"ספורט הוא פעילות שיכולה להציל חיים, ככה אני רואה את זה. הקבוצה שלנו היא הדרך היחידה עבור רבים מהמשתתפים לעשות ספורט. זאת קבוצה מעורבת של בנים ובנות, שמיועדת לכלל הקהילה הטרנסית. יש אצלנו גם א-בינאריים", אומר הכדורגלן, אלמוג קייש (31) מתל אביב, מנהל קבוצת הכדורגל הטרנסית "טרנסגול", ואחד ממקימיה.
איפה אתם מתאמנים?
"אנחנו מתאמנים אחת לשבוע בשכונה בצפון תל אביב. אני לא אומר את המיקום המדויק כדי לשמור על הבטיחות של החבר'ה. מטעמי בטיחות, אני גם תמיד נפגש עם שחקנים ושחקניות חדשים, לפני שאנחנו מצרפים אותם. אנחנו מתאמנים על שליטה בכדור, כושר גופני וגיבוש, ובכל אימון מתחלקים לקבוצות ומקיימים משחקון. יש לנו מאמנת, עדי שטיין, שהייתה שחקנית נבחרת ישראל. היא מאמנת גם קבוצה של אימהות, שהיא קבוצת נשים חובבניות, ואנחנו לפעמים משחקים מולן.
"השתתפנו לאחרונה בטורניר גאווה לזכרו של שגיא גולן. אנחנו חלק ממועדון ספורט גאה, שכולל מלבדנו גם את קבוצת הכדורגל הגאה 'ריינבול', וגם קבוצות כדורסל וטניס שבהם משחקים בעיקר הומואים ולסביות, אבל אנחנו הקבוצה היחידה שהיא טרנסית".
"היו ניסיונות של אנשים שהציגו את עצמם כטרנסים וניסו להצטרף במטרה לחבל ולהרוס. היה ניסיון כזה ולמזלי עליתי עליו בזמן, לפני שמסרתי את הכתובת"
למה צריך להסתיר את המיקום?
"לצערנו, הקהילה הטרנסית חווה אלימות לא קטנה. יש גורמים שיוצאים נגדה גם בכנסת וגם בקרב רבנים למיניהם, ואנחנו לא רוצים לגרום נזק למקום שאנחנו מתאמנים בו. מבחינת השחקנים והשחקניות, יש בינינו חבר'ה שהם בארון, שלא יודעים עליהם שהם בקהילה הטרנסית. ההסתרה היא ממש מבחינה בטיחותית.
"כאשר פונה אלינו שחקן שמעוניין להצטרף, ואני או אחרים מהקבוצה לא מכירים אותו, אנחנו קודם כל בודקים שבאמת מדובר בטרנס. היו ניסיונות של אנשים שהציגו את עצמם כטרנסים, להצטרף לקבוצה במטרה לחבל ולהרוס. היה ניסיון כזה ולמזלי עליתי עליו בזמן, לפני שמסרתי את הכתובת".
2 צפייה בגלריה
אלמוג קייש על המגרש בטורניר "כדורגל בצבעי הקשת" לזכרו של שגיא גולן ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
איך הגעת לכדורגל?
"בילדות שלי שיחקתי דווקא כדורסל. התחלתי בקבוצה של בנים בתור ילדה, מכיתה ב' ועד תחילת הליגה בכיתה ה'. הייתי הבת היחידה בקבוצה, אבל לא חשבו שאני בת כי נראיתי כמו כל הבנים. עברתי לקבוצת הבנות כי האיגוד לא מאפשר קבוצות מעורבות, ודווקא כשעברתי לבנות התחלתי לקבל הערות והקנטות, שהגיעו בעיקר מבנות של קבוצות מתחרות. הקבוצה שלי הייתה מגובשת, וקיבלה אותי טוב. שיחקתי עם הקבוצה הזאת עד גיל 20, ועזבתי את הכדורסל סביב היציאה שלי מהארון כטרנס, כי מבחינת האיגוד כבר לא יכולתי לשחק בקבוצה של בנות. בין היתר, כי לקחתי הורמונים.
