"אבל למה דווקא חמישה?" אני שואלת את לזלי מורגן בשיחת הוואטסאפ הטרנסאטלנטית שלנו ומיד שומעת איך הצחוק הגדול והנדיב שלה מתגלגל על הקו. אני מתכוונת להחלטה הפרובוקטיבית שקיבלה מיד אחרי שהתגרשה, ושאותה היא מתארת בספר החדש שלה. להפוך דווקא את השנה שבה מלאו לה חמישים, גיל שכל מיני אנשים טהורי נשמה בסביבתי לא מפסיקים לספר לי כמה הוא "קשה לנשים כי הן מאבדות את היופי שלהן", למה שהיא מכנה "שנת הגברים" שלה.
כלומר, השנה שבה היא תתחיל בלי בושה ובלי פחד עם כמה שיותר גברים ברחוב, בשדה התעופה, במכולת האורגנית היקרה והפלצנית, בשיעור היוגה, ולא תרפה עד שתשיג לעצמה חמישה חברים חדשים, רצוי צעירים ויפי תואר, שישמשו כפרטנרים המיניים הקבועים שלה, וגם כמחזרים ומאהבים. כלומר, היא תקים מעין להקת גברים מעריצה ופרטית משלה, והם במאמץ משותף יחזירו לה את התחושה שאבדה לה במהלך השנים ואחרי שני הנישואים הדי איומים שלה. שהיא יפהפייה, אהובה, ובעיקר מאה אחוז אישה. חיה, ייצרית, שלמה.
"אנשים הזדעזעו מהרעיון", היא אומרת, "אבל אני פשוט חיקיתי את מה שגברים מבוגרים עושים כשהם מתגרשים. נדרתי לעצמי שאני לא מתחתנת שוב, לפחות לא מיד. שאני קונה מכונית ספורט חדשה ולבנה ומהממת. שאני מתלבשת יותר צעיר. וכן, שאני רודפת קצת אחרי גברים צעירים ויפים. מצאתי את עצמי עושה כל מה שלעגתי לגברים מזדקנים שהם עושים במשבר גיל העמידה שלהם. ואת יודעת מה? זה עבד. תוך חודש הרגשתי כל כך הרבה יותר טוב לגבי עצמי ולגבי החיים שלי".
ואכן, תוך זמן קצר מורגן הצליחה להעמיד לעצמה קאדר של חמישה גברים חתיכים וממש לא דוּשים בשום צורה שהתפעלו מכל סנטימטר בגופה ולקחו אותה לגבהים סקסואליים ורגשיים חדשים. ואלו שמותיהם, הבדויים כמובן. דילן סמית', קבלן בעל עיניים בצבע "כחול קובלט ושן תחתונה עקומה", בן 29 ונשוי. מישקה, קבלן השיפוצים הרוסי שלה שתלה בה עיני כלב מאוהבות עוד כשהייתה נשואה והוא שיפץ את האמבטיה שלה. הוא התברר כמאהב רומנטי ומסור מאוד, כזה שמבלה איתה שבתות ארוכות ומבשל לה ארוחות גורמה. והיה גם את איש היוגה ההורס, בחור שחור בשם דיימון, שהתקשה לתפקד במיטה בגלל עניינים נפשיים. ואת כריס, טייס המסוקים, ומארק, ההיפסטר החצוף והקינקי בן העשרים פלוס שעבד בתחנת הטלוויזיה שבה הגישה פינה. הגענו כבר לחמישה, אבל האמת היא שהיו שישה. את השישי, ג'ייק, במאי סרטים דוקומנטריים מבריק וסוער כמו היתקליף היא לא סופרת. היא התאהבה בו עד קצות קרסוליה המתוחים מרוב אשטנגה יוגה והוא התאהב בה בחזרה, עד לסוף הטראגי של הזוגיות הזאת. ככה שהוא לא נחשב לממתק-גבר מתוק שהיא פירגנה לעצמה כדי להחזיר לה את הביטחון, הוא כבר הגיע עמוק עד לשורש הלב, ופגע בה.
"למה חמישה?" היא אומרת עכשיו, "האמת היא שזה היה מספר רנדומלי. ישבתי עם החברה הטובה שלי קייסי בסטארבקס, ושתינו דיברנו מה אני צריכה לעשות אם אני רוצה להחזיר לעצמי את ההנאה מהנשיות והמיניות שלי. לקייסי היה מאוד חשוב שלא אתחתן שוב, בטח לא מיד, ושוב אאבד את האישיות שלי".
