לפני 12 שנה בנה של אירה סקלר סיפר לה שהוא הומוסקסואל. כמי שגדלה והתחנכה בחינוך סובייטי והומופובי לדבריה, אירה התקשתה לקבל את הבשורה. "אני אפילו לא יכולה להסביר מה חשבתי, זה היה פחד שעד היום אני לא יודעת מה המקור שלו", היא אומרת. "זה פשוט היה אסון שקרה לי. השמיים נפלו עליי. אין מחר והכל שחור. החיים נגמרו. מה שכן, אני לא יודעת מאיפה היה לי את השכל לא לשלוח אותו מהבית באותו הרגע".
מה כן עשית?
"חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושהוא הבן שלי ושלא אכפת לי. זה היה שקר כל כך גס שאני לא יכולה להסביר".
הוא אמר לי, "כן אמא, אני הומו"
הורים לילדים להט"בים מגיבים בצורות שונות ליציאה מהארון של הילדים שלהם. גם הורים שמקבלים את ילדיהם בצורה אותנטית וללא העמדת פנים, עדיין נדרשים לעבור עם עצמם תהליך של בחינה וחשבון נפש אל מול הנטייה המינית או הזהות המגדרית של ילדיהם. "אני יודעת שכל הקשיים מצמיחים אותנו, אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו שואפים להביא על עצמנו את האתגרים האלה", אומרת נגה פאר מכפר סבא, אמא לבת לסבית.
עדי וולפסון מבאר שבע מספר שקיבל את בנו הטרנסג'נדר ללא כל היסוס. "ברגע שהוא סיפר לי שהוא טרנסג'נדר, רק חשבתי, או-קיי, זה הילד שלי, מה זה משנה? וגם הוא ידע שזה יהיה ככה".
סליחה בן שלי: אירה סקלר עורכת חשבון נפש
(כתבת: שני זהר שדמה, צילום: אורי דוידוביץ׳, עריכה: בן שכטר)
(כתבת וידיאו: שני זהר שדמה, צילום: אורי דוידוביץ׳, עריכה: בן שכטר)
תספרו לי על היציאה מהארון של הילדים שלכם.
אירה: "הייתה תקופה שבה שי יצא עם שתי בחורות, אפרת ושלי. הן תמיד נשארו לישון אצלינו בבית, או אחת או השנייה או שתיהן יחד. בשלב מסוים הבנתי שעד כאן ושזה לא יכול להימשך ככה. היינו לבד והחלטתי שאני אדבר עם שי ברצינות ואשאל אותו מי מהן חברה שלו, שלפחות אני אדע. אז אמרתי לו, 'שי, אני יכולה לשאול אותך משהו?' והוא אמר לי, 'כן, אמא, התשובה שלי היא כן'. אני אומרת לו, 'מה זאת אומרת התשובה שלך כן?' והוא אמר לי, 'כן אמא, אני הומו'".
נגה: "כשגל שלי הייתה בת 16, היא חזרה משלושה שבועות במחנה מוזיקה. היא ניגנה אז על ויולה והייתה נוסעת באופן קבוע לאורך השנה. כשחזרה, נפגשנו אצלה בחדר, ובמקום לקבל ילדה סוערת מחוויות הקיץ אנחנו רואים ילדה מכורבלת ומכונסת בעצמה, יושבת על המיטה ולא מדברת".
מה עשית?
"אני ואבא שלה ניסינו לדבר איתה בעדינות ולהבין מה קרה, אבל היא לא ממש הייתה בעניין לדבר, והרגשתי שהיא במצוקה. כבר התחלתי לחשוב שאולי היא עברה פגיעה מינית. שאלנו אותה אם קרה משהו, אם מישהו פגע בה. לא קיבלנו שום תשובה. ואז אבא שלה, עם החושים החדים שלו, פשוט אמר לה, 'מה, את לסבית?' והיא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא לא יודעת ושהיא חושבת שכן, ומה שעבר לי בראש היה, תודה לאל, איזו הקלה".
