"הלכתי פעם לאיזה דייט, יותר נכון סטוץ, והבחור נתן לי לשתות כוס תה עם סם שנקרא חגיגת. זה היה נעים, אז אחרי זה ניסיתי את זה שוב, הפעם לבד, וזה עשה לי מאוד לא טוב. חוויתי דפיקות לב חזקות והיו לי חרדות ממש קשות, אבל לא יכולתי לספר לאף אחד מה אני עובר מהבושה שעשיתי עכשיו סמים. פחדתי להתקשר לחברים או למד"א או לייעוץ כלשהו".
אז מה עשית?
"הייתי בדירה שלי והלכתי מקצה לקצה, הלוך ושוב, במשך שלוש שעות, כשאני בחרדה נוראית. שם נשבעתי שאני אספר את הסיפור, כי אני חושב שזה דבר חשוב שצריך לדבר עליו ולא לטאטא אותו מתחת לשטיח, גם אם יהיה לזה מחיר", אומר הבמאי ניצן גלעדי (52) על סרטו החדש, "כאילו אין מחר", שיוצג החל מסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע בישראל.
"לא כתבתי על עצמי בסרט הזה, אבל הוא בהחלט מראה חלק ממה שקורה היום בקהילה שלי. כמסקס הוא כבר ממש במיינסטרים. תראה מה קורה בחוץ, במסיבות, את רמת ההתמכרות לטינה"
סרטו של גלעדי חושף בנועזות את תת-התרבות ההומואית המכונה "כמסקס" (באנגלית: Chemsex), תופעה של צריכת סמים בקהילה הגאה, הנעשית בשביל להקל או להעצים את הפעילות המינית. מבחינה סוציולוגית, הכוונה היא לתת-תרבות של משתמשי הסמים העוסקים בפעילות מינית בסיכון גבוה ובהשפעת סמים מעוררים, כשהסם שבדרך כלל מזוהה עם תת-התרבות הזאת הוא המת'אמפטמין, המכונה גם קריסטל מת' או טינה, ו-GHB המכונה ג'י או ג'ינה.
"כולם מסביבי היו ב'היי' וזה תסכל אותי. רציתי להרגיש חלק"
"'כאילו אין מחר' הוא סיפור על שלוש דמויות בתל אביב - בחור גיי, בחור סטרייט בארון וסוחרת סמים סטרייטית", מסביר גלעדי. "שלושתם בורחים אל הפנטזיה מתוך אי-קבלה של עצמם. לכן הסרט שלי הוא קודם כל סרט שעוסק בהזדקקות לאהבה. הוא מתמקד בבחור שלא אוהב את עצמו מספיק ובוחר לקבל אהבה ומגע בצורה שהיא עקומה, דרך 'כמסקס', והוא משלם על זה מחיר כבד. לא כתבתי על עצמי בסרט הזה, אבל הוא בהחלט מראה חלק ממה שקורה היום בקהילה שלי. 'כמסקס' הוא כבר ממש במיינסטרים. תראה מה קורה בחוץ, במסיבות, את רמת ההתמכרות לטינה".
גלעדי מבין שהמראה המצטייר מהסרט שלו על הקהילה הגאה בישראל אינו פשוט, ושלא כולם יוכלו לצפות בו. "עשיתי את הסרט הזה כי רציתי לגעת בנושא חברתי, שיהיה לזה משמעות. סרט כזה אי-אפשר לעשות באמצע, זה או ללכת עד הסוף או לא לעשות אותו בכלל. ברור לי שהסרט נוגע בקהל בעוצמה גבוהה ומשפיע עליו, נשאר איתו אחרי הצפייה. יש אנשים שאמרו לי שהם לא נרדמו בלילה אחר כך. מצד שני, בחור צעיר כתב לי שהסרט מבחינתו הציל אותו. הוא נוגע בנושא שהגיע הזמן שנדבר עליו".
מתי נחשפת לראשונה לתרבות ה'כמסקס'?
