פרק 5 חלק ב'
נגני הגיטרה מקבלים את פניי בחיוכים רחבים ואני מביטה בהנאה בזוגות על הרחבה. כמה בחורות רוקדות ללא בן זוג ואני נעמדת לידן ומנסה לחקות את תנועות האגן החושניות שלהן. בסוכנות לימדו אותי לרקוד ואלס וטנגו וכיצד לאפשר לגבר להוביל אותי בחינניות בריקוד זוגי עכשווי, אבל מעולם לא לימדו אותי לזוז ככה.
הן רוקדות כאילו איש לא צופה בהן, כאילו הדבר היחיד שחשוב הוא ההנאה הפרטית שלהן. הטקילה מבעבעת לי בגוף וכשאני מביטה על השולחן ורואה שאיליה עזב תחושת חופש עילאית אופפת אותי. אני מאפשרת לעצמי, לראשונה בחיי, לרקוד להנאתי בלי לחשוב כיצד אני נראית בעיניי הסובבים. כעבור כמה דקות אני מרגישה גוף גדול נצמד אליי מאחור ומסובב אותי אליו.
"אפשר לרקוד איתך?" הבחור שישב בשולחן לידנו שואל אותי בקול רך, ובלי להמתין לתשובה עוטף את מותניי בזרועו ואוחז בכף ידי.
"נראה לי שאנחנו כבר רוקדים". אני מעפעפת בעיניי ומצחקקת כשהוא מצמיד אליי את האגן שלו.
"איפה בן הזוג שלך?" הוא מלטף את השיער שלי לכל אורכו ואז מרחיק אותו מכתפיי ומניח לו להישמט על גבי. "אני לא הייתי נותן לך להישאר לבד אפילו שנייה אחת".
"הוא לא בן הזוג שלי, הוא אחי הגדול והוא חזר למלון". אני נושכת את השפה שלי ורואה את עיניו ננעצות בה.
"אז הערב את רק שלי". שפתיו מתעקלות מעלה בחיוך עצל וכף ידו מחליקה על גבי. ההכרזה שלו מבלבלת אותי, וכשהוא מזיז את האגן שלו כלפיי בדחיפה נוקשה אני עוצמת את עיניי ומנסה להבין אם המגע שלו נעים לי. האצבעות שלו מתהדקות על זרועי ולפתע נדמה לי שאני מרגישה את הידיים שלו על כל חלק בגופי. אני מנסה להתרחק מעט אך האחיזה שלו חזקה מדי, וכשהיד שלו מלטפת את הישבן שלי אני כבר לא חשה חופשיה ומאושרת. אני חשה כלואה וחנוקה.
"את מטריפה אותי". הוא לוחש לי באוזן והשפתיים שלו מרפרפות על הצוואר שלי. "מהרגע שהגעת לכאן אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך".
אני מסיטה את ראשי בחדות לכיוון השולחן. איליה לא נמצא שם. הוא באמת עזב ועכשיו אני כבר לא מרגישה כמו טורפת אלא כמו נטרפת. ההרגשה זרה ומאיימת והאלכוהול רק מעצים את התחושות הקשות. המוזיקה משתתקת והנגנים זוכים לתשואות רמות. כפות ידיו חופנות את לחיי והעיניים השחורות שמביטות בי נראות חדורות מטרה.
"תסיימי איתי את הערב". הקול שלו רווי תשוקה והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא הריח המבחיל של האלכוהול שבוקע ממנו. אני חייבת להתרחק ברגע זה. אחד הנגנים מכריז על השיר הבא ואני מנצלת את הסחת הדעת ודוחפת את עצמי לאחור.
"מתנצלת אבל אני חייבת ללכת". אני מזייפת חיוך רגוע ומתעלמת מהמבט הנסער של הבחור. אני ממהרת אל השולחן שלי, חוטפת את תיק היד ונדחקת בין האנשים לכיוון היציאה. הגופים המיוזעים מתחככים בי וריח האלכוהול והסיגריות מעורר בי תחושת קלסטרופוביה. אני מסתערת על הדלת, מזנקת אל הסמטה ונשענת על לבני הבניין הגסות כדי להסדיר את הנשימה שלי.
