"בחודש יולי האחרון יצרתי קשר עם בעלת צימר דרך אתר הזמנות, כדי לסגור סוף שבוע לי ולבן זוג שלי בתאריך ספציפי שראיתי שהוא פנוי", מספר רון צור (36) מגבעתיים. "אחרי ההזמנה עברנו לשיחה טלפונית כדי לסגור את התוספות. הכול זרם כרגיל, אך ברגע שהזכרתי את המילים 'בן הזוג שלי', הייתה פאוזה. היא שאלה, 'אתם זוג?', אמרתי כן, ואז, אחרי עוד פאוזה, היא אמרה שהיא צריכה לבדוק אם הצימר באמת פנוי באותו היום ורק אז היא תחזור אליי.
"חיכיתי לטלפון, למרות שהבנתי בדיוק מה קורה. שעה לאחר השיחה, התקשרתי לחברה סטרייטית שלי וסיפרתי לה. ביקשתי ממנה שתנסה להזמין לה ולבעלה את הצימר לאותו סוף שבוע, כדי שזה יהיה זוג מול זוג. בעלת הצימר רצתה לסגור איתה באותו הרגע! התקשרתי אליה שוב, אבל היא סיננה אותי. כתבתי מייל, אבל היא לא חזרה אליי מעולם. זה הוריד לנו לגמרי את החשק לחופשה ובסוף ויתרנו עליה".
חשבת לתבוע אותה על אפליה?
"התייעצתי עם עורך דין והבנתי שמאחר ולא הקלטתי את השיחה, אין כל כך מה לעשות עם זה, למרות שמה שהיא עשתה אינו חוקי. אין ספק שזאת אפליה ברורה, אבל בקרוב זה כן יהיה חוקי והיא תוכל כבר לסרב לי חופשי ובפרצוף".
"עצוב לי לראות את הקיטוב בחברה וזה רק מחריף"
כמעט כל להטב"ק חווה בחייו דחייה או אי-קבלה כזאת אחרת, רק בשל זהותו או נטייתו המינית. מקרים של אפליה מובהקת וברורה אומנם קורים בתדירות נמוכה יותר, אך מסתבר כי גם הם נפוצים בכל חלקי החברה. כדי לקדם שוויון ועל מנת למגר אפליה, גזענות ופגיעה בכבוד האדם, נחקק בשנת 2000, ביוזמת האגודה לזכויות האזרח, חוק "איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים", האוסר על אפליה באספקת מוצר או במתן שירות בשל גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, גיל, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או סטטוס זוגי.
"אין ספק שזאת אפליה ברורה, אבל בקרוב זה כן יהיה חוקי והיא תוכל לסרב לי חופשי ובפרצוף"
מאז שנחקק, שימש החוק כמסגרת נורמטיבית חשובה להגנה על נשים, מזרחים, ערבים, להט"ב וקבוצות מיעוט נוספות. חלק מפסיקות בית המשפט העליון, שהתבססו על חוק זה, לוו בדיון ציבורי-תקשורתי סוער. כך הפסיקה לטובת תלמידות ממוצא מזרחי כתוצאה מאפליה עדתית במוסדות חינוך לבנות 'בית יעקב' בירושלים, הפסיקה בה נאסרה אפליה כלפי ערבים בבידוק משפיל על ידי חברות תעופה, והפסיקה – שלאחרונה חזרה להיות מדוברת בתקשורת - שבה נפסל סירוב להדפסת פלייר של 'התא הגאה' בבית דפוס בבאר שבע שנקרא "צבע הקשת". בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו לקראת הקמת הממשלה החדשה, סוכם כי לחוק יתווסף תיקון מחריג שיאפשר אפליה אם היא נובעת מאמונה וממניעים דתיים.
"הייתי ראש התא הגאה באוניברסיטת בן גוריון", מספרת אסנת גליקשטיין מתל אביב שהייתה מעורבת בפרשת בית הדפוס. "לקראת פעילות לפתיחת שנת הלימודים רצינו להוציא פליירים. עוד לא היה לנו עיצוב, אבל התחלתי לפנות לבתי דפוס בבאר שבע כדי לקבל מהם הצעות מחיר. מאחד מבתי הדפוס קיבלתי תשובה במייל: 'איננו מתעסקים בדברי תועבה. יהודים אנחנו', וזהו. הבנתי באותו הרגע שזה כמו שיטרקו לי את הדלת בפרצוף, רק כי יש לי סמל גאווה על דש החולצה שלי. זאת הייתה ההרגשה.
