קלאוס מולר לא האמין למראה עיניו. בתוך קופסת נעליים קטנה הונח הטלאי הוורוד שהיה שייך לאסיר ג'וזף קוהוט, מי ששנים לאחר שחרורו, אזר אומץ לכתוב את קורותיו כהומוסקסואל נרדף שנשלח למחנה ריכוז. מולר, שעובד בארכיון השואה של ארצות הברית, חיפש אחר הטלאי הזה הרבה מאוד זמן. רוב האסירים המשוחררים נפטרו מהסימון המשפיל ברגע שיכלו, ולא שמרו את חתיכת הבד שהוטבעה על מדיהם בתקופת השואה, והנה פתאום אחת כזאת נמצאה.
חתיכת הבד שמצא מולר, שבעזרתה סימנו אסירים כ"קווירים" או "דגנרטים", כלומר הומוסקסואלים, הייתה קטנה יחסית, ועליה הוטבע המספר 1896 בצד ימין, המספר שניתן לאסיר קוהוט על ידי הצורר הנאצי. מולר, ארכיונאי ותיק בארכיון השואה של ארצות הברית, לא הצליח לעצור את התרגשותו.
3 צפייה בגלריה
טלאי ורוד. נתלה כדי לסמן גברים הומוסקסואלים וכאלו שנחשדו כהומוסקסואלים
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
הגילוי ההיסטורי קרה הודות לחברו של קוהוט, ששמר את חפציו ממחנה העבודה. "חיפשנו אחד כזה שנים, גם כדי להוכיח את שיטת הסימון של הנאצים, אבל גם כחלק מהסיפור האינדיבידואלי", סיפר מולר. "בשל הרדיפה המשפילה, מרבית הניצולים הגאים נפטרו מהטלאי הוורוד מהר ככל הניתן. בשבילנו, זה תיעוד היסטורי. זהו תג האסיר הוורוד היחידי שיש לנו. אין לנו עוד משולשים ורודים כדי להשוות".
"בשל הרדיפה המשפילה, מרבית הניצולים הגאים נפטרו מהטלאי הוורוד מהר ככל הניתן. בשבילנו, זה תיעוד היסטורי"
במשך דורות הספר "הגברים עם המשולש הוורוד", שיצא בשנת 1972, היה מקור מידע כמעט בודד לסיפורם של הומוסקסואלים שנרדפו על ידי הנאצים ונשלחו למחנות. הספר פורסם תחת שם העט 'היינץ הגר', והוא מהווה מעין אוטוביוגרפיה הכתובה בשפה קולחת, ומאפשרת הבנה צלולה של הרדיפה הנאצית אחר הומוסקסואלים. גם קוהוט, שמככב בספר, לא מופיע בשמו האמיתי, מכיוון שחשש מרדיפה. הטלאי הוורוד שמצא לפתע מולר, הפיח חיים מחודשים בסיפורו.
קוהוט היה סטודנט בן 24 בלבד, כשנתפס על ידי הנאצים באשמת קיום יחסי מין הומוסקסואלים. לפני כן, חייו היו שקטים ושלווים. הוא מספר שמעולם לא התעניין בפוליטיקה ולא במפלגה הנאצית. הוא ידע שהוא נמשך לגברים עוד כשהיה בן 16, והמשפחה שלו קיבלה אותו. בשלב מסוים הכיר את פרד, שהפך לבן הזוג שלו, אך מערכת היחסים האוהבת שלהם הגיעה לסופה כשאביו של פרד, שהיה קצין נאצי, החליט לשלוח את קוהוט למחנה ריכוז, כדי להעלים כל ראיה הקושרת את בנו לגבר נוסף.
במחנה הריכוז, אליו הגיע ב-1940, חווה קוהוט אלימות קשה, הרעבה, מחלות ועבודה בכפייה. במהלך מעצרו פגש במחנה יהודים, מתנגדי משטר ואסירים פוליטיים. באפריל 1945, לאחר שהצליח לברוח מ"צעדת המוות", שוחרר על ידי חטיבה של הצבא האמריקאי.
