"בגיל 14 הכרתי את הבחור הראשון שעניין אותי. כמה ימים אחרי כן ניגש אליי חבר שלו ואמר לי, 'זה נראה לך הגיוני שיש לך שם שיער? זה הדבר הכי מגעיל בעולם'. עכשיו, הייתי ילדה. זה לא משהו שנתקלתי בו לפני כן או הפריע לי. אבל מאז, זה נתקע לי", מספרת יעלי (השמות שונו כדי לשמור על פרטיות המרואיינות), בת 31 מרמת גן. לדבריה, מאז אותה הערה היא העבירה שנים שבמהלכן הסירה את שיער הערווה שלה. "הייתי נחתכת, נפצעת, אבל כלום לא היה משנה. מבחינתי, לא היה סיכוי שיתקרבו אליי לשם, גם אם יש שם שיערה אחת בלבד".
לפני שנתיים הכירה את מי שהפך לבעלה. להפתעתה, שיער הערווה שיש או אין לה כלל לא עניין אותו. "בדייטים הראשונים שאלתי אותו אם שיער ערווה מפריע לו, והוא ענה לי, 'תראי... לא כזה', ומאז משהו באובססיביות שלי לגבי השיער פחתה. אומנם כבר התרגלתי שאין שם כלום, אבל היום אני מורידה רק כשזה נוח לי. עצם זה שזה בא מהבחירה האישית שלי, ולא מתוך פחד באשר לאיך הפרטנר יקבל או לא יקבל אותי, כבר מאפשר לי להרגיש יותר שלמה עם עצמי".
מרים: "עד היום, בכל פעם כשאני מתפשטת מול גברים, מתגנבת לי המחשבה הזאת לראש - שאולי הם ייגעלו מהחזה שלי, ושאולי עדיף שלפחות בהתחלה אני אשאר עם חזייה, כדי שאיראה מושכת יותר"
גם מרים, בת 25 מהמרכז, העבירה שנים של חוסר ביטחון לגבי הגוף שלה בגלל הערה שנאמרה לה בשלב מסוים של חייה. במקרה של מרים, ההערה נגעה בחזה שלה. "הגעתי מרקע דתי, ובאיזושהי מובן לא הייתה לי מודעות גבוהה למודל היופי ולמין באופן כללי, לכן לא חשבתי שיש משהו לא בסדר בחזה שלי", היא מספרת. "עברתי בית ספר לבית ספר חילוני, ואז התאהבתי בבחור שהיה איתי בכיתה. הוא היה החבר הראשון שלי והראשון שהגעתי איתו לסיטואציה מינית. בפעם הראשונה שהתפשטתי מולו הוא עצר ואמר לי, 'החזה שלך נראה יותר טוב עם חזייה מעליו, את לא חושבת?'".
איך הגבת?
"נראה לי שקפאתי או אפילו הסכמתי איתו, כדי לנפנף את זה כמה שיותר מהר. אבל מרגע שהוא אמר את זה, הבנתי שהחזה שלי לא נראה טוב והתביישתי להתפשט מולו בפעמים הבאות. כשגדלתי, התחלתי לחפש באינטרנט תמונות של ציצים כדי להבין איך אמור להיראות חזה אידאלי, ומה דפוק בחזה שלי. זה לא מנע ממני להיכנס לסיטואציות אינטימיות, אבל עד היום, באינטראקציות עם גברים אחרים, בכל פעם כשאני מתפשטת מתגנבת לי המחשבה הזאת לראש - שאולי הם ייגעלו מהחזה שלי, ושאולי עדיף שלפחות בהתחלה אני אשאר עם חזייה, כדי שאיראה מושכת יותר".
עומרי, בן 39, נשוי ואב לשני ילדים מהרצליה, משתף בחוויה של הערה חיצונית מהצד הגברי: "בגיל 13 בערך, הושיבו אותי ליד ילדה בכיתה שלא הכרתי. לימים התחברנו. היא הייתה פצצת ביטחון עצמי ואני ההיפך. שמחתי שהיא ידידה שלי כי פתאום שמו לב אליי. הערצתי אותה והיא נתנה לי כל הזמן עצות. למשל, הייתי שם ג'ל בשיער רק בחלק הקדמי, והיא אמרה שמאחורה גם צריך לשים, אז שמתי. יום אחד הלכנו יחד ברחוב והלכתי זקוף ואפילו בגאווה, ואז היא אמרה לי, 'למה אתה מתמתח? החזה שלך בולט כמו של אישה'".