החברה של מורגן ידעה בדיוק ממה היא דואגת. בפעם הראשונה שמורגן התחתנה, היא בחרה לעצמה גבר כריזמטי וגאון, שהיכה אותה באגרופים, איים עליה באקדח וניסה לחנוק אותה במיטה הזוגית שלהם. על הזוגיות האלימה הזאת היא כתבה את רב-המכר "אהבה משוגעת" שגם הפך להרצאת טד מאוד מצליחה. הגבר השני שלה, עורך דין יציב וטוב לב, אמנם לא חבט בה פיזית אבל התברר כמזניחן רגשי ומיני מהסוג המייבש ביותר. "בכל מקרה", מורגן ממשיכה, "ישבנו וחשבנו שתינו שכדי להגן על עצמי אני חייבת לצאת עם מספר גברים ביחד, ממש למקבל, זה ימנע ממני מלהתאהב רק באחד ולאבד את עצמי. ואז נזכרתי בפרק של 'משפחה מודרנית' שבו ידיד של קלייר אומר לה: חמש מאהבות זה המספר המושלם. זה לא מבזבז יותר מדי אנרגיה, ולא מבלבל. ואמרתי לקייסי, גם אני אפזר את האהבה שלי על חמישה. ככה אני לא אתפתה לשים את כל הביצים שלי בסל של גבר אחד, ומצד שני, אצליח לזכור את השם של מי אני צורחת".
אני מבינה שזה עבד.
"זה לא כל כך פשוט. היו זמנים שהיו לי שישה, זמנים שהיו לי אפס, אבל בסופו של דבר הצלחתי. לאט-לאט הבנתי שגברים הם כמו בופה. אני מוזמנת לקחת לעצמי מה שנראה לי טעים. זו הייתה כזאת הקלה, סתם להיות עם מישהו בשביל הסקס, הצחוקים והשיחות. בלי כבלים, בלי ציפיות, בלי שאף אחד ינסה לשנות או לכלוא אף אחד".
את המסע בן השנה הזה לשחרור עצמה מתארת מורגן בספר "האמת העירומה", שיצא השבוע בהוצאת תכלת. זה לא ספר "חשוב", אין לו יומרות אמנותיות מפליגות, מה שכן, זה אחד הספרים הכי משמחים ומעוררי אופטימיות ואנושיים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.
הוא משמח, כי בעוד כמה שנים קצרות אני בת חמישים. ולמרות שאני בזוגיות מלאת אהבה ואפילו תשוקה, אין לי מושג אם בן הזוג שלי לא יחטוף פתאום משבר גיל חמישים ויחליף אותי באיזו בלונדה בת 29 עם פנים מחודדות. איזו מפיקה אמביציוזית שתשכנע אותו שהוא גאון לא מוערך ואני, הגברת האפורה והחמוצה בגיל העמידה, רק מסרסת אותו. כמה נחמד לגלות דרך מורגן שאת ורק את קובעת איך ייראו החיים שלך. בכל גיל.
אז נכון, באזור גיל ארבעים החברה, ומגזיני הנשים וחוסר הביטחון שלך מתחילים ללחוש באוזנך. הם מספרים לך שאת כבר לא מעניינת אף אחד, הם מראים לך שהעולם מלא בנערינות אינסטגרם עם שפתיים בשרניות שנראות נפלא במאם ג'ינס. אז את מתחילה להיאחז בבעלך בכל הכוח, חושבת לעצמך שאין מישהו שייקח אותך במצבך, ומה תעשי בטינדר עם בטן אחרי לידות ושדיים שאיבדו חצי מהנפח שלהם אחרי ההנקה. "שטויות", אומרת מורגן, "כשאנחנו מתבגרות אנחנו נהיות יותר מיניות, וזה מגובה מבחינה מדעית. גם מבחינת ההיכרות שלנו עם מבנה הגוף האישי שלנו, גם מבחינת אורגזמות. אנחנו כל כך בשיא. וזה בדיוק השלב שבו החברה אומרת לנו תפסיקי. תתחבאי. תסתירי את הירכיים עם הוורידים האלו. רק אחרי ההרפתקאה שלי התחלתי לראות נשים מעל חמישים, אפילו נשים מבוגרות מאוד, כיצורים סופר-סקסיים. לאישה מבוגרת יש מבט יודע-כל כזה בעיניים, מבט חכם וחזק, שהוא פשוט מפתה רצח בעיניי. והנה הדבר הכי טוב שגיליתי", מורגן ממשיכה, "העולם מלא בהמוני גברים שפשוט מתים עלינו. יש סוד כזה שמסתירים מאיתנו הנשים, כדי למשטר אותנו ולגרום לנו להתבייש בעצמנו ולהתנהג בהתאם 'לגילנו'. אבל העובדה היא, ואני גיליתי את זה על בשרי, שיש אינספור בחורים צעירים ויפים שפשוט חולים על נשים מבוגרות. במיוחד על אמהות".
