בגיל 46, כשחיים שלמים מאחוריה, הבינה עמית פל (51) שהיא לא יכולה להתכחש יותר למצב שלה, ושהיא למעשה אישה טרנסית. אולם הדיספוריה המגדרית, אותו חוסר התאמה בין המגדר הפיזיולוגי ובין המגדר שאיתו היא מזדהה, מלווה אותה מאז שהיא קטנה. "כשהייתי בגן הרגשתי שיש בי משהו שונה, שלא תואם את הסביבה, והייתי דופקת את הראש בקיר בתסכול", נזכרת פל, שמשמשת כעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בקופת חולים לאומית, אחראית על הבקרה בתחום בריאות הנפש והרצף הטיפולי במחוז ירושלים, ואחראית ארצית על הקשר עם הקהילה הטרנסית.
"בבית הספר היסודי מאוד פחדתי מהבנים, היה לי ממש קושי להיות בחברת בנים ותמיד התחברתי לבנות. הייתה לי למשל אסטמה קלה, וניצלתי את זה כדי לקבל אישור ללמוד עם הבנות. הייתי ממש בפאניקה בכל פעם שהיה עליי להיכנס לשיעור התעמלות עם הבנים, בזמן שלהתעמל עם הבנות פשוט הרגיע אותי".
"לקראת סיום החטיבה, ההורים שלי רצו שאירשם לתיכון מדעי, ואני רציתי ללמוד מוזיקה והתקבלתי לתלמה ילין. יש סיכוי שזה הציל את חיי, פשוט כי עניין המגדר לא היה רלוונטי בתיכון הזה. לא היה שם מאצ'ואיזם גברי, הכול היה מאוד פלואידי ועדין, וזה השקיט אותי. ההורים שלי בכלל התנגדו שאלך לתלמה ילין ואני ממש שמחה שהתעקשתי".
"אבא שלי התעלל בי רגשית. הוא היה יורד עליי שאני לא 'גבר אמיתי'. חוץ מזה שהוא צדק, זה לא נעשה בצורה נעימה. הוא היה קונה לי לימי הולדת כל מיני דברים של גברים – מקדחות, כלי עבודה, שולח לי כל מיני סרטונים שאב לא אמור לשלוח לבנו"
בית הספר לאמנויות לא היה האלמנט היחיד בחייה של עמית שהוריה התנגדו אליו. "אבא שלי די התעלל בי רגשית כל החיים. הוא היה יורד עליי באופן קבוע כבר מגיל קטן על כך שאני לא 'גבר אמיתי'. חוץ מזה שהוא צדק, זה לא נעשה בצורה נעימה. הוא היה קונה לי לימי הולדת כל מיני דברים של גברים – מקדחות, כלי עבודה, שולח לי כל מיני סרטונים שאב לא אמור לשלוח לבנו. אני חושבת שבמשך שנים עשיתי עם עצמי ממש עבודה לא מודעת בניסיון להעלים את הרגשות האלה".
חוסר ההתאמה המגדרי המשיך ללוות את עמית גם במהלך שירותה הצבאי. "באחד הימים היה חסר מפקד לקורס של הבנות, אז התנדבתי ואמרתי ששם אני רוצה להישאר. כך יצא ששירתי עם חיילות והדרכתי חיילות. זה היה פשוט מתאים, אין לי מילה אחרת. אחר כך הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית, כשבכיתה ישבו 140 סטודנטיות ובקושי שלושה סטודנטים. למדתי אז גם פיתוח קול ולמדתי לשיר כקונטרה טנור, שהוא קול של גברים ששרים בקול של אישה. ממש עשיתי 'נישוי קול' כבר בגיל 20 פלוס, בלי להבין מה עומד מאחורי זה".
מה בנוגע למערכות יחסים?
