לפני 12 שנה החליטה מיכל פרינס ללמוד איך להדריך כלות לפני חתונה. הכוונה היא לא להדרכת איפור, לבוש או הכנה נפשית לאירוע שופע לחצים - אלא להדרכת כלות שתפקידה להכיר לאישה את הלכות טוהרת המשפחה. במגזר הדתי, שאליו משתייכת פרינס, יש ללימוד הזה חשיבות גדולה.
"אני זוכרת שזה היה מאוד ממוקד בלילה הראשון שאחרי החופה, או בתקופה הראשונה", מספרת פרינס, "אבל אותי עניין מה קורה אחר כך, מי נמצא עם הזוג בשלב מאוחר יותר בהתמודדות שלו? הרגשתי שאף אחד לא ידע לתת לי תשובות".
פרינס (40), עובדת סוציאלית במקצועה, הבינה שנחוץ שינוי בשיח על מיניות, שנחשבה לנושא אינטימי - כזה שמדובר, אם בכלל, רק בין בני זוג. היא נרשמה ללימודי מגדר לתואר שני, ויצאה למסע בעולם של מידע. בשנים האחרונות היא חוקרת את מיניותן של נשים דתיות, פועלת בתחום ונחשבת לחלוצה, והיום כבר אפשר להצמיד לשמה את התואר דוקטור.
בעשור האחרון התמונה השתנתה והמיניות הפכה לסוגיה מדוברת בקרב הציבור הדתי-לאומי - נושא להרצאות, סדנאות, כתבות בעיתונים מגזריים, קבוצות בפייסבוק ועוד. "בשנת 2016 עברתי על התוכן של כנסי קיץ של ארגונים רבים במגזר הדתי, ובכולם היה לפחות מושב אחד או שניים שעסקו במיניות, דבר ששנתיים או שלוש לפני כן לא היה. בשנת 2010, למשל, לא היה כלום, וזה היה ממש לא מזמן!", אומרת ד"ר פרינס.
"אם תשאלי חלק מהאנשים הדתיים, הם יגידו לך ש'יותר מדי מדברים על מיניות' ושזה מוגזם, כי יצרנו ברשת תחושה שזה בכל מקום, אבל בפועל – אין לי מושג אם במשרד החינוך או בחינוך הממלכתי-דתי באמת נערכו שינויים בתחום של הקצאת משאבים, ובסוף זה לא רק העניין של 'לדבר על יחסי מין', מיניות זה משהו הרבה יותר גדול מזה. בעיניי צריך ממש לרדת לעומק של הנושא. בזמנו לא היה מקום לדבר על זה, לא הייתה בכלל שפה, ובשנים האחרונות הבינו שצריך לעשות משהו כי השטח בוער. אני חושבת שזה תהליך שהתבשל בעשור האחרון".
את התהליך הזה היא מכנה מהפכה, לא פחות. "זו מהפכה שעוברת על כל הרצף הדתי – מהלייטים הליברלים ועד לדתיים החרד"לים. גם המקומות השמרניים יותר נפתחו לדבר על הנושא הזה, כל אחד בשפה שלו כמובן, ואת רואה את זה ברשתות החברתיות, בסדנאות שמציעים לארגונים דתיים ויישובים, בתקשורת הדתית ועוד".
בעקבות הוואקום שהרגישה בתחילת הדרך, פרינס ייסדה בשנת 2012 את מרכז "יהל", במטרה לתת מענה לזוגות דתיים בתחום המיניות והאישות. בימים אלה היא מפרסמת את ספרה "פשוט לרצות", שעוסק גם הוא בנושא.
לדבריה, כמעט כל הזוגות שמגיעים להדרכה סובלים מאותם הקשיים. "הכול בסדר גמור אצלם מבחינה זוגית, ובכל זאת משהו לא עובד מבחינה מינית. אין להם חשק, לא בא להם, וזה לא בתדירות שהם חשבו שזה אמור להיות".