"הראיתי את המייל לחבר, שאמר שלדעתו זה קייס של אפליה ברורה ומשם זה התגלגל למחלקה המשפטית של אגודת הלהט"ב והם החליטו לתבוע. האגודה היא זאת שתבעה את בית הדפוס, לא אני, ובכל זאת, כאמצעי הפחדה, בית הדפוס תבע אותי אישית על הוצאת דיבה. לשמחתי, התביעה בוטלה".
איך הרגשת כשקיבלת את הסירוב?
"בהתחלה היה מין שוק, אחר כך ניסיון להבין למה? מה עשיתי רע? זה היה בית דפוס שראיתי עליו הרבה המלצות אז זה עוד יותר הפתיע. מבאס. קל לקחת את המקרה הזה ולהגיד 'על מה הם בוכים? שתלך לבית דפוס אחר', אבל ברור שמדובר פה על משהו הרבה יותר גדול מזה. מקרים כאלה קורים גם באולמות חתונות, גם בערים שהן רחוקות יותר מבאר שבע ושיש בהן פחות הזדמנויות ועסקים. עצוב לי לראות את הקיטוב בחברה ואת כמה שזה מחריף. אני פשוט לא מצליחה להבין את זה. התחושות קשות".
"בית הדפוס הודה שלא היה לו שמץ של מושג מה התוכן המבוקש. אפשר לקרוא את זה בפסק הדין", מבהיר עורך הדין נמרוד גורנשטיין (33), שהיה בין המייצגים את התובעת בפרשה. "היא הייתה יכולה גם רק לאחל בפלייר, 'חג שמח לכל תושבי באר שבע', ועל פי ההיגיון שלו הוא עדיין אמור היה לסרב. כששאלת התוכן מעולם לא עמדה על הפרק, הנתבע עמד על זכותו העקרונית לסרב לאנשים על פי זהותם".
מה לדעתך תהיה ההשפעה של תיקון החוק?
"חייבים להבין שאם יאפשרו לסרב לתת שירות על פי השקפה דתית, יום אחד יקום מישהו ויגיד שלדעתו אתיופים הם לא באמת יהודים והוא יכול להעיף אותם מהחנות שלו. הוא יוכל לעשות את זה גם לרוסים, לאנשים עם מוגבלות, גם נשים מכל המגזרים יפגעו כי יאסרו את כניסתן ממניעים דתיים. למעשה, כל אדם שירצה להפלות מישהו יוכל לטעון שזה מנימוקים דתיים ותהיה לו הגנה חוקית. זה עלול לעודד היווצרות של שווקים שונים לאוכלוסיות שונות. אנשים מסוימים עלולים שלא לצרוך שירותים וזה יכניס אותם לגטו. הסוגייה הזאת עלולה לפלג ולהשניא בצורה מטורפת. היא תשבור את הסולידריות החברתית שבין כה וכה חלשה, והיא תייצר לצערי נקמנות".
"יום אחד יקום מישהו ויגיד שלדעתו אתיופים הם לא באמת יהודים והוא יכול להעיף אותם מהחנות שלו. הוא יוכל לעשות את זה גם לרוסים, לאנשים עם מוגבלות. גם נשים מכל המגזרים יפגעו כי יאסרו את כניסתן ממניעים דתיים"
"כשאמרנו לו שזה הומופובי, הוא נבהל והתחיל להקשות"
"כשבן הזוג שלי ואני חזרנו מתקופה ארוכה בניו יורק, התחלנו לחפש דירה בתל אביב-יפו", מספר בן שמש (39). "מצאנו דירה מתאימה ודיברתי עם המפרסמת. אני אדם שמאמין בישירות אז גם סיפרתי לה עלינו. היא הקשיבה ואמרה, 'פה זה יד אליהו, אזור עם הרבה מסורתיים, אז נראה לי שזה פחות מתאים'. לא התעכבתי או התעקשתי על זה מתוך גישה שאם את לא רוצה את הכסף שלי, אז אל תיקחי.
"בהמשך מצאנו דירה שממש אהבנו, התקדמנו מול הבעלים שמשום מה הבין בהתחלה שאנחנו שותפים. זאת הייתה דירת שלושה חדרים, אז המבנה אפשר את זה. כשאמרנו שאנחנו בני זוג הוא נרתע ואמר, 'יש לי ניסיון עם הומואים. הם עשו לי בלאגן. אני מעדיף שלא'. זה שאני עובד בהייטק והבן זוג שלי רואה חשבון, לא שינה את הדעה שלו. כשאמרנו לו שזה הומופובי ולא חוקי, היה ברור שהוא קצת נבהל והוא פתאום הסכים לאפשר לנו לשכור, אבל אז הוסיף כל מיני תנאים ודרישות שמהן היה ברור שהוא לא רוצה שניכנס. הוא פשוט הערים עוד ועוד קשיים, בלי להצהיר במפורש שהוא לא רוצה אותנו. כמובן שזה לא נסגר בסוף".