"אני וגרושתי היינו יחד 20 שנה ויש לנו שתי בנות. לפני כן הייתה לי מערכת יחסים קצרה בזמן הצבא. אני כן יכולה לומר שהדימוי העצמי שלי היה מאוד נמוך, בעיקר בהקשר לגוף, עד כדי קושי ממשי עם איברים מסוימים, דבר שהשפיע על הקשרים הרומנטיים שלי. היות שתמיד הרגשתי יותר נוח בחברת נשים, אז הקשר היה בסדר, הייתי עם אישה, אבל אני מודה שחלק מהעניין של להיכנס למחויבות נעשה בעיקר כי זה מה שעושות בהטרו-נורמה".
"שבוע אל תוך הקשר, הגעתי אליה עם שמלה ואמרתי - זה אני"
באזור גיל 40 הבינה עמית שהיא לא מסוגלת להישאר נשואה, לדבריה בעיקר משום שדברים רבים בה החלו להשתנות. "באותה תקופה עשיתי התמחות בגהה ולראשונה התחלתי לפגוש מטופלים ומטופלות מבוגרים יותר ממני, בניגוד לחיילים שטיפלתי בהם עד אז. הם סיפרו לי על מערכות היחסים שלהם וזיהיתי אלמנט הרסני אצל כולם. באותו הרגע הבנתי שאם אני לא הולכת לעשות איזשהו שינוי בחיים, יש סיכוי לא רע שאגיע לאותו המקום. משם כבר רצתי לטיפול".
"הדימוי העצמי שלי היה מאוד נמוך, בעיקר בהקשר לגוף, עד כדי קושי ממשי עם איברים מסוימים, דבר שהשפיע על הקשרים הרומנטיים שלי"
הטיפול הוביל לתהליך של בחינה והתנסות עצמית, כולל כניסה למערכות יחסים אחרות. "התהליך המשמעותי אצלי התחיל לפני שש שנים בערך. נכנסתי לזוגיות מופלאה עם אישה לסבית, התפתח בינינו קשר טוב ועמוק שאיכשהו עבר לקשר רומנטי מאוד משמעותי. אפילו לא ידענו להסביר איך זה קרה. ידעתי שהיא אישה לסבית ושאני גבר, אז לא חשבתי על זה אפילו, אבל אני יכולה לומר שלא סתם שנוצר מה שנוצר בינינו, רק שאני לא ידעתי את זה אז".
לדבריה, בת זוגה התייחסה לדברים שונים ובסיסיים בנראות שלה כמו שיעור גוף, והציעה לעמית להסיר אותו לראשונה. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהורדתי את שיער הגוף שלי", היא נזכרת. "הסתכלתי בראי והתאהבתי בעצמי. זה היה גילוי מופלא. בהמשך, הלכנו להרבה מסיבות שאליהן לבשתי שמלות. שוב, בלי שום הקשר לזהות המגדרית, פשוט אהבתי לראות את עצמי עם שמלות וקצת איפור. אלה היו לרוב מסיבות של פורים והאלווין, או מסיבות שאפשר להתלבש אליהן בצורה יותר מיוחדת. שם התחילה לחלחל בי התחושה שמה שהיה עד עכשיו לא התאים".
"כאשר מערכת היחסים הסתיימה", היא מספרת, "הבנתי שאיני יכולה להיות יותר במערכת יחסים מונוגמית ושללב יש מקום למספר מערכות יחסים רגשיות. כך נכנסתי למערכת יחסים חדשה, בה הגדרנו מראש את יחסינו כפוליאמוריים. שלא נגור יחד, ושיתאפשרו מערכות יחסים נוספות במקביל. שבוע אל תוך הקשר, הגעתי אליה עם שמלה ואמרתי, 'זה אני'. עדיין פניתי לעצמי בלשון 'אתה', אבל זה היה סוג של מבחן כדי לראות האם היא מקבלת את העובדה שאני הולכת עם שמלות".
איך היא הגיבה?