איך את מסבירה את זה שמדובר בבעיה שחוזרת על עצמה?
"יש התנגשות בין התרבות שאנחנו חיים בתוכה לבין הגוף שלנו. הגוף אומר לנו משהו אחד והתרבות שלנו מלאה בקונפליקטים. מצד אחד, אנחנו חיים בתרבות מערבית ופתוחה ומצד שני אנחנו גם דתיים. בהדרכה אני מעבירה את המסרים ומבודדת אותם, ואנחנו חוזרים להקשיב לגוף ומנקים אותו ממסרים שלא צריכים להיות שם".
ההתנגשות, לדבריה, יוצרת בלבול בקרב זוגות דתיים. "מבחינת האמונה שלנו אנחנו אמורים להיות אנשים מיניים, ועדיין להגדיר גבולות. זה מנוגד לתפיסה המערבית הליברלית שאומרת שאנחנו צריכים לשחרר את המיניות מכל הכבלים שלה".
פרינס טוענת שהשחרור הזה אינו בריא לזוגיות: "איך אני בכלל יכולה לסמוך על מישהו אם פגשתי אותו רק עכשיו, וישר מצפים ממני שיקרה משהו מיני ביני לבין הגבר שרק הרגע התחיל איתי בפאב? בנקודה הזו אני מרגישה שהעולם המערבי הליברלי עומד מול שוקת שבורה, ודווקא לחברה הדתית יש מודל טוב שיכול לעבוד כי הוא מעניק מסגרת לזוגיות".
יואב וינשטוק (41), מורה במקצועו, הפך גם הוא למדריך בתחום לאחר שעבר הכשרה במרכז שהקימה פרינס, ובשנים האחרונות הוא מנחה סדנאות ל"גבריות ומיניות". "אשתי מדריכת כלות, היא דחפה אותי לתחום", הוא מספר. "היא תמיד טענה שחסרים מדריכים ששמים במוקד את הנושא של השיח הפנימי לפני כל ההדרכה ההלכתית. אני בעצמי חיפשתי הרבה מאוד שנים אפיק ללמוד על מיניות, כי זה סקרן אותי ברמת המסע האישי שאני עובר".
(כתבתה של מיכאלה חזני, צילום: טל שמעוני)
משולחן ערוך ועד אורגזמה: הזוג הדתי שמלמד את בני ובנות המגזר על מיניות
כתבת: מיכאלה חזני, צילום: טל שמעוני
גם וינשטוק סבור שהשיח השתנה בעשור האחרון. "אני עברתי הדרכת חתנים קלאסית לפני 20 שנה, והיו בעיקר דיבורים על עניינים הלכתיים, והנושא של מיניות הושאר לסוף המפגשים. הביאו לנו חוברת ואמרו לנו שאחרי שנקרא אותה, נדע מה לעשות. היום זה ממש לא ככה - השיח היום הרבה יותר פתוח, למרות שזה תלוי מול מי. העברתי פעם הדרכה בישיבה חרדית תיכונית, והשתמשתי שם הרבה פעמים במושגים מהסדרה 'שבאבניקים', והראיתי להם קטעים מהסדרה. ביקשתי מהם שיכתבו מכתב לאחת הדמויות שם, מתוך הבנה שלפעמים שיח לא ישיר ועקיף, שנעשה דרך דיון בסרטים או שירים, הוא נגיש יותר".
מהן התחושות שעולות בסדנאות?
"אני חושב שיש ציניות טבעית וגם מבוכה. אני משתדל מאוד שייקחו את הכול בהומור, ולרוב אני מקבל תגובות טובות. גברים, ולא רק דתיים, אין להם כמעט מגע שנחשב מגע נעים במרחב שבו הם חיים. הם לא נוהגים להתחבק, ואם זה כבר קורה – זה לא קורה מספיק. הם נחשפים לאלימות פורנוגרפית, כשלפעמים הפורנוגרפיה הזו היא מפלט לאדם שפשוט מחפש מגע ואין לו דרך לבטא את הרצון. אני משתמש בצבעי ידיים או בחימר בסדנאות שלי, ומבקש מהם לעשות זאת בעצמם, ופתאום זו הדרך שלהם להרגיש משהו. החיבור שלהם למשהו שאפשר לגעת בו נותן להם שפה אחרת".