"הקשר שלי לכדורגל בא קודם כל מסבא שלי, שהיה גם סוג של אבא וחבר. לצערי, הוא לא הספיק לראות את הקבוצה נבנית, הוא רק שמע על הכוונה להקים אותה, לפני שהוא נפטר. סבא שלי היה איש של כדורגל. הוא עבד בהפועל רעננה, היה המנהל האדמיניסטרטיבי שלהם. הוא גם היה מוכר ומעורב בהתאחדות לכדורגל".
מתי התגבשה אצלך הזהות הטרנסית?
"מגיל צעיר נראיתי כמו ילד. בכיתה ב' כבר הסתפרתי קצר, בגדים של בנים תמיד היו שם. כשהייתי מסתובב לבד ולא עם מי שהכירו אותי, אז היו פונים אלי בתור ילד וזה עשה לי טוב. אמא שלי חטפה על זה אמירות כמו 'למה את נותנת לו בגדים של בנים?', כאילו שהיא הכריחה אותי.
"לא ידעתי אז להגדיר מה אני מרגיש בתוך הנפש ולגבי הגוף. זה לא כמו היום שאתה יכול לרשום בגוגל 'לא מרגיש בנוח בתוך הגוף שלי', וישר תקפוץ לך איזו כתבה או משהו. תמיד ידעתי שיש את דנה אינטרנשיונל ואני כל כך דפוק שאני הפוך מזה, ואין דבר כזה בעולם. בבית הספר היסודי קיבלתי כל מיני הערות ואפילו חרמות על היותי כדורסלנית, אבל המחנכות מהר מאוד שמו לזה סוף".
"יש בינינו חבר'ה שהם בארון, שלא יודעים עליהם שהם בקהילה הטרנסית. ההסתרה היא ממש מבחינה בטיחותית"
עשו עליך חרם בגלל הנראות שלך כבן?
"עשו עליי חרם בכיתה ח'. קצת אחר כך, התכוננו לטיול שנתי, ואני מזכיר שהייתי אז תלמידה, הייתי אמור להיות בחדר עם חברת ילדות שהיינו ביחד עוד מהגן ועם עוד שתי בנות, אבל מהר מאוד הבנתי שהן לא מוכנות שאני אהיה איתן בחדר. הייתי חריג בנוף, גם כי אני בקבוצת הכדורסל וכי לא נראיתי כמו שאר הבנות.
"בתקופה הזאת תלמידים היו זורקים את התיק שלי, או שמים לי רגליים כדי שאפול. בסופו של דבר, עברתי בית ספר. בית הספר החדש שהגעתי אליו היה הכי מכיל שיכולתי לבקש. אחרי היציאה שלי מהארון, חזרתי לבית הספר הזה שבו הייתי תלמידה, בתור מסייע לכיתת חינוך מיוחד".
"לאבא שלי לקח זמן להבין מה אני מרגיש, אבל כשהוא הבין שאני חווה סבל עם עצמי ועם הסביבה, הוא למד להכיל ולקבל את זה ולתמוך. הוא עבר שינוי מטורף"
מתי יצאת מהארון?
"רק אחרי גיל 18. בזמן הצבא יצאתי מהארון כלסבית, והרגשתי שזה לא שלם. אומנם המשיכה שלי היא לנשים, אבל לא כאישה אלא כגבר. לקחתי את אמא שלי לשיחה, היא הרגישה שמשהו עובר עליי. אמרתי לה שאני מרגיש שבתוכי אני גבר. אז בעצם יצאתי מהארון כטרנסג'נדר כמעט בגיל 20. לאבא שלי לקח זמן להבין מה אני מרגיש, אבל כשהוא הבין שאני חווה סבל עם עצמי ועם הסביבה, הוא למד להכיל ולקבל את זה ולתמוך. הוא אפילו צעד איתנו במצעד הגאווה, וגם הגיע לאימונים של 'טרנסגול'. הוא עבר שינוי מטורף".