"הייתה שם קבלה מדהימה! אז הבנתי שאני מאוד אוהבת ללבוש בגדים נשיים והצטרפתי לקבוצה של קרוס-דרסריות. הייתי מגיעה למפגשים לבושה וגם לרוב הייתה סדנת איפור, אבל התחלתי להרגיש שחסר לי משהו. התחלתי להבין שזה לא מתחיל ונגמר רק בבגדים או באיפור, ושההקפדה הזאת במרחב על הטייטל 'גבר שמתלבש כאישה' לא מתאימה לי. התחלתי להבין שאני איפשהו על הרצף הטרנסי", מספרת עמית על שלב משמעותי נוסף בתהליך שעברה.
"משם התחלתי לחיות חיים כפולים - לבוא לעבודה כגבר הלבוש בבגדי עבודה משעממים, להמשיך עם פנייה ב'אתה', להנמיך את הקול כדי להישמע סמכותי", היא מדגימה. "אף אחד בעבודה ובמשפחה לא ידע שיש לי עוד חיים שבהם אני הולכת למסיבות של הקהילה הטרנסית והקווירית, שהתחלתי לרכוש או לקבל בגדי נשים, שאני מתאפרת".
איך זה הרגיש?
"זה התחיל להרגיש יותר ויותר דיספורי. זאת אומרת, כל עוד לא הייתי מודעת זה עבר טוב, אבל לאט-לאט הרגשתי שממש קשה לי, שאני יושבת בעבודה אומללה. היה לי טוב באירועים של הקהילה, ובסופי שבוע הייתי מורחת לעצמי לק, אך במוצאי שבת הייתי מסירה את הלק ונכנסת לדאון כי זה באמת היה לחזור למי שהבנתי שאני לא. במקביל לתחושה בעבודה, החלה אהבה נוספת עם אישה, מערכת יחסים רגשית ומשמעותית שרק חיזקה אצלי את התחושה שמשהו בחיי צריך להשתנות. מאוחר יותר הגיע גם קשר חזק ומשמעותי נוסף - גבר טרנס נכנס לחיי, והפך למנטור עבורי בתהליך שאני עוברת".
"כבר חשבתי שזה הגורל שלי ושאין מצב שאתחיל שינוי בגיל 50"
לדבריה, הגיל שלה היווה פקטור משמעותי בלבטים האם לממש את זהותה או לא. "הייתה לי מחשבה שאני צריכה לקבל את גורלי כי אני לא מתחילה שום שינוי בגיל 50. אני לא יודעת איך אני אצא מול המשפחה, מול הבנות שלי, מה יגידו בעבודה. קופת חולים לאומית היא מקום עם הרבה עובדים ועובדות, חלקם מהמגזר החרדי, אז בעצם קיבלתי החלטה שכך ייראו חיי".
"התחלתי להרגיש שחסר לי משהו. התחלתי להבין שזה לא מתחיל ונגמר רק בבגדים או באיפור, ושההקפדה הזאת במרחב על הטייטל 'גבר שמתלבש כאישה' לא מתאימה לי"
ואז הגיעה הקורונה. "כל האירועים החברתיים נפסקו. כל מה שאפשר לי לחיות חיים כפולים נעלם. בנוסף, אבא שלי נפטר חצי שנה לפני כן. לא היינו ממש בקשר בשנותיו האחרונות, אבל עצם נוכחותו בעולם הייתה אחד הגורמים שמנעו ממני את האפשרות לשינוי, גם אם לא במודע. יחד עם שני הגורמים האלה, האהובות והאהוב שהיו לי אז בחיים יותר ויותר תיקפו את הזהות שלי כאישה.
"בערך חודש מתחילת הקורונה, הייתי בבית באחד הערבים, ואמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת יותר לחיות ככה. יומיים אחרי זה כבר הייתי אצל רופאת המשפחה שלי, ואמרתי לה שאני רוצה לעשות שינוי מגדרי. היא לא הבינה למה אני מתכוונת, אז אמרתי לה במילים הכי פשוטות שאני בן ושאני רוצה להיות בת. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אתה מכיר מישהו שעשה את זה? כי אין לי מושג מה עושים'", מספרת עמית על הרגע שבו הבינה כמה ידע חסר במערכת הרפואית על הקהילה הטרנסית.
