר משהו שהוא כמו שהוא. בנות גם עושות 'בוטי קולז', ויכולות להיפגש לסקס באמצע הלילה. בסרטים ישראלים ראיתי את זה רק בין גברים, למשל מפגשים ב'גריינדר', אבל זה קורה גם אצל לסביות. זה היה לי חסר".
"חיפשתי סצינות שיסבירו לי איך נשים עושות סקס"
בסרטה של אנקרי, התקשורת שבין הגיבורות לא מובילה לסקס מוצלח. חוסר התיאום ביניהן גורם לחוויה עמוקה של חוסר נוחות, ההיפך המוחלט מסצנות בסדרות דוגמת "ישנן בנות" (The L Word), שבהן הבנות תמיד חרמניות, תמיד בעניין, תמיד נהנות ותמיד גומרות הרבה, ומהר. הסרט של אנקרי חותר תחת הסכמה התרבותית הזאת שמגיעה ככל הנראה מעולם הפורנוגרפיה, שם ייצוגים לסביים כמעט תמיד נעשים עבור גברים והנאתם.
עיבל נעמה לוריא היא חוקרת קולנוע להט"בי. לדבריה, להראות מין לסבי כקרינג' הוא לא פחות מאסטרטגיה, שמטרתה להימנע באופן מודע ומכוון מתסריטי הפורנו השחוקים והמוכרים, שמסמנים את המבט הגברי. לוריא בעצמה רצתה לדעת איך נראה הקיום הלסבי בעולם, וחיפשה ייצוגים על המסך בעידן טרום האינטרנט.
"הייתי מחפשת בסרטים רמזים לאיך לחיות חיים לסבים", היא נזכרת. "מגיל קטן הייתי חורשת את הטלוויזיה של הלייט-נייט כדי למצוא סרט להט"בי, לנסות להבין מה זה הדבר שאני מקווה שיהיה החיים שלי. חיפשתי סצנות סקס שיסבירו לי איך נשים עושות סקס. לא היה לי אומץ לגגל. פעם אחת גיגלתי והיה פורנו מפחיד וסגרתי. אז איך תדעי? אצל יוצרים יותר מודרניים יש ניסיון לתקן את זה, ואז צריך לחבל בזה, כדי שזה לא ייחשב לחלק מהמבט הגברי".
לוריא: "חיפשתי סצנות סקס שיסבירו לי איך נשים עושות סקס. לא היה לי אומץ לגגל. פעם אחת גיגלתי והיה פורנו מפחיד וסגרתי. אז איך תדעי?"
המונח "מיתת המיטה הלסבית" (Lesbian Death Bed) הומצא בשנת 1983 על ידי הסוציולוגית האמריקאית פפר שוורץ. היא קבעה במחקרה שלסביות שנכנסות למערכת יחסים ארוכה, יפסיקו לעשות סקס בשלב מסוים, ולאורך זמן הן יעשו פחות סקס מזוגות הטרוסקסואליים. המונח הפך לסטיגמה שמוטמעת בחשיבה על מיניות לסבית. לא במקרה קיימת הבדיחה העבשה על לסביות שעוברות לגור יחד בדייט השני.
איזה מזל שהסטיגמה הזאת הופרכה במחקרים רבים, כולל במחקר שפורסם בכתב העת The Journal of Sexual Medicine בשנת 2014, שמצא שללסביות יש סיכוי לחוות יותר אורגזמות מאשר נשים סטרייטיות. נמצא שלסביות דיווחו על אורגזמות במשך 74.7 אחוז מהזמן עם שותפה שהן מכירות. נשים סטרייטיות, לעומת זאת, דיווחו על אורגזמות רק ב-61.6 אחוז מהזמן שבו הן בילו עם שותף מיני מוכר.
הדרך לייצוג שיהיה נאמן למציאות החיים הלסביים והביסקסואליים עוד ארוכה. "ההתנגדות לעונג החזותי מובילה לתמונה עגומה, שבה רוב המין הלהטב"י בין נשים על המסך נגמר רע ומוביל לתוצאות רעות", מסכמת לוריא. "זה משפיע על הצופות וזה משבש את תפיסת המציאות שלנו. אנחנו צריכות לראות יותר עונג בין נשים על המסך, לראות אותו מיוצג בצורה חיובית ואמינה. זה האשרור הכי עמוק לזהות הזאת".