רציתי להרגיש חופשייה להחליט מתי ועם מי אני מבלה. רציתי לנצל את הלילה האחרון שלי כדי לנקום בגרגורי ולנקום בסוכנות אבל כמעט נקמתי בעצמי. הנאומים הארוכים של כרמן על תשוקה חייתית היו נדבך נוסף שדחף אותי להתנסות בהרפתקה הזו, אבל עכשיו אני מבינה שאני צדקתי והיא טעתה. אין בי את היצר הזה ולמזלי ההרפתקה ההזויה נגמרה.
אני נושמת כמה נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמי ומתחילה לצעוד בסמטה. השקט מחריש אוזניים וקול נקישות העקבים שלי מזכיר לי סצנות מסרטי אימה. אני מביטה לצדדים בלחץ ופונה לסמטה הבאה. קולות צעדים נוספים נשמעים מאחוריי ואני מציצה לאחור ורואה דמות גדולה מתקרבת. החושך מקשה עליי לראות את פניה של הדמות ואני מחישה את צעדיי. הצעדים מתקרבים ואני פולטת קריאת בהלה כשכף יד גדולה אוחזת בזרועי ומצמידה את גבי לקיר הבניין.
"לא הספקת לומר לי את השם שלך", בוקע קול גברי מהשפתיים שמתקרבות לשלי.
שמרי על קור רוח, אני פוקדת על עצמי כשהלב שלי מתחיל להלום בפראות.
"קתרינה", אני עונה בלחש. "אח שלי מחכה לי בקצה הסמטה".
"אני לא רואה אף אחד שמחכה לך". הוא מגחך והאגן שלו מרתק אותי אל הקיר. "קתרינה, לא אמרו לך שזה לא יפה לפלרטט עם גבר ואז להשאיר אותו להתייבש?"
אני שומטת את הארנק לרצפה ודוחפת אותו לאחור. מנצלת את המרחק הקצר שנוצר בינינו ומרימה את ברכי אל המפשעה שלו. פלג גופו התחתון מנתר לאחור והברך שלי מפספסת את המטרה. הוא צוחק ומושך בחוזקה בזרועי, מעקם אותה ומסובב אותי.
"קתרינה, את אוהבת את זה קשוח?" הוא מצמיד את האגן שלו לישבן שלי ואני מחווירה. המשפט הזה מהדהד בראשי ואני מאבדת את רוח הקרב. הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את גרגורי לוחש לי את המשפט הזה, ולא לקח לי זמן רב להבין שרק כניעה מוחלטת לרצונותיו תאפשר לי לשרוד. אני מניחה את כפות ידיי על הקיר ועוצמת את עיניי בתבוסה כשהוא מושך את בד השמלה במעלה ירכיי. משב רוח צונן חולף בעמוד השדרה שלי ואני פוקחת את עיניי בהפתעה.
"באמת לוליטה..." בוקע מאחוריי קול מחוספס שלא האמנתי שאשמח אי-פעם לשמוע, ואני מרגישה שגופו של הבחור שצמוד אליי נדרך. "חשבתי שלימדו אתכן לנטרל קוף מגודל".
הבחור נוהם בעצבים ומזדקף, וכשהוא מסתובב אל איליה אני מסדרת את השמלה שלי ונאנחת בהקלה. אני מביטה בדמות המרשימה והכל כך מאיימת שעומדת מולי ויודעת שהזעם שניבט מהקרחונים שלו לא מופנה כלפיי.
"כדאי שתלך, אני לא רוצה לפגוע בך", אומר הבחור לאיליה ומאגרף את כפות ידיו. הוא גבוה ממני לפחות בראש אבל איליה מתנשא מעליו ונראה כמו מכונת הריגה משומנת שמביטה בשעמום בחרק טורדני. "היא רוצה את זה וביקשה את זה. אחזיר אותה למלון כשנסיים".
"אהה... היא רוצה את זה... אז אני מתנצל על ההפרעה". איליה מרים את כפות ידיו בתנועת כניעה ונסוג צעד אחד לאחור.