נחזור ברשותכם ארבע שנים אחורה. מורגן הייתה אז בת 49, עם קריירה משגשגת כאשת עסקים שהפכה לבעלת טור ב"וושינגטון פוסט" שהפכה לסופרת ופעילת זכויות נשים ולמרצה מעוררת השראה. ועדיין, היא מצאה את עצמה עומדת במגרש החניה של הבית המפואר שלה, ומתחננת אל בעלה מזה עשרים שנה, מרטי, ליחס, לקרבה, לרוך, למבט מתפעל. "למרות שישנתי לצידו לילה אחרי לילה", היא כותבת בספר, "מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. חלפו שנים בלי שהוא יאמר לי שאני נראית יפה או שאני אמא טובה".
רק שאף אחת לא באמת רוצה למצוא את עצמה גרושה בגיל כמעט חמישים. לא משנה כמה את פמיניסטית ומפוצצת בביטחון עצמי וממנכ"לת את הגלקסיה כולה מהדיבורית של הב-מ-וו שלך. המחשבה להתחיל את הכל מההתחלה בגיל שבו אמא שלך כבר הייתה סבתא לשניים ‑ היא כמעט תמיד מפחידה.
גם את פחדת להישאר לבד בגיל שהחברה אומרת שבו האישה לא שווה הרבה?
"כנראה", היא אומרת לי, ונדמה לי או שהיא גם נאנחת קצת מעבר לאוקיינוס. "יש איזה פחד שהטמיעו בנו מלהתחיל מחדש בגיל הזה. וברור לנו שגם אם נתחיל מחדש, ניאלץ לוותר על סקס. החברה אומרת לנו שיש לנו חלון אפשרויות מאוד מצומצם, בגיל צעיר זה או שאת שמרנית וחסודה, או זנזונת, ובגיל מבוגר, אם את עדיין רוצה סקס ‑ את כנראה פאתטית, נואשת לגבר. אז עדיף שתשתיקי את התשוקות שלך, שתקבלי את 'הזִקנה' בהכנעה".
אז מורגן לא נפרדה ממרטי גם כשהוא נהייה מרוחק, מתנשא וצונן. בעל גרוע לפי כל קנה מידה, ייתכן שאפילו מתעלל נפשית. ובעיקר, התעלמה מעובדה אחת שהיבהבה מעל הראש שלהם כמו נורת אזהרה אדומה. במשך שלוש שנים, הם לא קיימו יחסי מין אפילו פעם אחת. ואז, יום אחד, כשחיפשה מתחת למיטה הזוגית שלהם בקבוק מים ‑ היא מצאה שם ערימת בגדים תחתונים אדומים, חזיית סאטן וחוטיני תואם, מכווצצים ביחד לכדור ובעיקר לא שייכים בשום דרך לה עצמה.
היא ניסתה לתחקר קצת את מרטי, אבל הוא טען בקרירות טיפוסית ש”קניתי אותם בשבילך, מותק” וכשהיא לחצה אותו עוד קצת, העיזה לתהות בקול איך הלנג’רה הזה יכול להיות מתנה בשבילה כשהוא זרוק מתחת למיטה כמו כדור אבק גדול, הוא הסתכל עליה ובישר לה “את כל כך פרנואידית”. גם אם הוא צדק, מורגן נשברה.