עדי: "אנחנו היינו באוטו בדרך לאסוף את המשפחה לשדה התעופה כי נסענו למדריד. אני גם זוכר את הנקודה בכביש שבה זה קרה. לקחתי את הילי ראשון, ובדרך הוא אמר לי את מה שאמר. אגב, מסתבר שהוא כבר אמר את זה פעם אחת איזה חודשיים-שלושה לפני כן, ואף אחד לא שם לב. כשהיינו אצלו בביקור בפנימייה אז מישהו פנה אליו בגוף זכר, ואז הוא אמר, 'אה כן, ככה הם קוראים לי וזה בסדר'. כנראה שבחרתי לא ללחוץ על זה מעבר".
איך הגבתם?
נגה: "לא ידעתי אז שום דבר על הקהילה הגאה, וזה שהיא אמרה מילים כמו 'כנראה' ו'אולי' הרגיע אותי. אז לא נפלו עליי השמיים ולא התרגשתי במיוחד, והנושא נדחק הצידה. אנשים אומרים שכנראה שהדחקתי, אבל אני לא חושבת שהדחקתי כמו שהילדה פשוט אמרה 'אני מתלבטת', והרגשתי שזה בסדר ושצריך לתת לה מרחב להתלבט ולהיות עם עצמה. גם ככל שהילדים מתבגרים אנחנו לא יכולים להציק להם ולתחקר אותם. אנחנו יכולים לנסות, אבל תמיד נחטוף את זה בפנים. זה מה שזה היה בעיניי. אולי זו הייתה הדחקה ואולי לא.
"בשלב מסוים, לא זוכרת באיזה הקשר, היא אמרה לי, 'כן, אני לסבית', אז אמרתי בסדר. האם החסרתי פעימה באותו הרגע? אולי, אבל זה כל מה שהיה. אתה יודע, אף הורה לא יגיד לך שהוא מת שהילד שלו יצא הומו, זה נראה יותר קשה ויותר מאתגר".
איך בני המשפחה המורחבת הגיבו?
נגה: "גל סיפרה לאחותה שהגיבה בצורה הכי מושלמת. היא שאלה אותה איך היא מרגישה ולמה היא חושבת שהיא לסבית. היא מאוד התעניינה".
אירה: "באותו יום שהוא סיפר לי, הבת שלי חזרה הביתה ואיכשהו הצלחתי להגיד לה. להפתעתי, היא הגיבה ב'אה, יופי! סוף-סוף הוא סיפר לך'. וזה לא שהוא נחשף בפניה לפני כן, היא פשוט הרגישה את זה, וצדקה. כמה זמן אחרי כן, ירדתי לאילת עם אמא שלי. באוטובוס אני מספרת לה על היציאה מהארון שלו ובוכה. ואז היא מסתכלת עליי ואומרת לי, 'את צריכה להתבייש בזה שאת הומופובית. את צריכה להיות גאה בילד שלך שהוא לא רצה לחיות בשקר ושהוא רצה לחיות את החיים שלו כפי שהוא, ועדיף שהוא יהיה מאושר עם גבר מאשר שיהיה אומלל עם אישה'. אנחנו מדברות פה על אישה סובייטית בת 70 פלוס, כן?"
"קיבלתי את היציאה מהארון, אבל היה לי חשוב להבין מה זה בדיוק אומר"
אירה מספרת שהיה זה אחיו הגדול של שי שלקח את הבשורה בצורה הקשה מכולם. "בשנה וחצי הראשונות אחרי שסיפרתי לו, לא רק שהוא נמנע מלבקר אותנו, הוא אפילו לא התקשר הביתה. וכשהוא ראה בגינה שלי את דגל הגאווה, הוא בכלל לא היה מוכן להיכנס לבית. אמרתי לו, 'אתה יודע מה? בחירה שלך, אתה ילד גדול'. בסוף הוא נכנס הביתה, וכמעט שנתיים מאז הוא ושי לא אמרו אחד לשני שלום, לא ישבו באותו שולחן, לא היו פיזית באותו חדר".