השינוי המגדרי שלך כולל פעולות כירורגיות?
"למזלי, התפתחתי בגיל מאוד מאוחר, אבל כשזה קרה לא יכולתי לסבול את זה, שנאתי את זה. החזה היה מבחינתי כמו איזה שני גידולים. לא יכולתי להסתכל עליו במראה, ורק חיכיתי שתהיה לי אפשרות לעשות ניתוח. עשיתי את זה בגיל 24, וזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. אני כל כך מאושר מההחלטה הזאת".
מה עשית בצבא?
"הייתי שוטר צבאי, לצערי הרב, למרות שהטירונות והקורס היו מדהימים ואני בקשר עם בנות משם עד היום. אחר כך הגעתי לבסיס קטן, ושם ממש לא היה לי קל. היו שם שני חבר'ה שיצאו מהארון כהומואים. חשבתי שזה אומר שהמקום מכיל, ולמה שאני לא אצא מהארון כלסבית? אבל חטפתי אמירות שנאה והתנהגויות ממש הומופוביות, גם מהם וגם מהבנות האחרות".
אילו התנהגויות הומופוביות?
"חיילות נעלו את הכניסה לחדרי השירותים כדי שאני לא אוכל להיכנס, הן לא היו מוכנות להיות איתי בסיורים אחד על אחד ואמרו שהן חוששות שאני אפגע בהן. הן לא רצו לישון איתי בלילה כי הן פחדו שאני אאנוס אותן, אמירות מזעזעות! בזמן שהבנות היו מתקלחות, הן היו נועלות את הדלת כדי שאני לא אכנס. פעם אחת נעלו אותי בשירותים. הבנות ושני ההומואים שידלו את כל הבסיס לתמוך בהם, אמרו לי שאני לא רצוי, זה הגיע גם לאלימות פיזית. הרביצו לי סתם, משום מקום. זרקו עליי דברים, דחפו אותי לקיר.
"הייתי במצב לא טוב וביקשתי לראות קב"ן, אז העלו אותי אזוק לניידת של הבסיס. אנחנו היינו בבית ליד והפיקוד היה בירושלים, אז נסעתי כל הדרך אזוק לחיילת אחרת, עד שהגעתי לשיחה עם מפקד מהפיקוד, רק כדי לחטוף צעקות על זה שצריך 'להתעסק בי', והכול רק כי ביקשתי לראות קב"ן. למזלי, בסוף נפלתי על פסיכיאטר מקסים שנתן לי פטור. הוא אמר לי, 'תדעי שהם הפסידו, לא את'".
איך אתה מסביר את זה שהחיילים ההומואים יצאו נגדך במקום לגלות סולידריות ולתמוך במי ששייך לקהילה שלהם?
"קשה לי להבין או להסביר את זה. אולי הם חששו שאם הם לא ישתתפו בחגיגה האלימה הזאת, אז הם גם יהפכו למטרה, ויחטפו גם הם".
מה עשית לאחר השחרור?
"השתחררתי אחרי שנה ועשיתי שנתיים של שירות לאומי. עבדתי בחינוך מיוחד לילדים בגילאי שלוש עד חמש. בתקופה הזו הכרתי ילדה עם תסמונת דאון, ואחרי סוף השירות הפכתי לסייע האישי שלה. המשפחה שלה דתית, וכדי להיות הוגן איתם ומתוך כבוד, סיפרתי להם על הזהות שלי. הופתעתי מאוד מהתגובה שלהם. הם אמרו לי, 'אתה מי שאתה. הילדה אוהבת אותך ואתה אותה. למה שנרצה מישהו אחר?'".
במה אתה עובד כיום?
"אני עורך וידאו ומעצב גרפי, הקמתי עסק מאפס. בזמני הלא כל כך פנוי אני מנהל את הקבוצה".