פלטת הצבעים של הנאצים
בבתי הספר בישראל מלמדים על הטלאי הצהוב, אבל הנאצים לא רדפו רק את היהודים, אלא גם מיעוטים רבים אחרים. גייז אולצו לשאת על מדיהם במחנה משולשים ורודים הפוכים ('רוזה וינקל'). היה זה משולש ורוד שפנה כלפי מטה, והונח לצד המספר שניתן להם כאסירים במחנה. ורוד היה הצבע שנבחר עבור גברים הומוסקסואלים, רק אחד בפלטת הצבעים הסדיסטית. בני רומה (שכונו בעבר "צוענים") סומנו באמצעות משולש חום, אסירים פוליטיים סומנו במשולש אדום, פושעים במשולש ירוק, ומהגרים בכחול. לסביות ועובדות מין הוכנסו לקבוצה שנקראה "אנטי חברתית" וסומנה בטלאי שחור.
3 צפייה בגלריה
סוגי טלאים בגרמניה
(צילום: לא ידוע - United States Holocaust Memorial Museum, Washington)
במשך שנים לא דיברו על הטלאי הוורוד והמשמעויות שלו. נושא ההשמדה של להטב"קים במחנות ההשמדה הנאציים נדחק לשוליים ההיסטוריים, וצף לתודעה רק בשנות ה-80, כך לפי החוקר וו. רול (Röll). "הנאצים רצו למחוק הומוסקסואליות, שאותה ראו כאיום קיומי על העם הגרמני", כתב רול. "המאסר שלהם במחנות מעצר כמו בוכנוולד סימן שלב ברדיקליזציה של המדיניות הנאצית כלפי הומוסקסואלים. הם היו נתונים לתנאים קשים ביותר".
גם אצלנו בישראל הנושא הציג קושי עבור הממסד. בשנת 1994 התרחשה מהומה בישראל עקב קיום טקס התייחדות ב"יד ושם" על ידי "ארגון הלסביות וההומוסקסואלים". הם הואשמו ב"פרובוקציה" כדי לקדם את יחסי הציבור שלהם. אנשי תנועת "כך" הגיעו לטקס יום הזיכרון והתפרעו.
בדיון שהתקיים בכנסת, יעל דיין ממפלגת "העבודה" גינתה את ההתפרעות של "כך". היא ציינה שבמוזיאון השואה בוושינגטון ישנה פינה להומוסקסואלים שנרצחו, וחיברה בין האפליה שחווים להט"ב לבין שאר האפליות בחברה הישראלית, וקראה להשתמש בטלאי הוורוד כסמל לגאווה בשונות. "כל מי שמאמין בעתידנו כחברה שוויונית, כחברה דמוקרטית והומאנית, המקבלת את השונה ודואגת לזכויותיו כמיעוט, חייב להצמיד לחזהו היום טלאי ורוד לצד הטלאי הצהוב ולצד המגן-דוד הכחול-לבן".
דיכוי כפול
כבר בשנת 1871 נאסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים על פי חוק בבית המשפט העליון של גרמניה, תחת סעיף 275 לקוד הפלילי, אבל החוק מעולם לא נאכף. בשנות ה-20 של המאה הקודמת הקהילה הגאה פרחה ושגשגה ברחבי גרמניה, בעיקר בערים הגדולות. דברים החלו להשתנות לרעה עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, מאחר שהנאצים שמו לעצמם למטרה "לטהר" את גרמניה.
זמן קצר לאחר חילופי השלטון, הם החלו באכיפת החוק הישן, ותחת חסותו פעלו כדי להשמיד את התרבות הגאה העשירה והמגוונת של גרמניה. האכיפה התבטאה בשוטרים שהחלו לפשוט על הברים הגאים ועל מקומות המפגש הידועים של הקהילה. בין היתר, שוטרים נאצים הוצבו בחזית הבר "אלדורדו", שהיה סמל לתרבות הגאה של ברלין (סרט בנושא תרבות הנגד החתרנית של "אלדורדו" נמצא ב"נטפליקס").