6 צפייה בגלריה
הילי ועדי. "כשהיינו אצלו בביקור בפנימייה אז מישהו פנה אליו בזכר"
(צילום: אלבום משפחתי)
ספרו לי על התהליך שעברתם עם עצמכם.
נגה: "באיזשהו שלב, מאוחר יחסית בתיכון, בתי התחלה ללכת למפגשים של איג"י, ארגון הנוער הגאה. המפגשים האלה הפכו לדבר הכי חשוב בשבוע שלה. עכשיו, היו לה חברים, זאת לא ילדה שלא היו לה חברים, אבל לא משנה מה, היא פשוט חיכתה לימי חמישי.
"בשלב הזה אני חושבת שהבנתי שזה לא סתם שהיא לסבית, ושיש פה משהו בקבוצה שמטעין ומספק אותה, ועל זה אני מאוד מודה לאיג"י. בסך הכל פרגנתי. אני מתבוננת על הילדה מהיום שהיא יצאה מהרחם שלי, ורואה את התהליכים שהיא עוברת. על חלקם היא עפה יותר ועל חלקם פחות, ופה היה לי מאוד ברור שהילדה לסבית ושהיא מוצאת את מקומה ושזה לא ייפסק".
עדי: "קיבלתי מיד את היציאה מהארון, אבל היה לי חשוב להבין וגם שהילי ידע להגדיר לי מה זה בדיוק אומר להיות טרנס. לפני כן תפסתי את זה כמשהו שבעיקר מתמקד בשינוי החיצוני ופחות עוסק בשינוי הפנימי. אז התחלתי לקרוא המון, גם ספרות מקצועית, כדי לנסות ללמוד עוד על הנושא הזה. כמובן שבהתחלה הוצפתי במחשבות שאי אפשר כל כך להימנע מהן. פחדתי שלא יהיה לו קל, חשבתי על הכאב שהוא עלול לחוות. התמודדות שהיא מעבר לדברים שבני נוער גם ככה מתמודדים איתם, ומעבר להתמודדות הנפשית שהייתה להילי בלי קשר".
כחלק מתהליך ההתמודדות שלו, כתב עדי את הספר "אני אבא שלך", שנולד מתוך החוויות הנפשיות של הילי. "חשבתי שאהיה הורה מכיל, שהולך עם הילד שלו ובאמת כך היה, גם בהקשר המגדרי וגם בהקשר הנפשי. הכתיבה הייתה אותנטית ועזרה לי לעבור את התהליך הזה".
6 צפייה בגלריה
עדי והילי. עדי כתב את חוויותיו בספר שעזר לו להתמודד עם המצב החדש
(צילום: אלבום משפחתי)
אירה: "כמה חודשים אחרי ששי יצא מהארון, הלכתי עם אמא נוספת למצעד הגאווה בתל אביב. הגענו לדוכן של תהל"ה, שהוא ארגון להורים לילדים גאים, ולקחתי משם שלט קטן שהיה כתוב עליו, 'הבן שלי הומו, אז מה?', פשוט כדי שייכנס לי כבר לראש שזה המצב ושזה הילד שלי. הסתובבתי שם ופתאום רץ אליי בחור צעיר. הוא קפץ עליי, נתן לי חיבוק ונשיקות, ואני מרוב פחד התחלתי לבכות! פשוט לא ידעתי מה הוא רוצה ממני.
"ואז הוא אמר לי, 'את מלכה, הלוואי עליי אמא כזאת'. אחריו, באו עוד אנשים וסיפרו איך סילקו אותם מהבית, איך לא קיבלו אותם. ואני עומדת שם ולא יודעת מה לענות. כן, גם אני לא קיבלתי את הילד שלי, אבל עד רמה של לסלק אותו מהבית? לא הייתה לי לשנייה מחשבה כזאת. התקשיתי אפילו להאמין לכל הסיפורים האלה עד שהגיע אליי סבא אחד ואמר לי, 'איפה הייתן לפני 50 שנה, אימהות כאלה?'"
