"חמסאניקית", "משת"פ", "בוגדת": כינויים קשים אלו מוטחים בנוער גאה בישראל מאז 7 באוקטובר. גם אלו שחיים וחיות בדרום או בצפון, והיו בקו האש בדיוק כמו חבריהן לכיתה, כשחלקם אף מפונים מבתיהם ושוהים בבתי מלון כבר חודשים, זוכים לקללות האלה רק בגלל זהותם הלהט"בית.
המציאות של הנוער הגאה בישראל אף פעם לא הייתה פשוטה או שוויונית. אחד מתוך שלושה מדווח שחווה הטרדה או אלימות בבית הספר על בסיס זהותו הלהט"בית - שיעור שהוא פי שניים יותר גבוה מכל שאר הנוער, ופי שלושה כשמדובר בנוער על הקשת הטרנסית. 88 אחוזים מתוכם לא יפנו לצוות החינוכי שלהם במקרה כזה, מתוך תחושה שאין לצוות את הכלים או הידע, או פשוט בגלל שהם עדיין בארון.
במקביל, פעמים רבות לא תתקיים הכרה בזהות המגדרית של בני ובנות נוער על הקשת הטרנסית, מה שמונע מהם.ן את היכולת להרגיש ביטחון והגנה, ואף את יכולת ההשתתפות בימי לימודים שגרתיים, כמו גם באירועי שיא. הביטויים לכך נעים ממחוסר כבוד ללשון הפנייה המועדפת על ידי בן-בת הנוער, דרך חוסר יכולת להשתמש בשירותים התואמים את הזהות המגדרית של הנער.ה, וכלה בהשתתפות בשיעורי ספורט המתבצעים בהפרדה מגדרית או לינה בחדרים ממוגדרים בטיול השנתי.
"המציאות של הנוער הגאה בישראל אף פעם לא הייתה פשוטה או שוויונית. אחד מתוך שלושה מדווח שחווה הטרדה או אלימות בבית הספר על בסיס זהותו הלהט"בית - שיעור שהוא פי שניים יותר גבוה מכל שאר הנוער, ופי שלושה כשמדובר בנוער על הקשת הטרנסית"
לא נדרש הרבה בשביל להבין מה קורה לנוער שחי בסוד ובהסתרה, ובמקביל סופג אלימות והדרה. הנוער הזה יידחק עוד יותר לשוליים, יפסיק להגיע לבית הספר, ייתכן שגם ינשור לחלוטין מכל מסגרת לימודית ויצבור עוד ועור פערים ברמה הרגשית, החברתית והלימודית.
ביחד ננצח? רק אם לא חורגים מהקולקטיב
מאז 7 באוקטובר הלהט"בופוביה לבשה צורה נוספת, וחשפה את מבחני האמון שהקהילה הגאה בישראל צריכה לעבור, כשהנוער הגאה הוא הראשון לספוג אותם. כשבכל מקום מופיע הסלוגן "ביחד ננצח", צריך לזכור שיש תנאים וסייגים ל"ביחד" הזה. החברה מסמנת באופן מובהק שיש לעמוד בכל הקריטריונים התפיסתיים והחזותיים של ה'ביחד' הישראלי: אסור לבקר את המדיניות של הממשלה, אסור להפגין סולידריות עם מיעוטים לא יהודיים, אסור לדבר על שלום, ואפילו אסור לצבוע את השיער או להניף דגל גאווה - כי הרי זה נראה כמו המפגינים מחו"ל.
בכלל, נדמה כי אין מקום עכשיו ל"זוטות" כמו גיוון מגדרי/מיני או מאבק בלהט"בופביה. מי שחורג מהתנאים הללו מורחק מהקולקטיב באופן משפיל ואלים, ולמי שאין מערכות תמיכה חזקות, כמו לרבים ורבות מבני ובנות הנוער הגאה, נותר רק "ללכת לחפש", או בגרסה המפורסמת ביותר שמוטחת בהם.ן - "ללכת לעזה".
בזמנים בהם בני ובנות נוער רבים מפונים מבתיהם, ללא יכולת בחירה הנוגעת לדבר כל כך בסיסי כמו מקום מגורים, הנוער הגאה נמצא במלכוד. הוא נשאר עם משפחתו בבית, במקרים מסוימים בבית מלון, במשך חודשים רבים, בהם הלימודים מתבטלים באופן חוזר ונשנה. לרבים ולרבות מהן שבארון, זה מהווה מצב של העצמת ההסתרה וההסתגרות בתוך עצמם.