איך זה מרגיש לחוות כזאת הומופוביה בעיר שאמורה להיות גיי-פרנדלי?
"כגייז שגרים בתל אביב, אנחנו מרגישים הרבה פעמים מאוד בטוחים ואפילו בתוך איזושהי בועה, כאילו שאנחנו כבר 'אחרי זה', כמו שאמר אלון, בן הזוג של אמיר אוחנה שטען שהמאבק הלהט"בי הסתיים. אבל ברגעים כאלה אתה מבין שאנחנו מאוד רחוקים מסיום המאבק. ברמה האישית, זה מאכזב ואפילו משפיל כשאתה מסורב מסיבה לא לגיטימית. אני דייר טוב וכל בעלי הדירות שמהם שכרתי היו מרוצים ממני. אני חושב שחייבים לעשות שינוי כדי שלא יקרו עוד מקרים כאלה. אנשים כנראה לא מבינים את המשמעות הערכית של לסרב לתת שירות או מוצר לאדם רק בגלל נטייתו המינית".
"גורשתי מבית הכנסת שהתפללתי בו"
"כשהייתי בן 13 למדתי בבית ספר חרדי באשדוד", נזכר תומו חן (40) מתל אביב. "כחלק מבדיקת המיניות שלי וגילוי הגוף שלי, דברים שקורים באופן טבעי בגיל ההתבגרות, נתפסתי על חם עם תלמיד אחר. אחד התלמידים ראה את המעשה והלשין עלינו. נקראתי לחדר המנהל, נחקרתי וגורשתי מבית הספר. הודיעו לי שאני לא יכול להגיע יותר לשום פעילות, גם לא לבית הכנסת שהתפללתי בו. אפילו לא קראו להורים שלי, פשוט שלחו אותי הביתה. לא חזרתי ללימודים שם. הייתי תקופה בבית, עד שעברתי לישיבה בירושלים".
איך מתמודד נער צעיר עם כזאת דחייה ונידוי?
"עולמי חרב עליי. הייתי ילד אהוב ומקובל, תלמיד ממש טוב עם ציונים מעולים - ואיבדתי הכול ברגע. הכיתה שלי ידעה מזה ועדכנו את ההורים שלי. אני זוכר תחושת מועקה קשה מאוד והרגשה שהכול אבוד. אחר כך לא יצאתי מהמיטה כמה ימים וחשבתי שלא אוכל יותר לצאת מהבית".
איך המשפחה שלך הגיבה?
"לא פתחו שמפניה. אמא שלי שאלה אותי אם אני הומו, לא ידעתי מה המילה הזאת אומרת אז אמרתי שלא".
מה קרה לילד שאיתו התנסית?
"אני הייתי בן של מכונאי והוא היה בן של רב, אז לא קרה לו כלום".
"עולמי חרב עליי. הייתי ילד אהוב ומקובל, תלמיד ממש טוב, ואיבדתי הכול ברגע. אני זוכר תחושת מועקה קשה מאוד והרגשה שהכול אבוד. אחר כך לא יצאתי מהמיטה כמה ימים וחשבתי שלא אוכל יותר לצאת מהבית"
איך אתה מרגיש נוכח כוונת הממשלה לתיקון חוק האפליה?
"אני חוויתי את הדבר הזה על בשרי. זה קרה מזמן אבל אין לי שום ספק שזה יכול לקרות גם כיום. במגזר החרדי תלמיד להט"ב יסבול בכל מקרה, כי שם החוק של המדינה לא באמת חל. הורים לא יפנו לפיקוח ממשרד החינוך, אם יקרה שוב משהו כזה. להתבגר כהומו זה בכל מקרה מפחיד ועם חוקים כאלה עוד יותר. אני מרגיש שמנסים לצמצם את הצעדים ואת מרחב המחיה שלנו כלהט"ב, גם בתיקון הזה וגם בפגיעה במערכת המשפט שהגנה עלינו לא פעם".
תומו עזב את הישיבה כשהיה בן 16 ובגיל 17 עזב את בית הוריו, עבר לתל אביב ויצא מהארון. כיום הוא קופירייטר במקצועו ומנהל השיווק של עמותת 'הלל', המסייעת ליוצאים בשאלה מהמגזר החרדי להשתלב בחברה.