אוי. מה הרגשת?
"הרגשתי מבוכה אדירה ומיד שיניתי את מנח הגוף, אבל מאז משהו נתקע לי והתחלתי להסתיר את החזה שלי. ההליכה שלי הפכה להיות כפופה, עד היום, אגב. התחלתי ללכת עם גופיות מחטבות, כדי להשטיח את החזה. כבר יותר מ-20 שנה שאני עם גופיות מחטבות. עברו בי לא פעם מחשבות לעשות אפילו ניתוח להקטנת חזה.
"בעבר, בכל פעם שהכרתי נשים, פחדתי להיות מעליהן בסקס רק בגלל נקודת המבט שלי על החזה, שהיה נראה גדול ומכוער. אפילו הפסקתי מערכות יחסים בגלל המחשבה שאני לא מספיק טוב, גם מבחינת הגוף וגם מבחינת חוסר הביטחון. לקח לי זמן להבין שאם לא אתחיל לאהוב את עצמי, לא אצליח להכיל ולאהוב מישהי אחרת. רק כשהכרתי את בת הזוג הנוכחית שלי, שקיבלה אותי באמת כמו שאני, נדהמתי לגלות שאין לי חזה גדול, ושאני אפילו נראה מדהים בעיניה. פתאום הבנתי שלפעמים בנות הסתכלו עליי כי מצאתי חן בעיניהן ולא כי הן נחרדו מהחזה שלי.
"פתאום הבנתי שזה מלווה אותי שנים ושזה עצר אותי בכל כך הרבה רבדים, לא רק בזוגיות. לא הייתי מוריד חולצה בפומבי, והייתי חייב תמיד את הגופייה המחטבת. עד היום אני עם גופיה, לא הלכתי יום אחד לעבודה בלי. עם חברים הייתי נמנע מללכת לים ולבריכה, ואם כבר הייתי הולך, לא הייתי נכנס לים ולא הורדתי את החולצה. עם בת הזוג שלי, שאני מאוהב בה עד עמקי נשמתי, ואנחנו נשואים כבר שמונה שנים, זה שונה. מהרגע הראשון היא הכילה וקיבלה אותי, ופתאום הרגשתי חופש שלא הרגשתי אף פעם".
"דימוי גוף שלילי הוא מגפה"
"החוויות הפוצעות האלו הן לא פחות מתופעה, ועצם ההתייחסות אליהן כאל תופעה כבר עוזרת לנו להבין שהבעיה היא לא פרטית שלנו, שאנחנו לא חריגות וחריגים בזה. זה אומר שהרצפה באמת עקומה ושזה לא אנחנו", אומרת נועה זילברמן, מטפלת רגשית, פסיכותרפיסטית, בעלת פודקאסט המתעסק בנושאים של דימוי גוף ומאמנת כושר הוליסטית.
מה גורם לנו להיתקע על הערות שקיבלנו על הגוף שלנו, לעיתים במשך שנים? ולחיות בתוך טראומה מתמשכת?
"מרגע שאנחנו באים לעולם, אנחנו תלויים באחרים כדי לשרוד, עד לשלב שבו אנחנו עצמאיים. אנחנו מפתחים תלות סביבתית מינקות, וזה מושרש בבסיס הגנום שלנו. אז אם הצורך הכי בסיסי שלנו הוא להשתייך, מן הסתם ננסה להתאים את עצמנו לאידאל החברתי, כדי לנסות להימנע מדחייה.
"אנחנו נעשה זאת בכמה היבטים - תחילה מההיבט של הסביבה הקרובה והמגדלת, ואז דרך קבוצת השווים בגיל ההתבגרות, שיש לה השפעה עצומה על תחושת הערך שלנו ועל תפיסת העצמי שלנו. לשני אלו מצטרפים גם היבטים רחבים עוד יותר - שהם רעיונות חברתיים. כשאידאל היופי שמוצג לנו בתקשורת או ברשתות החברתיות טוען משהו ספציפי, אנחנו נרצה להיות קרובים וקרובות לאידאל הזה, כדי לחוש שייכות חברתית".