הזכרת את הפורנוגרפיה שאינה משקפת מיניות בריאה, אבל בסופו של דבר היא מאוד נגישה להם. איך אתה נלחם בזה?
"אין ספק שהפנייה לפורנוגרפיה ממלאת צורך מסוים שהחברה לא יודעת לתת לו מענה. יש כאן עבודה עם מה שאני קורא לו 'האנרגיה הגברית'. חשוב לראות מה הכוח שבה, ואיך אפשר להפוך את כל זה לכלי בתוך מערכת היחסים".
למרות עליית המודעות, פרינס חושבת שהחינוך הדתי בבתי הספר עדיין לוקה בחסר. "החינוך המיני נתקע קצת על הקטע של 'בואו נדבר על זה', כאילו שעד עכשיו התעלמנו וצריך לפתוח ולעשות מעגל רגשי. שזה טוב, אבל לדעתי אפשר כבר לעבור לשלב הבא ולהתמודד עם הקשר שלנו לגוף. הרי מיניות מבוססת על הנינוחות שיש לנו עם הגוף והיכולת שלנו לחיות איתו בשלום".
לדבריה, הקשר של אישה עם הגוף שלה הוא זה שיגרום לה להרגיש יותר בנוח עם המיניות שלה, אולם נשים רבות מנותקות ממנו. "אני אתן לך דוגמה. יכולה להיות בחורה דתייה שגדלה במשפחה סופר-שמרנית, גם מבחינת הלבוש הצנוע והארוך, אבל היא תהיה בן אדם מאוד מיני ומאוד מחוברת לצרכים של הגוף שלה. מהצד השני, יש בחורה דתייה ליברלית שקראה המון וחקרה על מיניות, ואפילו יצא שההורים שלה דיברו איתה על הנושא, ועדיין – היא תהיה בן אדם מאוד סגור מבחינת הגוף שלה והיא לא תהיה מינית. ושם צריך לפתוח את השיח".
איך אפשר להפוך למישהי שיותר קשובה לגוף שלה?
"יש לנו תסריט קבוע של איך מיניות אמורה להיראות, גם אצל החילונים – זה מתחיל במגע ומסתיים בחדירה, אבל מיניות היא משהו שכולל המון דברים. בשביל להיות יותר מחוברת לצרכים שלך את צריכה לשאול את עצמך, האם טוב לי? האם כואב לי בזמן קיום יחסים? האם בא לי בכלל לקיים יחסי מין? וזו גם שאלה שהגבר צריך לשאול את עצמו, לא רק האישה".
המחסור בידע, בהבנה ובחיבור קיים בכל הגילים. הרבנית שרה סגל כ"ץ, מדריכת כלות ומרצה, מספרת שנשים רבות שמגיעות להדרכת כלות בגיל מאוחר הן חסרות ידע וחסרות ניסיון מיני. רובן מעולם לא ביקרו אצל רופא נשים כי מעולם לא היה להן צורך בכך - גם אם כבר הגיעו לגיל 40. "הכלה שואלת שאלות רבות על בתולין, שיאים מיניים אצל האישה ואצל הגבר, ואני מלמדת על הנושא וגם מאזנת את המרדף שאולי לפעמים נכנס לתודעה אחר העונג. אני מפרטת רבות על המפנה בעיסוק במיניות בריאה, ומעודדת את הכלה ובן זוגה להכיר בכך שהם יוצאים ללימוד לאורך שנות חיים", מסבירה סגל כ"ץ, ומוסיפה: "אני מציעה להם לשוחח בגבולות הנכונים עבורם, לדבר לקראת ביאת חיי אישות ולא להשאיר את העיסוק בנושא לאחרי החתונה".