"להתבגר כהומו זה בכל מקרה מפחיד ועם חוקים כאלה עוד יותר. אני מרגיש שמנסים לצמצם את הצעדים ואת מרחב המחיה שלנו כלהט"ב, גם בתיקון הזה וגם בפגיעה במערכת המשפט שהגנה עלינו לא פעם"
אם יתוקן החוק, איך לדעתכם אפשר למנוע מקרי אפליה עתידיים? מהי הדרך להילחם בתופעה?
תומו: "במידה והתיקון לחוק אכן יעבור, הדרך להיאבק תהיה חברתית וציבורית. אני לא אוהב את הרעיון הזה, אבל התיקון יכול לגרור מצב שבו אנשים בתגובה לא יתנו שירות לדתיים למשל".
אסנת גליקשטיין: "אני חושבת שאנחנו כבר רואים, במידה מסוימת, את התגובה בעולם העסקי והציבורי. בנק דיסקונט וחברות אחרות פרסמו שהן לא יעניקו אשראי ותמיכה לעסקים מפלים".
רון צור: "לדעתי, כמו שיש למפלגת נעם את רשימת הלהט"בים, אנחנו הקהילה הגאה צריכים לבנות רשימה של עסקים שמפלים אותנו, כדי שאנשים יוכלו להצביע עם הארנק וגם כדי שנדע ממי להתרחק כדי לא להיפגע. אם אני לא מוזמן ורצוי במקום, אני לא רוצה להגיע אליו".
5 צפייה בגלריה
עו"ד נמרוד גורנשטיין. "המאבק הזה הוא מבחינתי במהותו יהודי, לא רק להט"בי"
(צילום: שלו בן חיים)
עו"ד נמרוד גורנשטיין: "אני מסכים שאחד הכלים יהיה להפלות בחזרה בתי עסק מפלים, כמו שעשה בנק דיסקונט. המגזר העסקי הופך לשחקן מרכזי פה. ללקוחות עומדת הזכות לא לספוג הומופוביה ואנטישמיות בצורה רנדומלית. יש לי את הזכות לא לסבול כשאני פועל בציבור ושלא יקיאו עליי עמדות גזעניות.
"בעלי עסקים חייבים להבין שכשהם פותחים חנות לציבור הרחב, הם לא יכולים להפלות אנשים. ההורים שלי עלו לארץ מברית המועצות, שם הם הופלו כיהודים וסבלו מאנטישמיות במשך שנים. לאורך ההיסטוריה, לא נתנו ליהודים לצרוך שירותים או לפתוח עסקים רק בשל יהדותם. לכן המאבק הזה הוא מבחינתי במהותו יהודי, לא רק להט"בי. חייבים לגדוע את התופעה".
תגובת יורם כהן, הבעלים של בית הדפוס "צבע הקשת"
"אכן סירבתי, מסיבה אחת - כאשר ראיתי את הלוגו בראש המייל, חשבתי לתומי כי רוצים לעשות פעילות של הקהילה. זכותם, אך לי אסור מבחינה הלכתית ואני מאוד שומר על העקרון הזה. אינני מדפיס גם פרסומים לחנויות לממכר בשר טרפה או אירועים המתקיימים בשבתות ובמועדים, וכמובן לא למקומות הפוגעים בקודשי ישראל, מועדונים וכיו"ב.
בתשובתי זה היה מעין אזהרה ש"אנו לא מדפיסים חומרים", והדגש "חומרים" של הקהילה, כי זה נוגד את ההלכה כמו שהזכרתי לעיל. הייתי שמח אילו שולח המייל היה חוזר במייל נוסף או בשיחת טלפון ומבהיר כי מדובר בתוכן שאינו נוגד את ההלכה, אלא משהו שאני יכול להיות שותף בו ובשמחה הייתי מדפיס.
אין לי דבר נגד הקהילה, כל אחד יכול לעשות כרצונו. הייתי מצפה מהקהילה לכבד את זכותי, שלא נבעה מסתם אי-רצון לעזור להם, אלא ממניעים הלכתיים שנולדתי לתוכם, ואנו מדורי דורות פועלים לפיהם וממשיכים להורות אותם לבנינו ולנכדינו. איפה חופש הפרט, חופש העיסוק, חופש הדת שהקהילה דוגלת בהם? למה במקרה שלי זה לא חשוב? אני מדגיש, לא הייה שום כוונת זדון לפגוע במשהו ואם מישהו נפגע, אני חייב את התנצלותי שכבר נאמרה מעל כל במה שהופיעו דבריי".
