"אני הייתי הסוהרת של עצמי. אף אחד לא קשר אותי באזיקים, אני קשרתי את עצמי באזיקים והכנסתי את עצמי לתוך ארון", אומרת שילה ויינברג (64) מקריית טבעון, שעברה תהליך להתאמה מגדרית רק כשהגיעה לגיל שישים. "עד התהליך בעצם עשיתי לעצמי סוג של טיפול המרה כי בפועל אף פעם לא הייתי גבר, למרות שמילאתי כל מיני תפקידיים גבריים".
"לחיות בתוך ארון במשך כל כך הרבה שנים זה כל כך קשה!", היא אומרת בצער. "הארון נהיה דחוס, דהוי, מעופש ושרוט. היום אני כבר אחרי כל התהליך, כולל ניתוח תחתון, ואני במצב של השלמה מאוד גדולה עם החיים שלי".
עד לפני ארבע שנים, שילה חיה בזהות גברית, כאב לשניים וכבן זוג לאישה כמעט 35 שנים. היא עבדה כמורה לספרות ולהיסטוריה, וריכזה את המגמה לספרות במרכז חינוך ליאו באק אשר בחיפה. "באיזשהו מקום, עוד לפני שיצאתי מהארון, אנשים כבר ידעו עליי", היא מספרת. "חלק חשבו שאני הומו נשי כי הייתי הולכת עם צעיפים קצת נשיים ועם משקפיים כאלה ואקססוריז. לא נראיתי כמו הגבר הישראלי הרגיל".
"לחיות בתוך ארון במשך כל כך הרבה שנים זה כל כך קשה! הארון נהיה דחוס, דהוי, מעופש ושרוט"
מתי קיבלת את ההחלטה להתחיל בתהליך ההתאמה המגדרי?
"ביולי 2015 גילו לרעייתי סרטן בכבד. היא נאבקה בזה שנתיים עד שנפטרה מהמחלה. זה היה אובדן ענק ובהתחלה הייתי זומבי לגמרי. הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ובמהלכו הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לחיות יותר בתור בן. זה לא מתאים לי יותר. באפריל 2018 קיבלתי סופית את ההחלטה לעבור תהליך להתאמה מגדרית, יצאתי מהארון וסיפרתי למשפחה, לחברים ולקולגות בעבודה.
"להפתעתי, קיבלתי בבית הספר התיכון שבו עבדתי חיבוק אדיר. עבור הילדים שלי, לעומת זאת, זה לא היה פשוט. כמה שנים אחרי שאיבדו את אמם, באתי להם עם ההחלטה הזאת, אבל באמת שלא יכולתי יותר. זה היה או לקפוץ מהגג או לעשות את השינוי. אני זוכרת שישבתי ערב אחד עם עצמי וכתבתי טבלה של היתרונות והחסרונות בלעבור את התהליך. בצד של החסרונות היו רשומים המון דברים, בצד של היתרונות היה רשום דבר אחד - שאני אהיה שלמה עם עצמי. זה הספיק".
איך הגיבו התלמידים שלך?
"פעם שתי תלמידות י"ב שלי פנו אליי, אחרי שהעברתי שיעור על טרנסג'נדרים בספרות. הן אמרו, 'המורה, יש לנו שאלה אליך'. עניתי שאני יודעת מה הן רוצות לשאול וביקשתי שיחכו עד סוף השיעור ואני אספר להן. הן שאלו אותי איך אני קשורה לנושא. סיפרתי שאני טרנסג'נדרית, שאומנם עוד לא עשיתי את התהליך, אבל שמבחינה תודעתית אני בת שנאלצת לחיות בגוף של בן".
"עבור הילדים שלי זה לא היה פשוט. כמה שנים אחרי שאיבדו את אמם, באתי להם עם ההחלטה הזאת, אבל באמת שלא יכולתי יותר. זה היה או לקפוץ מהגג או לעשות את השינוי"
בת בגוף של בן
ויינברג נולדה וגדלה בעפולה לזוג הורים שעלו מרומניה. אמה נפטרה ממחלה כשהייתה בת שש והיא נותרה עם אבא ועם אח גדול. "כבר בגיל שמונה הבנתי שמשהו לא נכון אצלי בגוף, אבל עוד לא הבנתי מה בדיוק", היא נזכרת. "יש לי בנות דוד בגיל שלי, ולא הבנתי למה אותן מלבישים בשמלות ולא מכריחים אותן להסתפר, ואותי כן. בגיל שלוש עשרה, בעקבות כתבה שקראתי בעיתון '7 ימים' על 'ארבע קוקסינליות' - זאת הייתה הכותרת, הבנתי מי אני.
"קראתי את הכתבה בהסתר, בשירותים. אני זוכרת שהכתבה לא הציגה את אותן בנות באור חיובי, והבנתי שאני לא רוצה לעבוד בזנות ולעשן סמים, אבל כן נוצרה שם ההבנה שאני דומה להן. מאחר ולא יכולתי לספר לאף אחד שאני בת בגוף של בן, נוצר גם הארון.