למרות זאת, הקהילה נותרה שאננה. ארנסט האם, אחד מבכירי המשטר הנאצי וממייסדי ה-SA, "פלוגות הסער" הנאציות, ומי שהיה חברו הקרוב של היטלר בימיה הראשונים של המפלגה הנאצית, היה הומוסקסואל מוצהר וידוע. עובדה זו היוותה מעין רשת הגנה תודעתית לרבים מהקהילה הגאה. "רהם היה גיי, וכולם אמרו שאם הוא גיי, אנחנו יכולים להיות פתוחים בעצמנו. חיינו באופן פתוח, בלי לברור מילים, חיינו כאילו להיות גיי היה הדת של המדינה שלנו", סיפר הניצול אלברכט בקר, בתיעוד היסטורי של קרן השואה של USC. היטלר עצמו ידע שרהם מקיים יחסי מין עם גברים, ובתחילת ידידותם השלים עם העובדה הזו, אך ביוני 1934 החליט להתנקש ברהם ב"ליל הסכינים הארוכות".
3 צפייה בגלריה
כנס המפלגה הנאצית, 1936. מרגע עלייתה לשלטון, החלה לרדוף הומואים בברים ובמקומות הבילוי
(צילום: AP)
לפי ההערכות, בין 5,000 ל-15 אלף גברים אוסטרים וגרמנים נכלאו במחנות עבודה בשל חשד להומוסקסואליות. רבים מהאסירים במחנות כלל לא הגדירו את עצמם כהומוסקסואלים, אולם כל גבר שהואשם בכך שקיים יחסי מין עם גבר אחר נאסר בגרמניה הנאצית, ללא קשר להגדרתו העצמית, בדומה ליהודים שרבים מהם זיהו את עצמם כגרמנים.
האסירים חוו דיכוי כפול - הן מסוכני הנאציזם והן משאר יושבי המחנה, שלעתים הפגינו בעצמם הומופוביה. הם היו נתונים לניסויים, ובהם ניסיון "לרפא" הומוסקסואליות על ידי השתלת הורמוני מין, וכן ניסויים לפיתוח חיסון מפני קדחת הטיפוס, במהלכם הודבקו בנגיף. הם נאלצו לעבור סירוס, ואולצו לעבוד בעבודות פרך חסרות תועלת (למשל, הזזה של שלג מצד לצד בידיים חשופות).
65 אחוז מהגברים ההומוסקסואלים שנכלאו במחנות העבודה, מתו בין 1933 לשנת 1945. גם אחרי מלחמת העולם השנייה, מערב ומזרח גרמניה המשיכו לאכוף את החוק האנטי-גאה, וגברים רבים נשארו במאסר עד שנות ה-70 המוקדמות. לא בכדי רבים מהניצולים מהמחנות לא שיתפו איש במאסרם. החוק נגד קיום יחסים הומוסקסואלים בגרמניה לא בוטל עד לשנת 1994. בישראל, לעומת זאת, החוק נגד משכב זכר בוטל כבר בשנת 1988.
משבר האיידס והמשולש הוורוד
השנים עברו והמשולש הוורוד החל לככב בהיסטוריה הקווירית ברחבי העולם. במהלך שנות ה-70 אקטיביסטים קווירים השתמשו בו במחאות למען זכויות שוות. כך למשל, בשנת 1977 פורסם במגזין TIME סיפורם של פעילים במיאמי, שמחו נגד הצבעה על חוק שאפשר אפליה חוקית בדיור ללהטב"קים. הם לבשו את המשולשים הוורודים על בגדיהם, כסמל להתנגדות קווירית לאפליה. מעשה זה של התגאות באותו סמל מעליב ופוגעני מתקופת השואה, נקרא "ריקליימינג" - ניכוס מחדש. הקהילה הגאה ביצעה ריקליימינג לסמל שנולד כדי לבדל ולהשמיד אותה.
ריקליימינג היא פרקטיקה עתיקה בהיסטוריה הלה"טבית. תהליך הריקליימינג הראשון של המשולש הוורוד קרה כבר בשנת 1973 בגרמניה. הארגון הראשון לזכויות גאות בגרמניה, Homosexuelle Aktion Westberlin (HAW) הודיע רשמית על ריקליימינג של המשולש הוורוד והפיכתו לסמל של חופש ושחרור.