אני פותחת את פי כדי למחות אך איליה שולח לעברי מבט מצמית ואני שותקת. הוא מסמן לי בניד ראש שאצטרף אליו ואני צועדת צעד קדימה ועוקפת את הבחור. לפתע אני נמשכת בכוח לאחור וכמעט מאבדת את שיווי המשקל.
"אמרתי שאני אחזיר אותה למלון". האצבעות של הבחור מתחפרות בזרוע שלי ואני מעווה את פניי בכאב.
"בסדר". איליה מגלגל את עיניו. "אחותי הקטנה, את מתכוונת לתפוס פיקוד על המצב או להמשיך להתנהג כמו קורבן?"
"אני רק רוצה לחזור איתך למלון". אני מנסה למשוך את הזרוע שלי ללא הצלחה.
"אז מה עוצר בעדך?" הוא משלב את זרועותיו על החזה שלו.
"איליה", אני אומרת בשיניים חשוקות ומנערת את הזרוע שלי, "אני רוצה לחזור איתך למלון".
"אני אמתין בסבלנות שתסיימי איתו", הוא עונה לי באדישות.
הגיחוך של הבחור שאוחז בי מכה בי כמו אגרוף בבטן ואני מבינה בבעתה שאיליה לא מתכוון לעזור לי. החרדה מהמצב המשפיל שאליו נקלעתי הופכת לתחושת תסכול והגוף שלי נרעד מהזעם שתוקף אותו.
"לא ביקשתי את זה", אני לוחשת ובמקום להתרחק מתקרבת אל הבחור. "ואני לא רוצה את זה". אני מרימה את הזרוע הפנויה שלי ומנחיתה את המרפק שלי על היד שאוחזת בי. הבחור מביט בי בהפתעה ואני שואבת כוח מאש הזעם המשתוללת בתוכי ומנחיתה אגרוף במרכז הסנטר שלו. "אני. לא. אוהבת. את. זה. קשוח".
אני מנחיתה אגרוף נוסף בלסתות שלו ואז מניפה את הברך למפשעה שלו. הוא מתקפל וגוחן ואני מרימה את הברך אל הפנים שלו. אני מרגישה על ירכי את זרזיף הדם שנוזל מאפו ומחייכת בסיפוק. "ועכשיו ברשותך, אחזור עם אחי למלון שלנו".
אני מזדקפת ושולחת מבט בטוח אל איליה. הוא קד לעברי בראשו ונדמה לי שאני רואה הערכה בחיוך הקטן שלו.
"איחה דה פוטה", אני שומעת את הקללה בספרדית ומרגישה שכף ידו של הבחור נסגרת על הקרסול שלי. אני מתנדנדת על עקביי בבהלה ומתייצבת באחיזה של איליה.
"היית כמעט טובה מאוד", אומר איליה ומשפיל את עיניו לקרסול שלי. הוא מרים אותי ממותניי ומסובב אותי לכיוון היציאה מהסמטה. "בפעם הבאה תלמדי שלא עוצרים עד שהאיום מנוטרל לגמרי". הוא דוחף קלות את גבי כדי שאמשיך לצעוד ואני שומעת קול חבטה ובעקבותיו מה שנשמע כמו סדיקת עצמות.
גניחות הכאב של הבחור פסקו באחת אך אני לא מסובבת את ראשי וממשיכה לצעוד עד שאיליה מצטרף אליי בקרן הרחוב. הוא מגיש לי את תיק היד שלי ואוחז בכף ידי. מי היה מאמין שארגיש כל כך אסירת תודה ובטוחה במחיצת הגבר שהמשימה העתידית שלו היא לשים קץ לחיי.
"התאבנת", הוא ספק אומר ספק שואל כשאנחנו נכנסים למעלית במלון.
"כן". אני לא מוצאת טעם לשקר.
"אני לא מבין..." הוא מביט בי מבעד למראה מולנו. "כשהגעתי אלייך הביתה נלחמת בי כמו לביאה ועכשיו פשוט נתת לו להצמיד אותך לקיר בלי מאבק".
