"אני מאמינה שלקומיקס יש כוח להשפיע על החברה ועל דעות של אנשים, גם לקריקטורות. אתה מביע דעה, אומר אמירה, ומקשיבים לזה. קומיקס הוא המהות שלי והמקום שאני מרגישה בו הכי בבית. זאת גם תרבות, גם אומנות וגם ספרות", אומרת הקומיקסאית והמאיירת, אילנה זפרן מתל אביב.
"בבסיס כל מה שאני עושה יש קוויריות, אחרות, להט"ביות, כשלא משנה לאיזה קהל אני פונה ומה הנושא, אלה היסודות שמחזיקים את היצירה שלי, גם כשאני עוסקת בנושאים שהם הכי במיינסטרים. דרך הקומיקס אני מציגה את הלסביות שלי כמשהו נורמטיבי ומובן מאליו. ב'נמוכונת' למשל, ספר הילדים האחרון שהוצאתי, כתבתי על ילדה שמסתירים לה וזה מפריע לה בכיתה, וחוץ מזה יש לה שתי אימהות – פרט מידע שאומנם לא רלוונטי לסיפור עצמו, אבל הוא שם, נוכח ומובן מאליו".
"אף פעם לא רציתי ילדים ולא שקלתי את זה. לפעמים אני מסתכלת על הורים וילדים וזה נראה לי סיוט. אני מרגישה ילדה בעצמי"
הגיוני שנתקלתם בזפרן הודות למדור הפופולרי שלה, "פינת ליטוף", המופיע מזה תשע שנים ב"מוסף הארץ" ("לא מזמן חגגתי את הפינה ה-500"). אבל זפרן (50) היא אמנית ותיקה מאוד בקהילת הלהט"ב, שהחלה את דרכה היצירתית בכתבי עת כמו "הזמן הוורוד" ו"הזמן החדש". אחר כך פרסמה טור שבועי בשם "רישומון" ב"עכבר העיר", שעסק בחיי היומיום של זוג לסביות וזוג החתולים שאיתן, רפי וספגטי.
אוסף הטורים שלה ראה אור גם בבריטניה, תחת השם Urban Tails. ב-2005 פרסמה רומן גרפי עטור שבחים בשם "סיפור ורוד" (2005), שמציג דיוקן עצמי של המחברת ומספר את סיפור התבגרותה על רקע תולדות מאבק הלהט"בי בישראל, והשנה יצא לאור ספרה הראשון לילדים, "נמוכונת", בהוצאת טל מאי מבית ידיעות ספרים.
איך נולד "סיפור ורוד"?
"רציתי לספר את הסיפור של הקהילה הגאה בארץ שהוא מלא באינפורמציה ובנתונים, חלק מהם יבשים, אז ניצלתי את הפורמט של הקומיקס כדי להפוך אותם לסיפור מעניין. הספר מחולק לשני חלקים ויש הפרדה גרפית ביניהם, כשהחלק הראשון בשחור-לבן והשני בצבע. הראשון הוא תקופת הארון ומתאר את השנים עד שנת 88 והשני עוסק בשנים שאחרי כן, כשההפרדה הגרפית מדגישה את התהליך. זה הפרויקט הגדול הראשון שעשיתי והוא הספר הלא אקדמי הראשון שעוסק בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. זה גם אחד הרומנים הגרפים הראשונים שיצאו בארץ".
חתולים הם הקול שלי
כפי שהבנתם, זפרן היא לסבית מוצהרת שמתעסקת בזהות שלה ללא הרף. "לא התכוונתי להיות קומיקסאית. לקומיקס הגעתי אחרי שנפרדתי מהחברה הראשונה שלי. זאת הייתה פרידה מאוד דרמטית, ובעקבותיה כתבתי קומיקס וקראתי לו 'ברייקאפ'. שלחתי אותו לגדי ששון שהיה אז עורך 'הזמן הוורוד', והוא רצה לפרסם. היה לי ברור שמצאתי פה שפה, שזה הדבר שהכי נכון לי. אחר כך עשיתי סטריפים במגזין 'הזמן החדש', מדור לסבי שקראו לו 'לסביקס'. את 'רישומון' בעכבר עשיתי במשך שש וחצי שנים וזה היה ממש חלק מהחיים שלי. הייתי מתעדת את כל מה שעברתי בשבוע אחד וזה היה מופיע בטור".
5 צפייה בגלריה
"הלוואי שיאמצו אותי להט"בים". החתול רפי וגור אקראי
(איור: אילנה זפרן, מתוך פינת ליטוף)
אפשר לומר על היצירה שלך שהיא אוטוביוגרפית-תיעודית?
"אפשר, היצירות שלי באמת מתארות לרוב אותי ואת המציאות סביבי. אבל אפשר גם לומר על הקומיקס שלי שהוא חתולי".
למה חתולים?
"אני עם חתולים מגיל שש, תמיד היה לי חתול. ברגע שהתחלתי לעשות קומיקס על עצמי, ספגטי הייתה איתי, והיה לי ברור שיתקיים דיאלוג איתה כי היא חלק מהחיים שלי. החתולים הם בעצם כלי להביע דרכו את עצמי, הם הקול שלי. רפי למשל, הוא חתול זכר שחור, הוא היה לוחם צדק עם דעות מאוד מוצקות שייצג מיעוטים, וספגטי הייתה כאילו אחראית על הפמיניזם, אבל גם נורא שטחית. עכשיו יש לי את מלעיל ומלרע שהן גם שמאלניות כי הן החתולות שלי, אבל לא באותה עוצמה כמו רפי וספגטי.