סגל כ"ץ מציינת שנושא הכאבים אצל נשים במהלך קיום יחסי מין עולה לא מעט בהדרכות: "אני מדברת על כאבים ופתולוגיות שעשויות לדרוש התערבות רפואית של גינקולוגיה, פיזיותרפיה של רצפת האגן או טיפול מיני בכלל. אני מבקשת מכל אישה לאפסן את המידע ולדעת לבקש עזרה במצבים שבהם עולים קשיים בחודשים הראשונים לנישואים או בזמנים אחרים. אני מדברת על הליכה לראשונה לגינקולוגית ועל הצורך להיות במעקב".
למה בחרת לעסוק בתחום הזה?
"התחתנתי כשאני נושקת לגיל 30, מה שנחשב בחברה הדתית למאוד מבוגר ומאוחר. בשנות הרווקות למדתי הרבה הלכה במסגרות שונות ובאופן עצמאי, התעניינתי בקשר שבין גוף לנפש וממש התחננתי בפני כמה נשות רבנים שיקיימו שיעורים עבור רווקות כדי לתת מענה לשאלות שנמצאות גם בדרך, מכיוון ששיערתי שכשאמצא מישהו, תקופת האירוסין תהיה קצרה. כל הרבניות שאליהן פניתי השיבו בשלילה ואמרו שזה לא מתאים לרווקות - ושלכל דבר יש את הזמן שלו".
החלל הריק שנוצר גרם לה לחפש ולחקור עוד ועוד, עד שהפכה למומחית בנושא. "החברות שלי תמיד אמרו לי 'את בטח תתעסקי ב... נו... את יודעת… בכל הנושאים האלה שכולן תמיד שואלות אותך עליהם', אלא שאז לא היה לזה שם, כי בעולם הדתי לא היו מילים ושפה מתאימה ונכונה לדבר על זוגיות, הלכה ומיניות".
עם האנרגיה והידע העצום שרכשה במשך השנים החליטה סגל כ"ץ להקים את המגזין האינטרנטי "גלויה", שמספק ידע בנושא המיניות ביהדות. "בהתחלה המגזין התייחס אל השלבים הראשוניים בנישואים, אבל לאורך השנה הוא צמח כמו שנות חיים וכיום הוא מתייחס גם לזמני היריון ולידה, התמודדות עם אתגרי פריון, הורות ועוד".
גם הרב חננאל רוס, פסיכולוג שעבודת המחקר שלו עסקה במיניות של גברים דתיים, מספר שבשנים האחרונות חל שינוי חיובי במודעות המגזר למיניות ולגוף: "אני עדיין מנסה לחשוב, עם כל ההתפתחות, למה כל כך קשה לנו לדבר על דברים חיוביים בקטע של מיניות. בציבור הדתי זה כנראה החשש - שהדבר הזה הוא מאוד פרטי ואינטימי, ולכן זה חילול להציג את זה בפומבי. לכן אנחנו נשארים בדיבור טוב על רזולוציה מאוד נמוכה".
למה אצל גברים השינוי בשיח יותר איטי מאשר אצל נשים? מדוע לנשים דתיות יותר קל לדבר על מיניות?
"באופן כללי, לגברים קשה לדבר. בשביל זה צריך לעבור כמה שלבים – צריך לזהות את זה שיש לך בעיה או צורך לדבר. להכיר בזה בינך לבין עצמך, לא להכחיש את זה ולחשוב שזה יעבור לבד. וכמובן, צריך לבחור לשתף את זה. יש משהו בחוויה הצבאית שאנחנו, הגברים, לומדים להתעלם מהקשיים ולהתנתק מהגוף ולעשות את המשימות שלנו. חייל שיתחיל לבכות באמצע מסע יהיה חייל גרוע, כי הוא לא יצליח לבצע שום משימה. זה מאוד משפיע על החיבור לגוף. אני חושב שהדימוי של קצין, האדם שמוסר את נפשו - נשים עדיין מחפשות את זה בגבר, אך דווקא בעולם הדתי יש לגיטימציה לא להיות רק הגבר המאצ'ו. זה נחשב לגיטימי להיות עדין, להיות מישהו שלא רואה אור יום ולומד רק תורה".