"הוא הצליח לבלבל אותי". אני מחבקת את התיק וזזה מעט כדי להתרחק ממנו. הוא מושך אותי בחזרה לאחור, אוחז בסנטרי ומאלץ אותי להביט ישירות בקרחונים שלו.
"איך הוא הצליח לבלבל אותך?"
"הוא שאל אם אני אוהבת את זה קשוח". אני מזיזה את הסנטר שלי ואיליה מרפה את האחיזה שלו. "שמעתי את זה מגרגורי כל כך הרבה פעמים שהתת-מודע שלי כנראה פקד עליי להיכנע ולציית".
"מעניין". הוא מביט בי במשך דקה ארוכה. "אם גרגורי השיג שליטה כל כך טוטאלית עלייך, איך הצלחת להתגבר על הפחד ולהעביר לסוכנות מידע במשך ארבע שנים?"
דלתות המעלית נפתחות ואנחנו יוצאים אל המסדרון ונכנסים אל הסוויטה. אני מהרהרת לרגע בשאלה שלו ולבסוף מושכת בכתפיי. "כנראה שהאמנתי שהמשימה שקיבלתי חייבת להתבצע. גרגורי שלט בי במשך ארבע שנים אבל קדמו לזה שתים-עשרה שנים של שליטה מוחלטת של הסוכנות. הם החדירו לי את התעמולה שלהם לוורידים. הפחד מגרגורי לא גבר על האמונה בצדקת הדרך". אני פולטת צחוק קצר ועצבני. "אתה שואל אותי את השאלות האלה כאילו שלא חווית בדיוק את מה שאני חוויתי".
"המטרות שלי לא שולטות בי". הוא עונה ביובש. "אני שולט בהן".
"כנראה קיבלת תפקיד טוב יותר", אני מסכמת את השיחה ועוברת לחדר השינה שלי.
אני מקרצפת את עצמי במקלחת כפי שנהגתי לעשות לאחר כל משימת פיתוי, אך הפעם תחושת הזוהמה קשה יותר. לא רק שלא הייתי הציידת, הפעם הייתי הטרף, ואם איליה לא היה מגיע הערב הזה היה מסתיים בצורה שונה לגמרי. אני מתכסה בחלוק ומנסה להבין איך הוא הגיע לשם בדיוק ברגע הקריטי. הוא עקב אחריי? או שאולי הוא חזר בשביל לוודא שאגיע בבטחה למלון? השאלה לא נותנת לי מנוח ואני מחליטה שיש לי זכות לקבל עליה תשובה.
אני יוצאת מחדר השינה שלי ורואה שהמרפסת חשוכה אך הווילון מתבדר ברוח והדלתות המובילות אליה פתוחות. אני עוברת בדלת ומתיישבת ברגליים משוכלות על הכורסה הפנויה.
"נהנית מהערב האחרון שלך כאישה חופשיה?" איליה שואל בהקנטה ולוגם מהמשקה שלו בלי להביט בי.
"איך הגעת בדיוק בזמן שהוא תקף אותי?"
"צירוף מקרים?" הוא מגחך ואני נאנקת בחלחלה.
אני מנערת את ראשי בסירוב להשלים עם התובנה שמחלחלת לי לראש. "אתה עזבת את הבר הרבה לפני שהתחלתי לחשוד שהוא לא הגבר שאיתו אני רוצה לסיים את הלילה".
"לא תאמיני כמה קל לשכנע בחור אקראי לתקוף אישה יפה בתירוץ שזו הפנטזיה שלה".
"אתה לא באמת עשית את זה". אני מנתרת לעמידה וניגשת לאחוז במעקה. אני לא מסוגלת לנשום.
"אם את מעדיפה להאמין שאני האביר על הסוס הלבן אל תשאלי שאלות שאת לא רוצה לשמוע את התשובות עליהן".
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" אני צועקת ומסתובבת אליו.
הוא נעמד וגופו הגדול גוהר מעליי. אני כבר לא מרגישה בטוחה, אני מרגישה מבועתת.