"הוא פשוט לא נמשך אליי", היא משחזרת בפניי, "כשנפגשנו הייתי כל כך מלאת ביטחון, גברים תמיד אהבו אותי עד שהוא הגיע, מצאו אותי מושכת, רדפו אחריי, ופתאום נתקלתי בגבר שפשוט לא יכול לסבול לראות אותי מסתובבת בבית ערומה. כבר בתחילת הנישואים שלנו הוא אמר לי 'שימי חלוק' כשהוא ראה אותי יוצאת מהמקלחת בירח הדבש. ופעם אחת, די בהתחלה, עשיתי יוגה על השטיח ונכנסתי לאיזו תנוחה שנקראת התינוק השמח, שבה אני שוכבת על הגב, מחזיקה בידיים את הקרסוליים שלי ומעלה את הרגליים למעלה לכיוון הראש, כשכל הציוד שלי בחוץ. כשמרטי נכנס וראה אותי ככה הוא פלט מילה אחת שנשארה חקוקה לי על העור עד היום ‘דוחה’“.
וככה מורגן יצאה לדרכה החדשה, החוצה מהנישואים, בכפייה, כמו כדור טניס אומלל שנורה מהמכונה אל האוויר. "דבר אחד היה ברור לי", היא אומרת עכשיו, "אני עם גברים גמרתי. אחרי שתי מערכות נישואים כל כך כושלים, היה ברור לי שאהבה זה לא בשבילי. ולגבי הרעיון שאעשה שוב סקס? זה נראה לי בלתי אפשרי. רק המחשבה להתפשט בפני מישהו זר, שיראה את הבטן אחרי שלוש לידות, את הצלוליטיס שלי, את הקמטים באור של מנורת הלילה, הייתה קשה לי".
יום אחד, כמה חודשים לתוך תהליך הפרידה, היא מצאה את עצמה נוהגת לכיוון שדה התעופה של פילדלפיה, לבלות כמה ימים בבית הקיץ שלה בהמפטונס, לעבוד על הרצאה חדשה. הרוח העיפה לה את השיער לפנים, ברדיו התנגן שיר של דרכים מאובקות וקאובואים, והיא פתאום הרגישה את זה. את משב החופש הראשון. "למרות התנועה הכבדה והחום" היא כותבת, "הלב שלי הלם משמחה. לראשונה מזה עשרים שנה יצאתי לבד למסע בלי שיהיה מישהו במכונית שיריב איתי. בדיוק התגרשתי בפעם השנייה, והייתי לבדי, אבל לא הרגשתי בודדה בכלל. אמנם לא עשיתי סקס כבר שלוש שנים אבל באותו הרגע החלום הפרוע שלי היה לעולם לא לשבת במכונית אחת או לישון במיטה אחת עם גבר לצידי".
כשהיא הגיעה לגייט, היא גילתה שהוא נעול, ושהיא כנראה איחרה את הטיסה. "פאק פאק פאק", היא צעקה והטיחה את היד שלה על הדלפק, ובדיוק שפכה על מישהו שעמד לידה את כוס הקפה שלה. כשהיא הרימה את העיניים, היא הופתעה לגלות שמדובר בבחור "הכי חתיך שראיתי בחיים שלי", עיניים כחולות, שיער חום כהה גזוז, כפות ידיים משופשפות וחזקות של עובד אדמה. היא מיהרה להתנצל ואז משהו פתאום נכנס בה. היא הציעה לזר הנאה ללכת איתה לבית הקפה, לקנות לו ספל פיצוי, לדבר.
הם עלו לטיסה אחרת והמשיכו לפלרטט לאורך כל הדרך. היא גילתה ששמו דילן, הוא בן 29, נשוי בהליכי פרידה. כמו כן, נודע לה שהיא סופר-סקסית בעיניו, ושהוא תמיד היה סקרן לגבי נשים מבוגרות. אחרי סאגת צ'אטים קצרה הם סוף-סוף נדברו להיפגש במלון בלונג איילנד.