"כדי לקבל את המכתב לאישור מתן הורמונים, יצרתי קשר עם חמישה פסיכיאטרים, ולאף אחד לא היה מושג מה צריך לעשות", היא אומרת בתסכול. המכתב שקיבלה בסופו של דבר, הפך לנקודה משמעותית מאוד בתהליך. "הוא נפתח במילים: 'עמית היא אישה טרנסית', וזה היה וואו! זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את זה כתוב", היא מספרת בהתרגשות. "אחרי חודש כבר היה לי מרשם להורמונים. אני מודה לקורונה שהפסיקה לי את הבחוץ כדי שאוכל להתחבר לבפנים".
מה המשמעות של לממש את הזהות שלך בגיל מאוחר?
"אני מרגישה כמו נערה מתבגרת, גם רגשית וגם חברתית. אני הולכת להרבה מסיבות ואירועים ורוב החברה שלי הרבה יותר צעירה ממני. מאוד קשה לי למצוא שפה משותפת עם בני ובנות גילי. יחד עם זאת, אני גם מרגישה בשלות מסוימת שקשורה בהמון דברים שעברתי בחיים: בגיל שלי, במקצוע ובוותק שלי, ביכולת להתמודד עם דברים.
"אני לא מרגישה קושי עם גילויי שנאה וטרנספוביה או כל מיני דברים קשים שכותבים באינטרנט. אני כבר לא מתרגשת מבורות של אנשי ונשות רפואה, אלא רואה בזה אתגר. אני מרגישה שמשהו בבשלות שלי נותן לי יכולת גבוהה יותר להילחם על דברים, להנכיח דברים, להתמודד או אפילו להתווכח עם אנשי מקצוע. ברור שיש דברים שאומרות ואני לוקחת אותם אישית, אני לא חפה מזה".
"עברתי משחור-לבן לטלוויזיה צבעונית"
מול מעסיקיה היא יצאה מהארון חודשיים אחרי שהחלה בתהליך. "קבעתי עם המנהלים שלי פגישה בקורונה. אמרתי שזאת חייבת להיות פגישה פיזית, והם חשבו שאני מתכוונת להתפטר. פתחתי את הפגישה ב'קודם כול, אני לא רוצה לעזוב. דבר שני, אני אישה טרנסית'".
מה הייתה התגובה?
"הם מגיעים מהמגזר הדתי והחרדי, כך שהתגובה הראשונה הייתה 'מה זה טרנסית?', למרות שהמנהלת הישירה שלי אמרה לי שהיא הייתה בטוחה שאני הומו - שזה מדהים בעיניי, כי היא שמה לב למשהו שונה. אז הסברתי הכול והתניתי את ההישארות שלי בעבודה בקבלת התפקיד של הקשר לקהילה הטרנסית. למשל, שתהיה לי גישה למוקד לקביעת תורים לאנשים טרנסים ושאני אוכל לעזור להם, והם הסכימו".
בהמשך, שלחה מייל בתפוצה רחבה לכ-500 עובדי ועובדות הקופה שמולם עבדה באופן שוטף, הסבירה את המצב והציעה את עצמה לרשות כולם לכל שאלה והתייעצות. "קיבלתי תגובות מהממות ומרגשות, גם מהאוכלוסייה החרדית וגם מהאוכלוסייה המוסלמית, וזה מאוד ריגש אותי. כתבו לי כמה שזה אמיץ גם לעבור את התהליך וגם לשלוח את המייל הזה, אמרו לי כל הכבוד ובהצלחה בדרך. כתבו לי ששמחים שאני נאמנה למה שאני מרגישה. חלק כתבו שהם הרגישו עליי שמשהו שם שונה. התגובות הפחות חיוביות לא נשלחו אליי אלא למנהלת שלי, והן היו מעטות. זה לגמרי בסדר מבחינתי שבמקום מאוד-מאוד חרדי יגידו, 'זה לא בא לנו בטוב'. אני ממש יכולה להבין את זה", היא אומרת באמפתיה.