רוס החל לעסוק בנושא כשהתנדב עם נוער במצוקה. "עבדתי במענה לשאלות בפורום אינטרנטי, קוראים לזה 'חברים מקשיבים', וזה היה באתר כיפה. זה כמו 'מעריב לנוער' של דתיים. פגשתי את המצוקה וראיתי שיש פער עצום בכמה רמות - גם מבחינה הלכתית וגם מבחינת מענה והצורך שקיים".
לדברי רוס, יש כמה סוגיות נפוצות שעולות לדיון בקרב גברים. "המעבר בין הכול אסור להכול מותר יוצר המון מתח. לפי ההלכה, אחרי שזוג מתחתן הוא יכול לקיים יחסי מין. זו התנסות חדשה עם הגוף, לחלקם בגיל יחסית מתקדם. יש מתח וככל שהגבר לחוץ יותר, כך גדל הסיכוי שתהיה לו בעיה כמו אין אונות או שפיכה מוקדמת. זה גם משפיע על הנשים, הן מתכווצות. שניהם מרגישים שיש להם משימה לבצע בערב הראשון אחרי החתונה. במיניות צריך להיפתח ולהשתחרר, והם מתגוננים ונבהלים וזו עבודה מתמשכת. להרבה גברים יש גם קושי בנידה – שזאת התקופה שבה הזוג אינו יכול לקיים מגע מיני, הנמשכת מיום קבלת הווסת של האישה ועד הטבילה במקווה, זמן שאורך כשבועיים. הריחוק מרגיש להם כאילו לא רוצים אותם, או שהם לא מסוגלים להכיל את היצר המיני בתקופה הזו".
אנשי הציבור הדתי, בניגוד לחרדים, נחשפים להרבה טלוויזיה וקולנוע וגם לרשת. רוס מסביר שהידע שלהם לאו דווקא מסייע להפחתת המתח. "בסרטים רואים שכל הזוגות מתואמים בשפה המינית שלהם, והכול אצלם מושלם ואין שום בעיה. זה מה שנערים ונערות דתיות גדלו עליו, והפנטזיה הזו לא דומה למציאות. הם באים בציפייה שנחיה כמו בקומדיה רומנטית, ואז הם מרגישים כישלון כי זה לא מה שקורה במציאות. הרבה מהם גם נחשפים לפורנו, ויש גברים שחושבים שבגלל הפורנו מיניות היא דבר רע והם לא יכולים לראות את האישה הטהורה שלהם כמישהי מינית כי בעיניהם זה מלוכלך. יש לזה שם – 'תסביך המדונה'".
אז מה השלב הבא? פרינס סבורה שאחרי הנשים, הגיע זמנם של הגברים הדתיים ללמוד להקשיב לגופם. "הם צריכים לשאול את עצמם - מה עושה להם טוב? האם יכול להיות שהם לחוצים מזה שהם תמיד חייבים 'להוביל'?
"מבחינה חברתית, נראה לי שאנחנו אפילו לא במקום של לשאול אותו מה הוא רוצה. אני חושבת שהיוצרות התהפכו. אם לפני 10 או 20 שנה לא היה לאף אחד אכפת מה נשים רוצות, היום נשים השתלטו על המרחב. כל אישה מדברת על מה עושה לה טוב. בשלב הזה, אפשר להתחיל לשאול את הגברים מה הם רוצים. לדעתי במגזר הדתי כבר יש את ההתבוננות הזאת, וצריך לקחת אותה שלב אחד קדימה".
פורסם לראשונה: 16:28, 01.04.21