"הדבר הטראגי הוא שיש כאן ספין של תעשיות היופי שעובד על הרווחה הנפשית שלנו, כי הייצוג של אידאל היופי בתקשורת, בטלוויזיה, באופנה ובפרסומות הוא צר ולא משקף את הנראות הרחבה, שהיא כמובן הרבה יותר מגוונת. כשיש את הפער הזה בין האישי לחברתי, בין איך שאני נראית לבין הרעיון החברתי שהוטמע בתוכי באשר לאיך אני אמורה להיראות, אזי אני מרגישה חוסר שייכות, דחייה, ומתחילה לפתח רגשות שליליים כלפי הגוף שלי".
"דימוי גוף שלילי הוא ממש מגפה", קובעת זילברמן. "הפרעות אכילה, ניתוחים פלסטיים, אובססיביות על הורדת שיערות בכל סנטימטר בגוף - הכול נובע מתוך אותו מקום הישרדותי ראשוני שטמון בצורך להשתייך. לכך מצטרף הפאן האישי - מהי היכולת האישית שלי להתמודד מול הערות על הגוף שלי? כי לא לכולם יש את החוסן לעמוד זקופים מול ההערות האלה".
נועה זילברמן: "אם אנחנו מבינות שיופי הוא דבר שניתן לעצב אותו ולשנות אותו, וככל שהמוח שלנו נחשף למשהו יותר פעמים - כך הוא אוהב אותו יותר, אנחנו יכולות להפוך את היוצרות להשתמש בזה לטובתנו"
"במה החוסן הנפשי הזה תלוי?
"הוא תלוי קודם כל בסביבת הגידול הראשונית שלי בבית. בכמה פמפמו לי בבית את אידאל היופי, אם בצורה מדוברת וישירה, או בצורה לא מדוברת. ילד או ילדה לא צריכים שיגידו להם מפורשות שהם שמנים או שיש היבטים טובים או לא טובים בהם, כדי להבין אם הם עונים על האידאל או לא. זה גם יכול לעבור אלינו בצורה של המודל שההורים שימשו, למשל - איך אמא שלי הייתה מדברת לעצמה ועל עצמה, האם היא דיברה בכבוד לגוף שלה או בביוש?
"זה תלוי בעד כמה גדלתי בסביבת גידול ביתית וחברתית שנתנה לי תחושת ערך, או יכולת לבטא את עצמי רגשית, והאם היו לי יחסים בריאים עם הסביבה ואפשרות לשמור על הגבולות שלי ועל תחושת הערך שלי. עד כמה ניתנה לי היכולת לשמור על הערך שלי? כמה חוסן פנימי בריא רכשתי ויש לי בנטיות האישיות שלי?
"לצערי, אנחנו לא שולטים במצע הגידול עליו גדלנו. גם האימהות שלנו מושפעות מתפיסות חברתיות של אידאל היופי. באופן דומה, אנחנו לא שולטות בעובדה שאיזה נער זרק לנו הערה על הציצי שלנו בגיל 14, בגלל שהוא עצמו היה חסר ביטחון על הבולבול שלו, ומאז זה נחקק לנו ולא עוזב אותנו".
אז איך אני בכל זאת יכולה להשתקם מנסיבות החיים שבהן לא בחרתי?
"לדעתי הדרך לשיקום עוברת בהבנה שהתופעה הזאת היא נחלת הכלל ומגפה חברתית. גם אסור לנו לשכוח שאידאל היופי הוא משהו שכל הזמן משתנה. אסתר המלכה לפי העדויות הייתה אישה גדולה. ברנסנס הגוף הנשי היה שופע ומקומר ועם צלוליטיס, ובשנות ה-90 היה לנו הרואין שיק, ואז הגיעו הקרדשיאנס ופתאום שעון חול הפכה לצורת הגוף הכי נחשקת.