אתה ודאי מודע לעמדות כנגד שילוב של טרנסים וטרנסיות בספורט תחרותי מקצועי.
"לדעתי צריך לחשוב שוב על השילוב של טרנסים וטרנסיות בספורט, בטח אם יש את כל הבדיקות הרפואיות שעושים. למה אני צריך לעזוב את ענף הספורט שלי בגלל שאני טרנס? הרי כל ספורטאי עובר בדיקת סמים לפני כל פעילות, לפני כל תחרות, על אחת כמה וכמה כשיש חשש. גם עקב לקיחת הורמונים, אנחנו עוברים בדיקות כדי שלא נגיע לרמת טסטוסטרון או אסטרוגן גבוהים. האמירה שטרנסית שלוקחת הורמונים נקביים היא חזקה יותר מנשים אחרות בענף, היא אמירה שקרית, כי בעקבות ההורמונים, הטסטוסטרון שלה יורד והאסטרוגן עולה.
"אגב, גם בתחרות של נשים סיסג'נדריות אתה יכול לראות אצנית גבוהה יותר ואצנית אחרת רחבה יותר, או עם שרירי רגליים מפותחים יותר, או שרמת הטסטוסטרון שלה יותר גבוהה כי ככה היא נולדה. גם אצל הגברים, יש שחקני כדורסל גבוהים או נמוכים יותר, כל אחד והיתרון שלו. הרי לא פוסלים את מי שגבוה יותר מהשאר".
פגיעה בלגיטימציה של טרנסג'נדרים קיימת לא רק בספורט. איך אתה מגיב לדעות ולאמירות היוצאות כנגד הזהות שלך?
"יש למשל את הספר 'נזק בלתי הפיך', שמנסה להציג את ההתאמה המגדרית ככריתת איברים וכסירוס כימי, למרות שהטיפול בילדים הוא קודם כל חברתי. היא מדגישה את אחוזי החרטה, למרות שבמציאות הם אפסיים. הרי הרוב המוחלט של אנשים שעברו את התהליך, אומרים כמוני שזה הציל אותם. גורמים אחרים מציגים אותנו כסוטים, כחיות, כעוף מוזר. שמעתי לאחרונה אמירה נוראית שנאמרה בוועדת הכנסת, 'אם הילד שלי יגיד שהוא חתול, אני ארשה לו להיות חתול?'. כשאני נחשף לאמירות כאלה אני מבין כמה בורות יש בחוץ, בורות מטורפת".
מה הן השאיפות לעתיד של "טרנסגול"?
"אני רוצה שהקבוצה תפתח עוד סניף, בצפון הארץ, כדי לאפשר פעילות לחברים שלא יכולים להגיע למרכז. אני רוצה שיבואו אליה גם אלה שמפחדים לעשות ספורט בעקבות השינוי, כי הנראות היא מתעתעת או שהם מפחדים מאמירות. אנחנו המקום לעשות ספורט ללא חשש".
אמא שלך, מירב לבני קייש, היא מנהלת ארגון "ברית הלביאות" ואקטיביסטית בולטת בנושא הטרנסי. מה אתה מרגיש לגבי הפעילות שלה?
"בורכתי, והלוואי על כולם הורים כמו שלי. היא עושה פלאים, תומכת במשפחות וילדים, עושה הכול כדי שיהיה להם קל וטוב להיות מי שהם".
אתה בזוגיות?
"לא".
הייתה לך?
"כן, הייתה. היינו ילדים, בני 21. הכרתי אותה ב'איגי', בחורה מדהימה, אנחנו בקשר עד היום. הייתי אז כבר מחוץ לארון כגבר טרנס, היא ראתה אותי כמו שאני, הכילה, הקשיבה, ידעה להיות שם בשבילי. היינו יחד שנה, ומאז לא הייתה לי מערכת יחסים ארוכה. הייתי עסוק בהחלמה הנפשית והפיזית שלי".