בסקס איתו, הראשון מאז הפרידה, מורגן בעצם השילה מעליה את כל גולם האישה הנשואה הממסך והשקרני שלה. היא גילתה שלמרות שהיא חוששת מהצלוליטיס בבטן שאחרי הלידות, מהשדיים שלה שנראים לה כמו שני שקיות נייר רטובות, דילן מסתכל עליה ונוגע בה כאילו שהיא יפהפייה. אבל רק אחרי זה, כשחזרה הביתה ובילתה בים עם הילדה שלה ‑ היא הבינה עד כמה המפגש הזה בעצם העיר אותה. זה קרה כשהיא פתאום גילתה שהיא מסתכלת על העולם דרך עיניים חדשות ורואה את כל המצילים בעלי הבטן הקישחת לראשונה.
"זה היה רגע של הארה", היא אומרת, "איפה היו כל הגברים האלו בעשרים השנה האחרונות? הייתי בחוף קופר כל כך הרבה פעמים עם הילדים ולא ראיתי אותם בכלל. בבת אחד העולם התמלא בגברים מהממים שלא שמתי לב לקיומם כשהייתי נשואה, ומה שעוד יותר יפה, זה שפתאום שמתי לב לזה שהם גם שמו לב אליי. הרץ שחלף על פניי והסתכל עליי באמצע הג'וגינג, הבחור שמביא את העיתונים וסקר אותי מאחור. כל השנים האלו הרגשתי שקופה לגברים, נשואה זקנה ומשעממת, אבל בעצם הייתי עיוורת. וחצי מתה".
זה היה הרגע שבו נולד הרעיון של שנת הגברים שלה. רעיון שגובה בהתלהבות על ידי הפסיכולוגית שלה שרה, וגובש בסניף סטארבקס ביחד עם קייסי, החברה. "היו אמנם חברות שאמרו לי: את צריכה להתנזר לגמרי מגברים, ללכת לפסיכולוג חדש או לסדנאות רוחניות וללמוד לאהוב את עצמך קודם כל. אבל מה לעשות, זה לא מתאים לי. אחרי דילן והמצילים בחוף נזכרתי כמה שאני בוי קרייזי", היא אומרת לי. "תמיד הייתי, גם בגיל שמונה, רדפתי אחרי הבנים בהפסקה. הבנתי שאני צריכה גברים, המון גברים ביחד, להקה של גברים שחולים על הגוף שלי, כדי ללמוד באמת לאהוב את עצמי. פשוט הייתי זקוקה לזה. והאמת היא שאני רואה חברות שלי שדופקות טריאתלונים או מבלות כל היום בג'ים או הופכות לכוהנות אפייה, והן לא נראות לי כל כך מאושרות. הן מגשימות איזה אידיאל של מה אישה מושלמת צריכה להיות, לא מפסיקות לעבוד על שרירי הירכיים שלהן או להרים קישים מושקעים לבעל, וזה לא גורם להן שמחה. בואי נגיד שסקס מעולה עם גבר שמעריץ כל נקב בגוף שלך גורם לך לאהוב את עצמך בעיניי פי מאה יותר משיעור פילאטיס".
בעידן המי-טו הפמיניסטי שלנו צריך אומץ להגיד אני חולה על גברים ומכורה לריח שלהם וזקוקה להם ולתשומת הלב שלהם.
"אם הייתי בחורה צעירה בעצמי, הייתי הורגת אישה כמוני שאומרת את זה. הייתי אז פמיניסטית נזעמת וחשבתי שאסור לי להיראות כאילו אני תלויה בגברים. אבל אחת ההנאות הכי גדולות בלהתבגר זה פשוט לקבל את מי שאת, ואני משוגעת על גברים ולא יכולה בלעדיהם. איבדתי את עצמי בנישואים, והבנתי שכדי למצוא את עצמי מחדש, בטח אחרי המוות האיטי שהמיניות שלי עברה, אני חייבת להיעזר בגברים. בכלל, מלא נשים נשואות מורעבות לתשומת לב גברית, כי הבעלים שלהן מרעיבים אותן מינית, או לא נותנים להן מחמאות, או מתעלמים מהן".
בספר את כותבת שנישואים זה דיל לא טוב לנשים.
"נישואים הם עסקה ממש מחורבנת לאישה. אני ממש חושבת ככה. אני לא חושבת שעל גברים יש את אותו הלחץ, להיות האבא המושלם והבעל המושלם, עלינו כן, אנחנו חייבות להצטיין כאמהות וכבנות זוג. כשהתחתנתי, ידעתי שעם כל התארים שלי והטור בעיתון ‑ הערך שלי גם תלוי באיזה טבחית טובה אני, כמה נקי אני שומרת על הבית שלי, איזו ארוחת ערב מושקעת אני מרימה לאורחים עם איזה סידורי פרחים. כל המאמרים באתרי הנשים עוסקים בזה, איך תהיי יותר טובה, יותר-יותר-יותר. וכמובן שאנחנו נאבדות בזה".