שאר בני הנוער יכולים לעלות לפעולה של הצופים או בני עקיבא בזום, אבל הנוער הגאה שבארון? לא יכול כמעט בשום דרך לעלות מחדר המלון או מהדירה הצפופה לפעולת הזום של איגי, ואז הכול סוגר מכל כיוון ואין רגע של הכרה או ביטוי עצמי, שהוא כמו אוויר לנשימה. וכשחוזרים ללימודים? כבר הבנו מה המצב בבתי ספר רבים בישראל. הלהט"בופוביה השגרתית פוגשת את הלהט"בופוביה של המלחמה, והדיווחים על מקרים להט"בופוביים ועל חוויות של חרדה, דיכאון או פגיעה עצמית רק עולים.
המצב בלתי מתקבל על הדעת, והוא לא מתרחש בריק. ממשלה שמפקירה א.נשים להט"ב ומיעוטים אחרים כבר שנים, היא ממשלה שמפקירה 132 חטופים וחטופות בעזה ו-300 אלף עקורות ועקורים בארצם. זו אותה הממשלה שנותנת גיבוי למשטרה שעוצרת ומפעילה אלימות על משפחות חטופים, ומסכלת הפגנות דמוקרטיות על דמותה של המדינה. בממשלה הזאת ערך החיים ושוויון ערך האדם הם לא ערכים מובילים או מוגנים. ממשלה כזאת מסכנת את היכולת של החברה שלנו להשתקם ולדעת שהחיים של כולנו כאן הם לא הפקר. שיש לכולנו הגנה, ביטחון ואופק לחיים טובים יותר.
מחר (ו') יציינו ברחבי העולם את היום הבינלאומי למאבק בלהט"בופוביה, יום שנקבע בשנת 1990 כאשר ההומוסקסואליות יצאה מה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי. אין ספק שבשנה כל כך קשה, זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי לעסוק בשום נושא שאינו המלחמה. יחד עם זאת, ההכרה בכלל ההשלכות של המלחמה הזאת, על בסיס תופעות שרווחות בישראל כבר שנים אחורה, חייבת לבוא לידי ביטוי - ולא רק ב"שש אחרי המלחמה".
החיים של הנוער בישראל דורשים תשומת לב וטיפול שלא יכול לחכות. המאבק באלימות על כל צורותיה, כולל להט"בופוביה, הוא לא דבר ל"אחרי המלחמה", וחיזוק המבנים החברתיים והקהילתיים המקדמים חוסן, סולידריות ואחריות חברתית, הוא קריטי עבור היכולת שלנו להשתקם ולהמשיך לחיות פה.
"החיים של הנוער בישראל דורשים תשומת לב וטיפול שלא יכול לחכות. המאבק באלימות על כל צורותיה, כולל להט"בופוביה, הוא לא דבר שיכול לחכות לאחרי המלחמה"
לקראת חודש הגאווה אנחנו מבקשות ומבקשים לשים זרקור על הנוער הגאה. נוער שגדל פה בישראל כמו כלל הנוער, תחת כל אותן המשמעותיות של החיים פה, ונאלץ להתמודד עם הסתרה, חוסר שייכות ולהט"בופוביה בלתי פוסקת. המשימה שלנו ב'איגי', ארגון הנוער הגאה, היא לוודא שלא נעלם פה דור שלם של אמנים, רופאות, אנשי חינוך וחוקרות, שהפוטנציאל והיכולות שלהם יזרקו לפח רק בגלל להט"בופביה. שהנער או הנערה שייוולדו בעוד חמש שנים באשדוד, בטבריה או בתל אביב, יגדלו למציאות אחרת.
המאבק שלנו בלהט"בופוביה הוא מאבק על דמותה של המדינה ועל היכולת של כל בן ובת נוער למצוא בית וקהילה. אנחנו בכל מקום, כי הקהילה הגאה נמצאת בכל מקום, וברור לנו שכל בית ספר, מקום עבודה, רשות ומדינה שיהיו טובים יותר ללהט"ב, יהיו טובים יותר לכולם ולכולן.
חברה סובלנית ופלורליסטית שחוגגת מגוון וסולידריות, היא חברה חזקה יותר וטובה יותר. עבור היכולת של כלל הנוער לגדול פה בביטחון ובגאווה, עבור היכולת של החברה שלנו להשתקם ולתת מקום לכל הקהילות החיות בה ועבור היכולת לדמיין פה עתיד טוב יותר, צריך לעסוק בסוגיות להט"ביות, צריך להכיר בלהט"בופוביה, וצריך לעבוד בזה, גם עכשיו, בזמן המלחמה.
יוני אביטן הוא מנכ"ל שותף של ארגון הנוער הגאה איגי