"מה את חשבת לעצמך?" הוא מניח את כפות ידיו על המעקה וכולא אותי בין זרועותיו. "באמת האמנת שאני אסכן את המשימה שלי כדי שתוכלי לדמיין שאת זונה ללילה אחד?"
"זונה?" אני חוזרת אחריו בהלם. "אתה חושב שלא מגיע לי להרגיש לערב אחד את מה שאתה מרגיש כשאתה בוחר אישה לבלות איתה את הלילה?"
במקום לענות לי הגוף שלו נצמד אליי ואני נועלת את לסתותיי ומסרבת להרגיש את הצינה הופכת לגל חום שמרעיד לי את עמוד השדרה.
"במשך שנים לימדו אותי שתשוקה שייכת רק לגברים". אני מניחה את כפות ידיי על החזה שלו ודוחפת אותו. הוא לא זז. "אבל... אבל כרמן החדירה לי לראש את הרעיון המוזר שגם נשים יכולות להרגיש תשוקה ורציתי לבדוק את זה", אני נאנחת. "רציתי לבדוק איך ארגיש כשאהיה עם מישהו שהוא לא הגבר הכי מתועב בעולם".
הוא מרכין כלפיי את הראש שלו ואני מתנשפת בתסכול נוראי.
"וחשבת שתרגישי תשוקה עם הילד העלוב הזה?" איליה שואל בצרידות. אני מרימה אליו את ראשי ופי נפתח כשהסנטר שלי מזדקר. אני בוהה בקרחונים שנראים כמו סופת שלגים והלב שלי נוגח בחזי. "את מרגישה את זה?" הוא דוחף את האגן שלו כלפיי.
"לא". אני משקרת ובולעת את הרוק כשאני מרגישה את הירכיים שלי עולות באש.
"ואת זה?" הוא מקרב את שפתיו לצוואר שלי ונשימתו החמה מרפרפת עליו.
"לא". אני מחניקה גניחה ומצמידה את רגליי זו לזו. "אני לא ארגיש תשוקה לרוצח שפל שדאג שיתקפו אותי הערב".
"לא הייתי נותן לזה לקרות". הוא חופן את הישבן שלי, וכשאני מרגישה את הקשיחות שלו רגליי נסגרות סביבו. "בזכותך עבדתי על השליטה העצמית שלי כשלא חיסלתי אותו".
"אבל אתה ביקשת ממנו לעשות את זה!", אני מנערת את ראשי ומנסה לשחרר את רגליי. הוא אוחז בהן ונועל אותן סביבו.
"הוא היה צריך לסרב". הגוף שלו מסתובב כשאני בזרועותיו ואני שומעת בקבוקים מתנפצים על הרצפה. הישבן שלי מונח על דלפק הבר וכפות ידיי עדיין צמודות לחזה שלו. הוא פורם את חגורת החלוק שלי ומסיט את שיערי הצידה. עיניו חולפות על פניי, משם לצוואר שלי וממשיכות מטה.
"מה זאת אומרת לא הרגשת תשוקה?" הוא מטה את ראשו והקרחונים שלו מרצדים על שדיי.
"זאת אומרת שזה לא קיים בכלל", אני מתנשפת ומנסה לדחוף אותו שוב. לא מצליחה להבין מה לעזאזל עובר על הגוף שלי.
"זה מה שסיפרו לך בסוכנות?" הוא מקרב את האצבעות שלו אל הפטמה שלי אך לא נוגע בה. בלי משים אני מקמרת את גבי לאחור, מנסה נואשות לייצר מגע.
"זה... זה מה שלימדו אותנו". אני פולטת אנחה כשהאגודל שלו מרפרף לשבריר שנייה על הפטמה שלי. "הגבר הוא זה שחש אותה ואנחנו רק אמורות לגרום לו להאמין שגם אנחנו מרגישות אותה".
"מעניין..." הוא ממלמל ומצמיד שתי אצבעות לפטמה. גניחה נמלטת משפתיי ואני ממצמצת בבלבול. "אז אף פעם לא גמרת?" אצבעותיו מפעילות לחץ על הפטמה.
"לא", אני מגרגרת כשהלחץ מורגש חזק בין רגליי. "איליה מה אתה עושה?"