"הייתה לי אהבה גדולה אחת, שלא באמת מומשה. זה היה עם בחור אוסטרלי, ג'ון. הכרנו בניו-יורק כשגרתי שם, התאהבתי בו בצורה קיצונית, עם חלום שהאהבה הזאת תפרח, אבל היא לא פרחה. חמש פעמים נסעתי אליו לאוסטרליה. בהמשך גיליתי עליו כל מיני דברים וביניהם גם דברים שקשורים בסמים. דרכו בעצם קיבלתי בפעם הראשונה הצצה לעולם הזה. ניסיתי והתנסיתי בעצמי, אבל כפי שסיפרתי עם החגיגת, זה לא עבד עליי טוב, אולי בגלל שאני אדם מחושב ושכלתני.
"כן רציתי שזה יעבוד לי, כי כולם מסביבי היו ב'היי', וזה תסכל אותי. רציתי להרגיש חלק. אתה פתאום מבין שאלכוהול זה לא מספיק. אתה אמור לעשות סמים כדי להחזיק מעמד ולבלות בכל המסיבות האלה, ונורא רציתי להיות עם ג'ון אז הייתי ליד זה כל הזמן, ראיתי איך זה משפיע ומה זה עושה לאנשים. שם בעצם הבנתי לראשונה את תרבות הסמים הזאת והייתי בשוק של חיי. אנשים הלכו עם פאוצ'ים מלאי סמים שמחזיקים אותם ערים לשלושה ימים.
"מצד אחד, היו רגעים שבהם התמלאתי קנאה לזה כי זה נראה שהם נהנים וכיף להם, ראיתי את הקסם שיש בזה. מצד שני, ראיתי את תופעות הלוואי הקשות, ראיתי לאיזה מקומות ומצבים קיצוניים זה לוקח אנשים. בהמשך גיליתי שכל זה קורה גם בתל אביב. שמעתי מחברים על חוויות הסמים שלהם, כולל סיפורים קשים. ראיתי במועדונים אנשים מפרפרים מג'י".
"בהמשך גיליתי שכל זה קורה גם בתל אביב. שמעתי מחברים על חוויות הסמים שלהם, כולל סיפורים קשים. ראיתי במועדונים אנשים מפרפרים מג'י"
איך נולד הרעיון לסרט על זה?
"כשאירע הרצח בבר-נוער, רציתי לעשות סרט דוקומנטרי. היה שלב שאמרו שיכול להיות שהרוצח הוא מהקהילה וזה ממש זעזע אותי. עצם המחשבה שהרוצח עדיין מסתובב ואולי הוא המלצר שהגיש לך את הקפה או מי שהיה לך סטוץ איתו, זה מפחיד.
"אני זוכר שעשיתי פיצ' בפסטיבל הגאה על הרעיון הזה, ואחד הבוחנים היה מפיק גרמני שאמר שאין מצב שאני אעשה את הסרט הזה כי זה יציג את הקהילה בצורה לא חיובית. הוא אמר שאסור שאנשים ישמעו ויחשבו שהרוצח הוא מהקהילה. זה הרתיח אותי. אנחנו צריכים להסתיר?! אם הרוצח הזה בא מתוכנו אז אסור לדבר על זה? לא נבחן את עצמנו כקהילה? זה היה עוד טריגר שחיזק אותי והניע אותי לכתוב ולדבר על זה שאנשים מכורים מגיעים למצב שהם או קופצים מהגג או מוצאים את עצמם נעולים במוסדות פסיכיאטרים".
4 צפייה בגלריה
ישראל אוגלבו ודין מירושניקוב, מתוך "כאילו אין מחר"
(צילום: ניצן גלעד, באדיבות "יונייטד קינג")
היה קשה ללהק סרט שגיבוריו מגיעים למצבי קיצון קשים?