"משם כבר התחילו לדבר אליי ב'את'. פתאום נורא רצו לדבר איתי בטלפון, התחלתי לקבל מיילים עם 'שלום יקירה' ודברים מהסוג הזה. אני באמת חייבת לומר לזכות מקום העבודה שלי, שאני מרגישה בו כל כך טוב כאישה. המזכירות התחילו לדבר איתי על לק או על איפה אני עושה את השיער. אני מרגישה פתאום הרבה יותר נוכחת. מהר מאוד עברתי ללבוש חצאיות ארוכות ויפות, להתאפר, ללכת עם חולצות צבעוניות. פשוט עברתי משחור-לבן לטלוויזיה צבעונית. התחלתי לחיות וחזר לי הצבע".
"אני באמת חייבת לומר לזכות מקום העבודה שלי, שאני מרגישה בו כל כך טוב כאישה"
ואיך הגיבה המשפחה שלה? "הבת הקטנה שלי כבר שנים מתעניינת בנושאים של מגדר. זה לא משהו שזר לה. היא מכירה בדיוק את כל צבעי הדגלים, את כל הנטיות ואת כל הזהויות, אפילו הרבה יותר טוב ממני. הקושי העיקרי הוא מול בתי הספר שלהן. ברור לי שמדובר בתהליך של קבלה. למשל, אין לי שום דרישה שיפנו אליי ב'את', זאת רק בקשה. בינתיים הן כבר יוצאות איתי כשאני לבושה בשמלות ובחצאיות. אני כל הזמן מגלה עוד ניואנסים של קבלה ואני לא דורשת שום דבר מהן.
"בנוסף, יש לי שתי אחיות. לאחותי הקטנה סיפרתי ראשונה. נפגשתי איתה יחד עם זוגתי, ויצאתי מהארון הפוליאמורי בפניה. אמרתי לה שיש לי מספר מערכות יחסים, ובסוף היא שאלה אם יש עוד משהו, אז אמרתי לה, 'כן, אני גם טרנסית'. לא עשיתי הכנה כל כך טובה לפגישה הזאת", היא אומרת במבוכה. "היה לה קשה בהתחלה, אבל היא עוברת תהליך מדהים ואני מאוד גאה בה על כך. הקושי היחיד שלה היה שהיא ראתה אותי בתור 'הגבר האחר', בלי מאצ'ואיזם, בלי אגו. גם כל החברים שלה ידעו שאני כזה ו'שיש גברים כאלה', אז אני חושבת שהיא קצת התעצבה על כך שהדימוי הזה התרסק. האחות השנייה קיבלה את זה מיד".
את מצטערת שלא עברת את התהליך מוקדם יותר?
"זאת שאלה ממש טובה. אני יכולה להגיד שאני מקנאה בצעירים ובצעירות שמתחילים את התהליך בגיל העשרה, אבל מצד שני, יכול להיות שאם הייתי מתחילה את התהליך, אפילו בשנות ה-20 לחיי, הייתי הולכת לאיבוד כי לא היו לי את מעגלי התמיכה שיש לי היום. הייתה לי גם תקופת אבל על השנים שאיבדתי, הלכתי לטיפול שעסק באבל, גם בלי קשר למגדר. איבדתי המון שנים שהייתי יכולה לחיות בהן כמו שאני, אבל כנראה שלכל דבר יש את הזמן שלו, ושהתהליך שקרה היה התהליך שנכון לי. מאוד-מאוד חשוב לי לומר שבסופו של דבר, בכל גיל ניתן לערוך שינוי בחיים".
