"כל מי שגדל לתוך תבנית לא מקובלת כמו להיות הומו, גדל עם משהו פגום. גם אם אתה לא מאמין בזה, משהו בתודעה החברתית הזאת הולך איתך, מעצב את האישיות שלך ותמיד ילווה אותך", מכריז מיכאל ליאני (33), אמן וידיאו וסטילס.
עוד בנושא:
"גדלתי במגדל העמק, בן למשפחה מרוקאית מסורתית, והרגשתי שלא כל כך מבינים אותי. גם אני לא כל כך הבנתי את עצמי", הוא מודה. "כאדם גיי אתה מבין שאתה חי באיסור כי משכנעים אותך שהגיי - 'האחר' - הוא לא בסדר, שזה חטא בפן הדתי ושבפן הלא דתי זאת סטייה, משהו לא נורמלי. כשנולדתי אפילו עוד היה חוק שאוסר על משכב זכר".
את תחושותיו וחוויותיו כמי שגדל כ'אחר' תיעל מיכאל לאמנות שלו, ובעבודותיו הוא עוסק בסוגיות של מגדר, קוויריות וזיכרון קולקטיבי. בימים אלה הוא עובד על בניית "ארכיון של אהבה מכל הקשת הגאה" כהגדרתו, באמצעות צילומי זוגות הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסקסואלים, קוויר ועוד. את הזוגות הוא מצלם במצלמת פילם כשהם נמצאים בדירתם, ועד כה הגיע לכ-50 זוגות, אך שואף להגיע לכמה שיותר.
מדוע בחרת להתמקד בנושא של זוגיות להטב"קית?
"אירועי הגאווה מסומנים דרך אנשים בתחתונים על משאיות ומסיבות ענק. זה מדהים בעיניי, אבל ככה אנשים זוכרים גאווה ומכאן מגיעה הסלידה שלהם מהגאווה. אז רציתי השנה להראות גאווה אחרת, רציתי להראות מהי אהבה. להראות מערכות יחסים באופן שעוד לא ראינו דרך הכניסה אליהם הביתה, למרחב האישי שלהם. הזוגות האלה פותחים את הדלת בפנינו כדי שכל אחד יציץ בעדינות וברגישות לתוך הבית של ה'אחר', של אהבה אחרת, ויוכל לראות בעיניים איך זה נראה. חלק מהמצולמים מניחים את הראש, יש כאלה שנורא מתביישים, ויש 'וואו, איזו מכוערת אני, אני טרנסית בלי ניתוחים וזה לא יפה'".
כל המצולמים שלך מיישירים מבט למצלמה, למרות שהיית מצפה מאנשים שמצטלמים בבית שלהם להיראות נינוחים וטבעיים יותר. למה בחרת בהעמדה הזאת במקום לצלם אותם מבשלים יחד ארוחת ערב למשל?
"הדרישות שלי מהם היו שיסתכלו למצלמה, כלומר שיסתכלו בעיניים של מי שיראה אותם. לא רציתי שהם יחייכו וינסו למצוא חן, אלא שיהיו נוכחים. יש משהו מאוד חזק בעמידה שמסתכלת בעיניים. אני רואה להם בעיניים את כל המאבקים הפנימיים ואת חוסר הקבלה, כולנו חלק מאותו מאבק. הפרויקט הוא כדי שיראו אותם ואת האהבה ה'אסורה' הזאת במירכאות, זאת שאמרו להם שהיא לא ראויה ושאין לה מקום. אנחנו באים להראות שהאהבה הזאת נכונה ולגיטימית. שיראו אותנו בכוח".
יפה.
"תחשבי שעכשיו את ילדה בת 16 מאשדוד שרואה בעיתון אהבה אחרת, 50 זוגות להט"ב. אם הייתי ילד והייתי רואה דבר כזה, באמת שחיי היו משתנים. הייתי אומר, 'או-קיי, יש משהו אחר וזה נראה טוב'. זה אחר שהוא בסדר וזה חלק מהתרבות ולא בשוליים כל הזמן. אנחנו רגילים לראות פורטרטים קשים של טרנסים או אנשים שמתו מאיידס, אבל כשאת נכנסת לבית של אנשים את רואה מעין נרמול של הדבר הזה".
אז המטרה שלך בסופו של דבר היא נורמליזציה של האהבה הגאה לצורך קבלת לגיטימציה מהחברה?
"זה לא הרצון להראות שאנחנו אנשים רגילים ונורמליים לפי הקודים החברתיים, אלא להראות מהי אהבה אחרת שלא הייתה מיוצגת עד היום. הייצוג היחיד שיש בטלוויזיה הוא של אסי עזר, וזה מעצבן. אני לא רוצה להיות אסי עזר בהתעסקות בנושא הזה. אני רוצה שיסתכלו באמת על האהבה הזאת, שיסתכלו בעיניים. מבחינתי, זאת משימה אישית להרים את הנוכחות והידיעה לאהבה. זה ממש הרגיש לי כמו משימת חיי לעזוב הכול ולרוץ מזוג לזוג בכל רחבי הארץ".
לכמה זוגות אתה מקווה להגיע?
"אני רוצה להגיע למסה גדולה של אהבה גאה ולבנות ארכיון תמונות שיהיה קיים בהיסטוריה. ארכיון שיראו עוד 100 שנה כי מאוד קשה למצוא ארכיונים ישראליים גאים. כי כשזה יגיע למסה שלא תפסיק לגדול, יהיה לזה אימפקט מטורף – תראו כמה אנשים אוהבים והכל בסדר. זה עושה משהו ממש חשוב להראות מסה של אהבה שהיא לא מקובלת הרבה פעמים".
היו זוגות שהביעו חשש מהנראות והפרסום של התמונות שלהם?
"זה עניין מאוד מורכב ורגיש. העובדה שמי שבא לצלם אותם הוא גיי הופכת את זה להרבה יותר קל, אבל עדיין יש חששות שהם מביעים לגבי מי שאולי יראה אותם. אמרתי לכל מי שהצטלם שאני עומד לפרסם את התמונות, והם הסכימו לעשות את זה כדי להיות חלק ממהפכה ומשינוי. היו גם כאלה שלא רוצים להתפרסם בצורה רחבה בגלל המשפחות, וחבל לי אבל אני מכבד. בקרב טרנסים וטרנסיות זה היה הרבה יותר קשה כי החשיפה יותר חשובה להם. הם מרגישים הרבה יותר מקופחים ופגועים מבחינה חברתית, מבחינת החוק ומבחינת הייצוג שלהם – ובצדק, כך שזה דרש הרבה רגישות".
מה למדת על אהבה כתוצאה מהמפגש עם 50 גוונים של אהבה גאה?
"למדתי שאין הגדרה לאהבה ושאהבה היא פשוט אהבה. אין לה צבע, אין לה גזע, אין לה דת, אין לה מין. היא פשוט קיימת בחיבור אמורפי בין שני אנשים, וזה מאוד יפה. את נכנסת לבית ומגלה שכל אחד מהזוגות בונה ביחד משהו מתוך האנרגיות שלו. ואולי גם בתוך תוכי, בתור גיי, הייתי צריך ללכת זוג-זוג ולראות שאהבה כזו היא כן קבילה. זה גם סוג של טיפול עצמי – להסתכל על אנשים כאלה בעיניים ולהגיד 'הנה, גם אני בסדר'".