"בודק אם את משקרת". הוא צובט את הפטמה בעדינות ואני נושכת את שפתיי כדי להשתיק גניחה ומביטה בו בתדהמה.
"למה שאשקר?" אני שואלת ומנסה להכיל את מה שמתפשט בגופי.
"כי כל הלוליטות שקרניות מקצועיות". הוא רוכן קדימה ויונק לי את הפטמה. אני לא מצליחה לענות לו. הגוף שלי שרוי באקסטזה ומוצף בתחושות שמעולם לא חשבתי שניתן להרגיש.
"זה לא השלב שאת אמורה להתחיל לגנוח ולהחמיא לי?" הוא עובר לינוק את הפטמה השנייה.
"אני... אני אמורה?" התחושות כל כך זרות לי. כאילו אין לי שליטה על הגוף ועל הקולות שבוקעים מהגרון שלי. אני מנסה להיזכר בפעולה שעליי לעשות בתגובה אך המחשבות שלי מסתחררות באי-סדר.
"תפסיקי לחשוב", הוא פוקד בנוקשות ונושך לי את הפטמה. גניחה חזקה נמלטת מפי ואני נשענת על מרפקיי ומתנשפת. "אני מאמין לך". הוא מזדקף, עוטף את השד שלי בכף ידו ומעסה אותו. כף ידו השנייה מחליקה על הירך שלי ואני מתפתלת ומסירה מעליי את החלוק. משתוקקת להרגיש את הגוף שלו צמוד לשלי. "הגוף שלך כל כך לוהט שהחדר עלול לעלות באש".
הוא מחכך את האגן שלו בין רגליי והשפשוף עם הבד הדק של תחתוניי גורם לי לעצום את עיניי באיטיות ולפקוח אותן שוב. עיניי ננעלות בקרחונים הבוערים. "באמת חשבת שאתן לילד הזה ליהנות מהגוף שלך?" הוא אומר במהורהר ואז פושט את החולצה שלו במשיכה אחת ומפשק חזק את רגליי. אני בוהה כחולמת בשרירי החזה שלו ובאלו שמעטרים את הבטן המוצקה שלו. התחושה המוזרה של הרטיבות בין רגליי זרה לי. לימדו אותי לגעת בעצמי לפני ובזמן האקט המיני כדי להכין את עצמי לחדירה אבל זה אף פעם לא קרה לי באופן ספונטני.
"את מרגישה את זה?" איליה נסוג לאחור ומלטף את ירכיי הפנימיות. הוא מחייך חיוך קטן כשהאגן שלי נרעד ואני משלבת את רגליי בכוח. אני מצפה להקנטה או לגיחוך מרושע אך הוא רק מפשק את רגליי בעדינות וחוזר לינוק את השד שלי. התחתונים הלחים שלי מתחככים בבטנו ואני חשה עקצוצים לוהטים בנקודה הרגישה שלי.
הוא מקפל את ברכיי ומושך את עצמו מעט לאחור. השפתיים שלו מטיילות על בטני ונעצרות בקו התחתונים. הוא מנשק את הבד ואני נשכבת לאחור ועוצמת את עיניי. הקולות המוזרים ממשיכים לבקוע מגרוני אך לא ממש אכפת לי. אני מרוכזת אך ורק בתחושת העונג שמתפשטת בכל חלקי גופי.
הוא מיישר את רגליי והתחתונים מחליקים מטה. אני יודעת שעכשיו אני חשופה לגמרי לעיניו ולא חשה כול מבוכה. להפך, אני רק מדמיינת את הקרחונים מביטים בי שם והבערה בין רגליי מתעצמת. אני מפשקת את רגליי וכשהלשון שלו חולפת מעל נקודת הליבה שלי אני פותחת את פי וגונחת בקולניות.
השפתיים שלו יונקות אותי והאגן שלי מאבד שליטה. אצבע אחת חודרת לתוכי ואני שולחת את זרועותיי קדימה ונועצת את ציפורניי בכתפיו. אני שומעת גניחה רמה בוקעת מגרונו והרעד בין רגליי מתגבר. הוא מקמר את האצבע שלו בתוכי ולוחץ על נקודה שגורמת לאגן שלי לפרכס.