"יופי זה לא דבר אבסולוטי. זה שגורמים לנו לחשוב ולהרגיש שהוא כזה, זאת בדיוק המניפולציה. התפיסה של יופי ניתנת לשינוי ולעיצוב, וגם יופי ניתן לשינוי ולעיצוב. גבות דקות מאוד היו עד לפני 20 שנה שיא האופנה, והיום גבות מאוד עבות הן הכי יפות. זה פשוט משתנה כל הזמן. לכן, אם אנחנו מבינות שיופי זה דבר שניתן לעצב אותו ולשנות אותו, וככל שהמוח שלנו נחשף למשהו יותר פעמים - הוא אוהב אותו יותר, אנחנו יכולות גם להפוך את היוצרות להשתמש בזה לטובתנו".
מעניין. איך?
"דימוי הגוף שלי למשל השתפר בטירוף אחרי שהתחלתי לעקוב אחרי נשים במנעד נראות רחב יותר, במגוון צורות ומידות, והתמקדתי בנשים שקרובות יותר למבנה הגוף שלי ולמראה שלי, כדי לנרמל לעצמי אותו. אנחנו יכולות להגמיש ולהרחיב את אידאל היופי שלנו מהאופן הצר אליו הוא כוון כל כך הרבה שנים. בנוסף, ככל שאנחנו נחשף לנראות יותר אותנטית ולא מלוטשת, זה ייתן לנו תוקף לאיך שאנחנו נראות ולאיך שאנחנו מרגישות. אגב - זה עובד כך גם במערכות יחסים - לא לשים את עצמי במערכת יחסים שלא מכבדת את מי שאני, ושמנסים בה כל הזמן לשנות אותי".
מעניין שמה שפוצע אותנו הוא הסביבה שלנו, אם זה האידאל יופי החיצוני או החברתי או הערות שקיבלנו מפרטנרים או מההורים, ומה ש"מרפא" אותנו זאת גם הסביבה. כלומר, גם התיקון הוא חיצוני.
"נכון, וזאת נקודה מרגשת. פצע נוצר מתוך שייכות או מהיעדר שייכות, וכך גם הריפוי. כן צריך להיזהר מזה, כדי שלא נמשיך לבסס את הערך שלנו כל הזמן רק על תוקף חיצוני, אבל זה בסדר שנקבל ריפוי גם מתוך היחסים שאנחנו נמצאות בהם, ומהעיצוב שלנו את הסביבה שלנו ואת מי שאנחנו בוחרות להכניס לתוכה.
"זאת פעולה הדדית - אני מחליטה איפה אני נמצאת, איפה התודעה שלי, ומי יכול לתת לי תוקף, בשילוב התוקף החיצוני שנותן לי מקום, בלי שאצטרך לנקוט בפעולות שיכריחו אותי להשתנות או להתבייש בעצמי. כך הריפוי קורה.
"בנוסף לאיפה הפוקוס שלנו מבחינת התוכן שאני צורכת, אני תמיד ממליצה למי שנפגע או נפגעה בעבר מהערה שעד היום הולכת איתה, ללכת לטיפול, כי זה יושב על משהו עמוק יותר וראשוני יותר. טיפול טוב ומיטיב מאפשר לי לפתח חוסן פנימי ותחושת ערך, גם כשאני נתקלת בדחייה.
"דבר נוסף, וזה סובייקטיבי ותלוי בכל אחת ובספור האישי שלה, אבל היכולת לדבר את הרגשות שלנו בכנות היא מתווך מאוד משמעותי. כלומר, לפני שאנחנו נכנסות למיטה למשל, אפשר להגיד, 'יש לי קושי ובושה מהמראה של החזה שלי'. המשמעות היא שזה מאפשר לי לשדר פגיעות. התיווך הזה יכול לעזור לצד השני להבין את עומק הדברים ואולי לבוא ביותר רגישות אלינו.
"בסופו של דבר, כדי שיהיה ריפוי צריך להביא פגיעות. כי אם אני לא אסכים להביא את עצמי, אז לא יראו אותי, ואם לא יראו אותי, לא יהיה קשר, ואם אין קשר לא יכול להיות ריפוי. חשוב להיות בתקשורת עם ההגנות האלו שלנו, וזה בסדר אם לוקח זמן ולא להיבהל מזה. ההגנות האלה הן לא סתם שם, הן שומרות עלינו. אך לאט-לאט נצליח לקלף, ולהיות בפגיעות, ולגלות שבמקום להיפגע- יש שיקום".