בתגובה, החליטה אירה לפתוח את ביתה לחברי הקהילה הגאה ואף התחילה לקחת חלק בפעילויות חברתיות גאות בבאר שבע. לצד זה, היא עדיין התקשתה לקבל באופן שלם את נטייתו המינית של שי. "השתתפתי בקבוצת נשים ועלתה שם השאלה, 'אם יכולתן לבלוע כדור שיבטיח שתהיו הטרוסקסואליות, האם הייתן לוקחות אותו?'. כולן חוץ ממני אמרו שהן לא היו מוכנות לקחת, ורק אני אמרתי שאם היה כדור כזה הייתי מיד מכניסה אותו לשי לפה בכוח. לא משנה מה, רק שיהיה הטרוסקסואל.
"סיפרתי את זה לשי והוא כל כך כעס עליי! הוא אמר לי, 'מי את שתחליטי במקומי איזה חיים אני צריך לחיות? החיים שלך זה החיים שלך. אני פוצצתי את כל החלומות שהיו לך, ובגלל זה את כועסת עליי, אבל אלו החלומות שלך, אמא, לא שלי'. אני חושבת שמהרגע הזה, התחלתי לקבל אותו באמת. אבל גם היום, אחרי 12 שנה, אני לומדת לקבל".
יצא לכם להגן על הילדים שלכם במקרים של להט"בפוביה או חוסר צדק?
עדי: "בתקופה מסוימת, כשהילי היה מחוץ לבית, התמודדנו עם טרנספוביה דווקא מצד אנשי מקצוע כמו אנשי טיפול ורופאה אחת שטיפלה בו. אלה לא היו חס וחלילה כל אנשי הצוות, חלקם היו מכילים ומקדמים, אבל זה בהחלט היה קיצוני ומפחיד. למשל, כשרופאה אומרת לך שאולי היא לא נותנת לו טיפול נכון, כאילו שיש טיפול מיוחד לטרנס, וגם מונעת ממנו טיפול בהורמונים. וזה רק קצה הקרחון".
נגה: "להגן? רק מבחור שרצה להתחיל איתה", היא אומרת משועשעת. "היינו יחד בחנות והיא באמת בחורה יפהפייה ומושכת, ובחור אחד שאל אותי אם הוא יכול לקבל את הטלפון שלה. זה היה מקסים אבל אמרתי לו משהו בסגנון, 'אני לא חושבת שזה יוכל לעבוד כי היא אוהבת בנות'".
אילו טיפים הייתם נותנים להורים אחרים שילדיהם להט"בים?
אירה: "בסוף זה לא משנה את מי הם אוהבים, הכי חשוב שהילדים שלנו יהיו מאושרים, ואנחנו בתור הורים חייבים לעזור להם. פשוט לאהוב אותם".
נגה: "הילדים שלנו אצלנו להשאלה וטיפוח לזמן מוגבל, ואז הם פורסים כנפיים. הם יכולים להיות להט"בים ולצאת מהארון - למרות שזה לא מוצא חן בעינינו. הם יכולים לבחור קריירה שלא נראית לנו או זוגיות שלא נראית לנו. הם אפילו יכולים לעבור לגור במדינה שלא נראית לנו. אין לנו יותר מדי Say פה. כל מה שנשאר לנו זה לתמוך בהם ולאהוב אותם. זה לא שאין לי קשיים, יש לי מלא קשיים עם הבנות שלי, זו הורות. אבל יש הבנה שהן הופקדו אצלי לתקופה כדי לגדול ולהתפתח, ומשם זה החיים שלהן".
עדי: "הייתי רוצה שיותר הורים יצאו עם סיפורים של קבלה ושלא נשמע רק את הסיפורים הקשים. אני כן מגלה שכשאתה מדבר מהלב ופותח את הלב, אז עוד אנשים פותחים את הלב. חוץ מזה, הכי חשוב זה לא לשכוח לחבק ולאהוב, לא פחות ולא יותר מלפני. ולא לשכוח שזה הילד שלכם".
מקורות עזרה ומידע להורים לילדיםות להט"ב
ברית הלביאות, ארגון להורים לילדים על הקשת הטרנסית: 054-542-5833 או במייל