באחד הקטעים בספר את מספרת על חברה שניסתה לשדך לך גרוש מבוגר ממך ב-15 שנה, כדי למהר ולתפוס עוד בעל, לפני שכל היופי שלך מתפוגג.
"אני לא יודעת למה היא ונשים אחרות עשו לי את זה, זה שבר לי את הלב. הן בטח חשבו, בגילה היא צריכה לקחת מה שמציעים לה, ומהר, אחרת היא תגיע לגיל שישים ואז באמת לא יהיה שום סיכוי שמישהו אי פעם יתאהב בה. ולכי תסבירי להם שהלבד החדש הזה שלי הוא כל כך מהנה וכיפי. לישון לבד במיטה, בלי שמפליצים לידי ובלי שנוחרים, לבשל לארוחת ערב רק מה שבא לי לאכול היום, גם אם זה צדפות או גבינת צ'דר, זה כל כך נפלא, שאני אצטרך גבר כל כך נהדר, כל כך מעניין וסקסי, שהוא יפתה אותי לוותר שוב על כל זה. וגם דאגתי לעצמי, למדתי בבית ספר למינהל עסקים של הרווארד, פיתחתי קריירה, דאגתי לעצמי מבחינה כלכלית. ולכן העצה שלי לנשים צעירות זה תעשו כמה שיותר כסף ותהיו עצמאיות, שלא תצטרכו להתחתן עם אף אחד שנראה לכם כמו צב ים מדוכדך בגיל חמישים מסיבות כלכליות".
"האמת העירומה" הוא לא עוד ספר ארוטיקה קלה לנשים. נכון, יש בו לא מעט תיאורי סקס, חלקם מאוד ישירים וגרפיים. ועדיין, מה שמבדיל אותו מעוד רומן טיסה על קוגרית עשויה ללא חת שטורפת בחורים צעירים הוא הכנות התמימה, הנוגעת ללב, של המחברת שלו. נתחיל בזה שהיא אף פעם לא מסתפקת רק בסקס, היא טיפוס שמאוד אוהב אנשים, שפותח לרווחה את הלב שלו, ככה שבעצם הספר הזה הוא גם על הדבר הזה שהולך ונעלם מעולמנו המנוכר שכולו סמארטפונים ורשתות - לבביות, ידידותיות, קשר אנושי אמיתי. עם כל אחד ואחד מהבויז היא מנהלת שלל שיחות נפש יפהפיות ועמוקות. היא רואה ישר איך הם רק מחופשים לגבר קשוח וחזק ומפחיד, איך מתחת הם רק ילדים ג'ינג'ים בני חמש שאמא שלהם הייתה אלכוהוליסטית.
"הנה משהו שלגמרי שכחנו", היא אומרת, "כמה ידידותיות וחברותיות זה סקסי. אנחנו כל הזמן בטלפון, ופשוט שכחנו להסתכל בעיניים של אנשים ולחייך אליהם. ולכן החלטתי לחפש את כל המועמדים לאהבה שלי רק ברחוב, בשדה התעופה, בחוגים, כי אני לא מאמינה שטינדר מוציא מאנשים חיבור אמיתי. אני רואה נשים חופרות באתרים: למי הצבעת בבחירות האחרונות, מה האמונות הדתיות שלך, למה פשוט לא להיות ידידותית ולהפסיק לחפש לפי אלגוריתם? דיברתי לפני חודש עם אישה מהממת בת 25, שאמרה לי, 'אין גברים יותר'. ופשוט צחקתי בקול. יש מיליוני גברים יפים, הם בכל מקום. אבל אסור לך לחכות שהם ייגשו אלייך. פשוט תחייכי או תיגשי את אליהם. זה גם זכותנו. לבחור בהם. להיות כוח חי שבוחר, לא כוח פסיבי שמחכה".