"כרמן צדקה..." אני ממלמלת כששפתיו יונקות אותי. "היא צדקה ואני טעיתי". הלחץ בתוכי הופך לגל רעידות ואז לסדרת פיצוצים בלתי נשלטת. "איליה..." אני קוראת בשמו והציפורניים שלי מתחפרות בתוך העור שלו כשהגוף שלי קורס לאחור ואני מתנשפת בקולניות. "מה זה היה?" אני שואלת ומנגבת את מצחי. "מה.. מה זה היה?" אני מגמגמת ומשפשפת את ירכיי. מעולם לא חשתי התרוממות גופנית ונפשית כזו ואני רק רוצה להרגיש אותה שוב ושוב ושוב.
הוא מזדקף ומצמיד אליי את האגן שלו. הקרחונים שלו סוערים ואני מסתערת קדימה ומנסה לפתוח את אבזם החגורה שלו.
"לא". הוא מסלק את הידיים שלי ואני מקמטת את מצחי בחוסר הבנה. "נתתי לך את מה שהיית צריכה. קיבלת את הנקמה שלך. גרגורי נכשל וגבר אחר הצליח", הוא אומר בקרירות ונסוג לאחור.
"זה לא מספיק". אני יורדת מהדלפק, מתמרנת בין שברי הזכוכיות ומתקרבת אליו. הלחיים שלי בוערות והגוף שלי רעב למגע שלו. "אני צריכה שתיקח אותי, את כולי. אני רוצה להגיע לשם מחר בידיעה שהגוף שלי לא שייך לו". אני מחליקה את כף ידי על הבד שעוטף את הזקפה החזקה שלו ורואה כיצד שרירי החזה שלו נרעדים. "אף פעם לא הרגשתי את מה שהענקת לי עכשיו ואני רוצה להרגיש את זה שוב". אני מצמידה את החזה שלי אליו. הנהמה הצרודה שלו מאשרת לי שהוא זקוק לאותו הדבר ממני.
"אם אזיין אותך לא תרגישי את זה שוב". כפות ידיו מחליקות על מותניי ועל צידי החזה שלי ואני מלטפת את צווארו עם ציפורניי ומנשקת את העור הלוהט של החזה שלו. "תרגישי את זה הרבה יותר חזק". לפתע החום הופך לצינה וזרועותיו מרחיקות אותי ממנו.
"אל תתרחק", אני מזדעקת.
"את לא שלי". הוא מסתובב ומרים את החולצה שלו. "לא היית שלי ולא תהיי שלי. מחר תפגשי את גרגורי ותחזרי להיות הברבור הצייתן והכנוע שלו".
"הלילה אני יכולה להיות שלך". אני מניחה את כף ידי על גבו וכשהוא מסתובב אליי הקרחונים שלו מקפיאים את דמי.
"אני לא רוצה אותך", הוא רושף בבוז. "את תסיימי את המשימה שלך ואני אעשה את מה שנשלחתי לעשות". הוא מרים את אצבעותיו ומדמה הצמדת אקדח לרקתי.
לפתע העירום שלי מביך אותי ואני ממהרת אל הבר ומתכסה בחלוק. הוא מקלל חרש כשהוא מסתכל על שברי הזכוכיות ולמרות שאני אמורה להרגיש מושפלת או לסלוד ממנו, אני יודעת שהוא הפר עבורי כמה חוקי יסוד רציניים ביותר של הסוכנות כדי לתת לי טעימה ממה שרציתי. עכשיו אני מתחרטת שטעמתי אותה כי אני מבינה שלא אזכה לטעום ממנה שוב.
"איליה".
"מה?" הוא שואג בעצבים.
"תודה". אני מהדקת סביבי את חגורת החלוק. "תודה שעשית את זה בשבילי".
מבטו קופא והוא מקלל שוב אך במקום להתרחק הוא ניגש אליי ומרים אותי ממותניי. מרחיק אותי משברי הזכוכיות, צועד איתי במסדרון ומניח אותי בפתח חדרי.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