"הרבה שחקנים, מהמובילים, פשוט נבהלו מהתסריט. כשראיתי בפעם הראשונה את ישראל אוגלבו, מתוך איזה אינסטינקט בלתי מוסבר, ידעתי מיד שמצאתי את מי שישחק את הדמות הראשית שלי. זיהיתי שם כישרון וכריזמה של כוכב. לקחו לי שמונה חודשים מאותו הרגע עד שסגרתי איתו. הוא היה ממש אחרי הזכייה ב'אח הגדול' ולקח לו זמן להבין מה הוא רוצה ולהסכים להיכנס למסע".
איך הבאת לפרויקט את עופרה?
"מי שקישר בינינו זה גל אוחובסקי. הגעתי אליו הביתה והתחברנו בשנייה. הוא מוזיקאי מחונן וזה כבוד גדול. העבודה איתו הייתה מופלאה כי הוא הבין את הסרט, הוא כתב מוזיקה מדהימה שהיא מבחינתי עוד דמות בסרט".
"לצאת מהארון זה עדיין אישיו בהרבה מקומות בישראל"
זה סרטו העלילתי השני באורך מלא של גלעדי, שברזומה שלו עשרות סרטים וסדרות דוקומנטריות שזיכו אותו בפרסים ובהכרה בינלאומית. סרטו, "ירושלים גאה להציג", העוקב אחר המאבק לקיום מצעד הגאווה בבירה, הוצג ביותר מ-60 פסטיבלים ברחבי העולם. סרטו האוטוביוגרפי, "זמן משפחה", מתאר את יציאתו מהארון מול משפחתו השמרנית, וסרטו "חתונה מנייר" היה מועמד לתשעה פרסי אופיר.
עוד בטרם הוצג לקהל הרחב, "כאילו אין מחר" זיכה את כוכבו, ישראל אוגלבו, בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הגאה, את מורן רוזנבלט ודין מירושניקוב במועמדות לשחקנית ולשחקן משנה בטקס אופיר, ואת יוצר הפסקול, עופר ניסים המכונה עופרה, באות הוקרה מטעם הפסטיבל הגאה.
4 צפייה בגלריה
ניצן גלעדי (במרכז) וישראל אוגלבו על הסט. "זה סרט קשה שלא מתאים לכולם"
( צילום: טובה דורפמן)
"הייתי בארון מול המשפחה עד גיל 35. אני בא ממשפחה מסורתית-דתית, חלקה חרדית", מספר גלעדי. הוא גדל בבאר שבע, הבכור מבין שלושה אחים. אביו היה מנהל בית ספר ואמו אחות. שניהם ממוצא תימני. "אצלי בבית התייחסו לזה כאל מחלה. אמרו משפטים כמו, 'צריך לסקול את האנשים האלה'. עד גיל 35 אבא שלי אמר לי שיש לי שריטה במוח ושאני צריך ללכת לרופא שיסדר לי אותה, לקחת כדורים. זה יצר אצלי שנאה עצמית גדולה שכיבתה חלקים יצריים.
"אבל עברו השנים. עדיין קשה לו עם זה שאני נחשף, אבל הוא יודע שזה המקצוע שלי והוא האבא הכי תומך שיש בעולם. פה בתל אביב יש נטייה לחשוב שזה לא אישיו היום לצאת מהארון, אבל אתה מגלה שזה עדיין אישיו בהרבה מקומות".
"עד גיל 35 אבא שלי אמר לי שיש לי שריטה במוח ושאני צריך ללכת לרופא שיסדר לי אותה, לקחת כדורים. זה יצר אצלי שנאה עצמית גדולה שכיבתה חלקים יצריים"
איך זה לגדול בסביבה כל כך לא מקבלת?