בספר את מתארת איך גברים סוקרים את הגוף שלך כל הזמן. במיוחד כשאת לובשת מכנסי יוגה שחורים או טייטס. וחשבתי, אולי היא פשוט פצצה? אפילו נכנסתי לאיביי לבדוק את המכנסיים של “לולולמון” שאת קונה.
"שטויות. יש לי מלא פגמים פיזיים והעור שלי ממש מקומט. זה פשוט שגברים מתים על אישה שנוח לה בעור שלה. את מכירה את הנשים האלו שהן לא יפות ממש ולא רזות כמו שאומרים שצריך להיות, אבל גברים פשוט חולים עליהן? כמה שנאה הן מעוררות בחלק מהנשים. מי היא חושבת שהיא? היא כזאת מכוערת, היא בטח עושה משהו קינקי במיטה, אחרת מה הם עפים עליה בכלל? מה שהן לא רואות זה שבעוד הן נמצאות במרדף עצוב מאוד אחרי השלמות, כלומר הולכות למניקור ולג'ים ושונאות את עצמן מול המראה ושופטות נשים אחרות ומנסות להלחים מעצמן אישה שהיא מאה אחוז מושלמת ‑ האישה הזאת פשוט שמחה בגוף שלה, נהנית מהדרך שבה הירכיים שלה נפגשות אחת עם השנייה, ובעיקר, משמרת גישה מאוד חיובית לחיים. היא בוטחת בעצמה, היא בוטחת בעולם, אין לה בעיה לחייך אליך ולהגיד ‘יום טוב’ כשאתה עובר על פניה עם הכלב. נוח לה בעור שלה וזה הכי סקסי שיש".
אני לא מבינה איך את כל כך מרוצה מהסקס כל הזמן. חברות שלי מספרות לי סיפורים על מאהבים גרועים, חסרי סבלנות, שחושבים שדגדגן זה שם של מסעדת דגי מושט בגליל.
"אולי זה כי יצאתי מהנישואים שלי מורעבת, ואולי פשוט התמזל מזלי. אבל אני גם חושבת שהגברים הצעירים היום בהחלט מצטיינים יותר בסקס מגברים מבוגרים בני גילנו. ואני חושבת שזה קשור לפורנו. לעובדה שהם רואים פורנו מגיל צעיר. הם הכירו תנוחות שגברים בני חמישים לא שמעו עליהן, והם הפגינו מין פתיחות כזאת, הרפתקנות, ובעיקר היו טבעיים לגבי עירום ואיבר המין הנשי. הם כבר ראו הרבה וגינות, ולכן זה לא הגעיל אותם או הפחיד אותם".
גם בספר וגם בשיחה איתי, מורגן נשארת אסירת תודה ומלאת אהבה לכל אחד “מהבחורים”, שזה כבר מעלה תהייה אם היא לא טיפה נאיבית. למשל מארק, בחור ציני וזריז בן עשרים פלוס שעבד בתחנה שבה היא הגישה פינה יומית. אחרי תחלופה ארוכה של מבטים נוקבים ומלא משמעות, כולם כמובן מרוכזים ברגליה הארוזות בעוד אחד ממכנסי היוגה מעוררי הקנאה שלה, הוא מגיע לבית שלה, שוכב איתה בתנוחה חייתית שלא בדיוק נהוג לעשות על הערב הראשון, ואז, שנייה אחרי שהוא הולך ממנה שולח לה סמס ”מקווה שברור לך שזה סטוץ חד-פעמי. אני לא רוצה לפגוע בחברה שלי”. מיותר לציין שהיא לא ידעה על קיומה של החברה קודם, מה שמעלה את החשד שהוא די בא לדגום מתוך סקרנות את האישה המבוגרת והמפורסמת שחולה לו על הצורה ואז נפטר ממנה. והיו גם השפלות אחרות, כמו הגבר שעשה לה גוׄסטינג והתפייד, או אפילו מישקה השיפוצניק שדיבר ללא הפסקה על החלום להתחתן איתה ואז פתאום חתך בהודעה משונה: “החתולה שלי חולה, לא יכול להיפגש”.
מה לגבי אגו? כי אני ישראלית ונשים ישראליות הן מאוד גאוותניות ונקמניות.