החוקר קרייג גריפיתס טוען שעבור גרמנים בשנות ה-70, המשולש הוורוד היה אמצעי להביע נראות קווירית בצורה מתונה יחסית, אך עדיין אמיצה ומלאת התנגדות. "המשולש הוורוד תפקד באופן דומה לדראג. אקטיביסטים שלא יכלו ללבוש דראג, העצימו בעזרתו את הנראות של ההומוסקסואלית שלהם, ובכך הפגינו סולידריות עם הומוסקסואלים נשיים, שהתקשו להסתיר את המיניות שלהם. הסמל הראה שהרדיפה ממשיכה בצורה כזאת או אחרת גם בימינו", כתב במאמרו.
מעבר לים, המורשת של הטלאי הוורוד המשיכה גם בשנת 1979, הודות למחזה פורץ הגבולות, BENT ("עקומים"), שנכתב על ידי המחזאי היהודי, אמריקאי מרטין שרמן. המחזה עוסק בזוג גברים שנשלחים למחנות הריכוז, כאשר מקס, הדמות הראשית, מחליף את הטלאי הוורוד בצהוב, כלומר מתחזה ליהודי, ובכך מוכיח שיהודים זכו למעמד גבוה יותר בהיררכיה של הגטו מהומוסקסואלים. "BENT הרוויח את מקומו בהיסטוריה התרבותית כשהפך את המשולש הוורוד, טלאי מחנה הריכוז שנועד להוקיע הומוסקסואליות, לסממן של גאווה גאה", קבעו במגזין TIME.
מספר שנים לאחר הפקת הווסט אנד של BENT, הארגון הגאה והניו-יורקי ACT UP, שקם כדי לעורר מודעות למגיפת האיידס ולהילחם כנגד האפליה של נשאי HIV, אימץ את הטלאי הוורוד כסמל של הישרדות אל מול מכשולים שנראו אז בלתי אפשריים. בשנת 1986, אקטיביסטים בניו-יורק יצרו פוסטר עם משולש ורוד ובו המילים "דממה = מוות". המטרה הייתה לעורר מודעות למגיפה שהחלה לגבות את חייהם של אוכלוסיות שלמות של גברים הומואים ברחבי ארצות הברית. הפוסטר הפך לסמל עבור התנועה למלחמה באיידס, שהונף בהפגנות ברחבי העולם.
אברם פינקלשטיין, המעצב הגרפי שעומד מאחורי הפוסטר המפורסם, יצר אותו אחרי שנתקל במרץ 1986 בטור דעה של הפרשן הפוליטי, וויליאם אף. באקלי, שטען כי "חולי איידס צריכים לשאת קעקוע כאזהרה וכזיהוי". "הרפרנס לשואה היה ברור", הסביר פינקלשטיין בראיון למגזין Forward. "היה דיון ציבורי על הצורך בהכנסה של גברים גייז למחנות ריכוז כדי למנוע את התפשטות המגיפה, והטור של באקלי היה הרגע שהניע אותנו לפעולה".
הטלאי הוורוד ממשיך ללוות את הקהילה הגאה עד ימינו. הוא מופיע בכל מקום שבו יש הפגנות ומצעדי גאווה נגד הומופוביה וטרנספוביה, ובארץ הוא כיכב במגזינים של הקהילה דוגמת "הזמן הורוד" ו"העיר בוורוד". הוא מזוהה גם עם התנועה נגד הכיבוש, ואפשר לראות אותו למשל בהפגנות של "הגוש הוורוד" במרכז תל אביב.
כמו עם כל דבר שנמצא בשוליים ומנוכס בשלב מסוים על ידי תרבות הצריכה, בעשור האחרון, לקראת חודש הגאווה, עוד ועוד חברות מסחריות שזיהו את הפוטנציאל של המשולש הוורוד כמקדם מכירות, החלו לשלב אותו במוצרים שלהן. הגדילה לעשות חברת הנעליים "נייקי", שהוציאה בחודש הגאווה 2018 קולקציית בוטיק מיוחדת, אותה הקדישה "לזכרם של הקורבנות הגאים של הנאצים".
כיום, באתר ACT UP הרשמי, הפך המשולש לאבטיח ורדרד, סמל ההתקוממות הפלסטינית. תחת הכיתוב הוותיק, "שתיקה שווה מוות", הסמל מנוכס עכשיו להזדהות עם סבלם של הפלסטינים ולמאבק כנגד המלחמה בעזה.