"חתולים הם מלאי סתירות כי מצד אחד, הם מפונקים ורוצים תשומת לב, ומצד שני הם עצמאים ורוצים להיות לבד. יש להם ביטחון עצמי מעורר קנאה. הלוואי שהייתי מרגישה טוב כמוהם לגבי הקיום שלי. אני מאוד אוהבת חיות, יותר מבני אדם. כשאני צופה בסרט, אז אם יש שם חיה, אני כל הסרט בחששות שיקרה לה משהו, ואם חלילה קורה לה משהו לא טוב, אז זה בכי מטורף. מאנשים לא אכפת לי ככה. מצידי שיפלו כמו זבובים".
"אני מאוד אוהבת חיות, יותר מבני אדם. כשאני צופה בסרט שיש בו חיה, אני כל הסרט בחששות שיקרה לה משהו, ואם חלילה קורה לה משהו לא טוב, אז זה בכי מטורף. מאנשים לא אכפת לי ככה. מצידי שיפלו כמו זבובים"
מה דעתך על כלבים?
"מההיכרות שלי עם כלבים, הם הרבה יותר פשוטים, קצת דבילים כאלה".
"אני אדם ביישן, מופנם וסגור", היא משתפת. "למרות שפחות ממה שהייתי פעם. בעבר זה היה מאוד בולט - לא הייתי מסוגלת בכלל לדבר עם אנשים זרים. היה אפשר להכיר אותי רק אחרי כמה זמן. הייתי כמעט מתעלפת אם הייתי צריכה לדבר מול אנשים, והיום אני מרצה בפני קהלים וכמעט ואין לי פחד קהל. השתניתי עם השנים כי עשיתי עבודה על עצמי".
איך האישיות המופנמת שלך משפיעה על מערכות היחסים בחייך?
"הגעתי למערכות יחסים בגיל מאוחר יחסית, בסביבות גיל שלושים, בגלל קושי שהיה לי בכל הקשור ליצירת אינטימיות. אף פעם לא הטריד אותי העניין של להיות עם אישה. הייתי יותר מוטרדת לגבי להיות במערכת יחסים אינטימית כלשהי. בהמשך זה נהיה קל יותר. הייתי בזוגיות 13 שנה ונפרדנו לפני חמש שנים. זאת הזוגיות האחרונה שהייתה לי. עד היום היו לי בחיים רק שלוש מערכות יחסים, וכולן אמרו שאני בת זוג 'לא משהו'. אני חוששת שאם תהיה לי זוגיות חדשה היא תרגיש דומה".
למה את חוששת שאת בת זוג לא טובה?
"אני כנראה נורא שקועה בעבודה שלי, או שאני פשוט בוחרת בחורות תלותיות מדי, אולי זה שילוב. הכי מעניינת אותי היצירה שלי, היא במקום הראשון אצלי, ובזוגיות הפרטנרית תמיד רוצה משהו. אני גם מפחדת שהחופש שלי ייפגע. בכל פעם כשסיימתי מערכת יחסים, עם כל הצער והעצב, הרגשתי שחרור. אני סוליסטית, אוהבת להיות לבד, זה הרבה יותר קל ממערכת יחסים".
"עד היום היו לי בחיים רק שלוש מערכות יחסים, וכולן אמרו שאני בת זוג 'לא משהו'. אני חוששת שאם תהיה לי זוגיות חדשה היא תרגיש דומה"
יש רגעים שחסרה לך זוגיות?
"כן, אבל זה לא בוער בעצמותיי. יש רגעים של בדידות אבל אני לא אדם בודד כי רוב הזמן טוב לי. אין לי בעיה להיות לבד, אבל אם כבר, אז אני רוצה שזאת תהיה מישהי שיש לה פאשן למשהו כמו שלי יש ליצירה, שיהיה לה עולם".
מה לגבי הורות?
"אף פעם לא רציתי ילדים ולא שקלתי את זה. אני אוהבת ילדים ועובדת איתם. הם מדהימים, ואני בהחלט יכולה להבין את הקסם והאושר בלגדל ילד, אבל זה נראה לי ענק מדי למישהי כמוני. לפעמים אני מסתכלת על הורים וילדים וזה נראה לי סיוט. אני מרגישה ילדה בעצמי".
בתחילת החודש השתתפה בכנס "זרות בספרות" במכללה האקדמית גורדון, במהלכו השתתפה בפאנל, לצד הסופרת איריס ארמן והמשוררת ג'נט בלאי, שעסק במגדר, זרות וקוויריות בספרות ילדים, שירה ויצירה ישראלית.
את חוששת לעתיד התרבות הגאה בעקבות השינויים הפוליטיים?
"אני חוששת כמו כל האזרחים השפויים במדינה. המצב הזוי אז אני מודאגת, אבל אני גם אופטימית כי אנחנו נילחם ואני רוצה להאמין שלא הכול אבוד. אני יכולה לעבור מחר בבוקר לארצות הברית, יש לי אזרחות וכבר עבדתי שם, אבל זה לא עולה בדעתי בכלל כי מבחינתי פה זה הבית, בטח בתל אביב".