"בשנים שלאחר מכן חוויתי כל מיני התנסויות. קצת התלבשתי, אבל כלפי חוץ ניסיתי להיות הכי בן שאפשר. הייתי בנוער העובד והתגייסתי לנח"ל. אחרי שהשתחררתי, למרות השירות הסמי-קרבי שלי, הבנתי עוד יותר שמשהו לא עובד בגוף והחלטתי לספר לאבא שלי שאני בת בגוף של בן".
הוא קיבל את זה?
"ממש לא. הוא אמר לי, 'אם תהיה פושע, גנב או אנס, אולי תהיי בכלא, אבל יבינו אותך כי זאת דרך העולם. אבל את מה שסיפרת עכשיו לא יבינו ולא יקבלו'. הוא אמר את זה מתוך דאגה, בטון לא צועק ולא כועס. מכיוון שגדלתי רק איתו ומאוד סמכתי על שיקול דעתו, שוב נכנסתי לארון. התחלתי לחיות חיים סו-קולד נורמטיביים. בתקופת לימודיי האקדמאים הייתה לי בת זוג. לימים התחתנו והבאנו יחד ילדים לעולם. אז מצד אחד, החיים התנהלו במישור מאוד נורמטיבי, כמו כל זוג רגיל. מאוד אהבתי אותה. גם הנטיה המינית שלי היא לנשים, אז זה איכשהו עבד".
בת הזוג ידעה על הזהות הנסתרת שלך?
"כשהתחתנו לא. שבע שנים אחרי שהתחתנו טסנו לשליחות לבלגיה, שם גם יצאתי מהארון בפניה. היא הבהירה לי כל הזמן שהיא נמשכת לגברים, שהיא התחתנה עם גבר ושהיא רוצה גבר. קיוויתי שיום אחד היא תקבל את זה ושאוכל לעבור איתה את התהליך, אבל זה לא קרה. היא לא רצתה לחיות עם אישה. למרות שסיפרתי לה, המשכנו להיות ביחד מכיוון שבחרתי שלא לעבור את התהליך. נשארתי בזהות הגברית ועמדתי בזה בצורה סבירה. אלה היו שנים של הרבה אהבה אבל גם הרבה מאוד תסכול בגלל הדיספוריה המגדרית".
"היא הבהירה לי כל הזמן שהיא נמשכת לגברים, שהיא התחתנה עם גבר ושהיא רוצה גבר. קיוויתי שיום אחד היא תקבל את זה ושאוכל לעבור איתה את התהליך, אבל זה לא קרה"
איך בא לידי ביטוי התסכול?
"אתן לך דוגמה: כל חיי כססתי ציפורניים, ממש כל חיי, היו מקרים של עד זוב דם. הייתי מגיע לחצי ציפורן. כשהתחלתי את תהליך השינוי המגדרי, פתאום שמתי לב שאני לא אוכלת יותר ציפורניים! בלי שהתכוונתי זה פשוט קרה. תראה, היו הרבה מחשבות אובדניות בחיים שלי, ולצערי הרב הרבה מאוד בנים ובנות טרנסים עוברים תקופות של מחשבות כאלה, שבהרבה מקרים גם מגיעים לידי ניסיונות התאבדות של ממש. למזלי, היה לי מספיק חוזק נפשי להמשיך".
לפני שנתיים, לאחר שלושים וחמש שנות הוראה, יצאה ויינברג לפנסיה וכיום היא מתנדבת ב"פרויקט גילה להעצמה טרנסית". היא מלווה צעירות לקראת התהליך, מרצה ומדברת על הסיפור שלה. לפני שנה היא פרסמה ספר שירה ראשון בשם "אתחול" (הוצאת שופרא), בו היא מתארת מהי דיספוריה לעומת התאמה מגדרית.
יש בך חרטה שלא עברת את התהליך מוקדם יותר?
"אם הייתי נולדת היום, בדור הזה, ודאי שלא הייתי מחכה שישים שנה. מצד שני, זכיתי בשני ילדים מקסימים. בסך הכול, מאוד אהבתי את רעייתי. אז לא נהניתי לחיות בתפקיד הבן, אבל לא יעזור לי להתחרט. יש גם יתרונות בלעשות את זה בגיל שישים כשאתה כבר מבוסס. יש לך יותר יכולת כלכלית, יש בשלות נפשית ופחות לחץ. אני למשל עברתי את הוועדה מהר. מיד הבינו שאני מוכנה לזה. מישהי שם אמרה לי, 'את מה זה אפויה, עוד מעט הולכת להישרף'. אנחנו חיים פעם אחת ובגלגול הזה אני רוצה לחיות חיים שאני לא כוססת בהן ציפורניים. לכל אדם מגיע להרגיש טוב ונוח עם עצמו. אני כיום במקום הכי טוב בחיי".