"האגו שלי חזק מאוד, אבל אני משתדלת לא לקחת את זה אישית כשהגבר דוחה אותי. השנה הזאת שבה התחלתי עם בחורים, מאוד חישלה אותי. בהתחלה הרגשתי שאני שומעת כל הזמן את הקול של אמא שלי בראש: 'אישה לעולם לא רודפת אחרי גבר'. אבל את יודעת מה? אני התחלתי עם כל אחד ואחד מהגברים שאני כותבת עליהם ב'האמת העירומה'. והצלחתי. רדפתי אחרי כמה מהם מלא-מלא זמן. הייתי צריכה להיות ממש אגרסיבית. ובעצם להתנהג כמו גבר, לקבל מלא דחיות, לא להישבר, ולהמשיך לרדוף. אם תשבי שם ותחכי, יישארו לך אולי חמישה אחוזים של גברים שמעוניינים בך ממילא. את יכולה לשבת בבית ולהרגיש גאה ומלאת כבוד, אבל בסופו של דבר תישארי בלי סקס ולבדך. לדעתי, הרבה יותר מועיל לאגו של אישה לקיים יחסי מין מספקים עם גבר יפהפה".
ומה עם התחושה הקלה שלי שמארק, אחד המאהבים הצעירים שלך, יצא בעצם דוּש? שהיית בשבילו רק חוויה אקזוטית עם סלבית נחשבת שמבוגרת ממנו פי שניים?
"שואלים אותי הרבה - אז הם ניצלו אותך מינית, או שאת ניצלת אותם? אבל אם הם ניצלו אותי, אז כל מה שיש לי להגיד להם זה תודה רבה. הם גרמו לי להרגיש יקרה ויפה ונחשקת בדרך שלא הרגשתי שנים. מוזר שהייתי צריכה חמישה גברים כדי לפצות על גבר אחד שחייתי איתו שנים. אבל את מקבלת כל כך הרבה שליליות כשאת מתגרשת בגיל חמישים. אומרים לך שאין גברים טובים שם בחוץ. בפועל יש שם מאות אלפים. את צריכה לשנות את כל הגישה, את לא מחפשת בעל, לא חשוב כמה הוא מרוויח ומאיזה דת, האם הוא יכול להיות אבא טוב או בן זוג רגיש, את מחפשת משהו טעים ומשמח שיזין את הנשמה שלך. את שוכרת מישהו לעבודה זמנית".
היום היא בת 53. רק לפני חודש עוד הייתה במערכת יחסים רצינית ומבטיחה, אבל היא מספרת לי שבינתיים היא נגמרה. "ב'האמת העירומה' יצאתי רק עם גברים צעירים. היום אני במקום אחר. אני פתוחה למערכת רצינית לראשונה מזה הרבה זמן. כי כיפיים ככל שהגברים הצעירים האלו היו יש משהו שחסר במערכות יחסים קלילות ולא מחייבות. אמון, אינטימיות".
כשאני קצת דוחקת בה היא מסכימה להודות שהיא בעצם לא פנויה עדיין לאף אחד. "אני עדיין אוהבת את ג'ייק", היא אומרת בכנות, מתכוונת לגבר היחיד מבין כל הבחורים שהתקרב להיות סיפור אהבה אמיתי. בלי לספיילר יותר מדי, ג'ייק היה הסקס הכי טוב שהיה לה בחיים, הוא היה מחובר לצד הנשי שלו וטיפל בה והעתיר עליה מחמאות ופינק אותה, ואז, התברר שיש לו עוד צד אחד, והצד הזה קנאי מטורף, לא באמת יודע לאהוב בלי לפגוע, ובעיקר בוגדני.
ובכל זאת, עם כל השמחה בגוף שלך והקבלה של הגיל, אין לך קצת כאב על השנים שחלפו?
"זה יותר כאב של החמצה, לחשוב על הזמן שביזבזתי, בלי מין ובלי אהבה. מדי פעם אני מסתכלת על חברה שלי, שנשואה באושר רב לגבר מקסים, וחושבת בקנאה: 'מעניין איך זה היה מרגיש, לגדל ילדים עם גבר שמטורף עליי'. אני יודעת שאת זה אני כבר לא אחווה, לא בגיל חמישים, אפילו אם אפגוש גבר מושלם. פירות אהבה קטנים כבר לא יהיו לנו. אני מאוד בעד נישואים, בתנאי שהם נישואים מאושרים. אולי יהיו לי כאלו יום אחד, מי יודע".