"הייתי ילד ששר ומשחק בטקסים, חוגים והצגות. ילד מאוד אמביציוזי. הייתי הולך כל שנה למבחנים של הפסטיבל וזוכה לדחיות על גבי דחיות עד שהתקבלתי. הייתי שר בקול גבוה, פַלְצֶט. בהתחלה קיבלתי רק אהבה וחיבקו אותי, אבל כשגדלתי והגעתי לגיל שבו צריך להתחלף הקול – ואצלי הוא עדיין לא השתנה, התחילו לצחוק עליי ולקרוא לי הומו. זרקו עליי אבנים באירועים חברתיים של הילדים. מאוד סבלתי מהצקות. הייתי מתפלל כל יום לאלוהים, מבקש שהקול שלי יתחלף ויהפוך ליותר גברי.
"בגיל צעיר הבנתי שאני שונה, אבל החשיפה האמיתית לעולם ההומואים הייתה בגיל ההתבגרות דרך הסרטים של עמוס גוטמן, אחד הקולנוענים המבריקים ביותר שהיו לנו בארץ. דרכו הכרתי את גן העצמאות ובהמשך התגנבתי לשם. אני מהדור שהגן היה הגריינדר שלו".
מה גילית בגן העצמאות?
"החוויה המינית הראשונה שלי בגן העצמאות הייתה עם גבר שמבוגר ממני באיזה 30 שנה. היא הייתה מאוד לא נעימה. אף פעם לא דיברתי על זה, אולי הגיע הזמן. הוא לא התעלל בי והייתי שם מרצוני, אבל לא הבנתי מה אני עושה. זה לא היה נעים אבל היה בי דחף גדול להכיר את העולם הזה וזאת הייתה מבחינתי הדרך היחידה.
"בשנים ההן בתל-אביב זה היה מאוד מוסתר. הייתי מפחד, משקשק, שמישהו יום אחד יראה ויתפוס אותי שם. אני מודה שבהמשך הגן הפך עבורי לסוג של גן עדן, עולם קסום ומסתורי שמלא בפיתוי ושמסתובבים בו מלא אנשים כמוני. מקום שאפשר את הפנטזיה שאולי אמצא בו את גבר החלומות, את אהבת חיי".
4 צפייה בגלריה
ניצן גלעדי, מורן רוזנבלט וישראל אוגלבו על הסט של "כאילו אין מחר". הסרט כבר מועמד לשלל פרסים
( צילום: טובה דורפמן)
איך הגעת לעסוק בקולנוע?
"גיליתי את הקולנוע בילדות, כשהתגנבתי עם עוד ילדים לסרט הארוטי, 'ליידי צ'טרלי', שהוקרן על מסך ענק בקולנוע עם גג פתוח. התגנבנו לשם וזה היה הסרט הראשון שראיתי בחיים וגם הפעם הראשונה שראיתי אישה עירומה וגבר ערום. זה היה מפעים וקסום. גיליתי עולם חדש שנראה לי אז כמו חלום.
"בגיל 17 ראיתי ב'ידיעות אחרונות' מודעה שעמוס גוטמן מחפש שחקן לסרט, 'בר 51'. הגעתי לאודישן וכמעט קיבלתי את התפקיד. אני זוכר את הרגע שפגשתי אותו, זה היה רגע מרגש ומאוד משמעותי עבורי. אני זוכר את מה שהוא לבש, הוא היה כל כך יפה. עמוס היה אמיץ, הוא הקדים את כולם, לא פחד לדבר על דברים שכולם הסתירו.
"מבחינה ויזואלית אני זוכר שהייתי מסתכל על הפריימים בסרטים שלו ונפעם מהצבעוניות ומהיכולות שלו להביא דמויות מרתקות ואותנטיות וליצור עולם. הוא היה עבורי סוג של איידול. כנער, הוא נראה לי כמי שעומד על ענן, והוא סימל את החלום הכי גדול שלי. הוא לחלוטין היוצר שהשפיע עליי יותר מכל יוצר אחר".
אתה כבר עובד על הסרט הבא?
"זה בפיתוח. הפרויקט הבא גם יעסוק בנושא גאה ויהיה אפילו יותר נועז מהסרט הזה".
