בואו נדבר על המיתוס של אהבה רומנטית. אהבה רומנטית היא רגש שיש לו תיעוד בתרבויות רבות משחר האנושות, אבל הרעיון שנישואים הם התגשמות של אהבה וצריכים להיות הבסיס עבורה הוא רעיון חדש יחסית, שהתפשט באירופה במאה ה-19. עד אז, נישואים היו בעיקר סידור עסקי שהמטרות שלו היו יצירת יחידה כלכלית וזוגית לצורך הולדת ילדים, בנוסף לשיקולים רחבים יותר כמו השבחת הייחוס משפחתי ויצירת בריתות של מסחר והגנה.
אהבה רומנטית הייתה לעיתים קרובות נכזבת כי היא התקיימה מחוץ לנישואים ולא הגיעה לידי מימוש (סיפור רומיאו ויוליה כמשל). אם בני זוג התאהבו זה היה Nice to have, אבל לא משהו שהוא כשלעצמו סיבה למיסוד היחסים.
ואז הגיעה המאה ה-19 ולצד השינויים החברתיים שהתחוללו במערב, החל להתפתח גם מעמד בינוני בורגני, ואיתו גם עלייה בקרנה של המשפחה הגרעינית על פני המשפחה המורחבת. במצב כזה, שבו הילדים התרחקו ממשפחות המוצא ונשים החלו לרכוש השכלה, ירדה המעורבות של ההורים בבחירת בן/ת הזוג לילדיהם, והילדים קיבלו עצמאות רבה יותר בהחלטה להינשא. במצב כזה, אך טבעי היה שתעלה קרנה של האהבה הרומנטית כבסיס לנישואים, שכן העוגנים המסורתיים נחלשו.
די במקביל, שלטה תפיסה פוריטנית ביחס למיניות הנשית: נשים נתפסו כנעדרות תשוקה מינית, כשהסיבה היחידה שהן מקיימות יחסי מין היא כדי להוליד ילדים. אישה שהראתה תשוקה מינית נחשבה לחולה, פיזית ונפשית. הרופאים באותה תקופה לא חסכו בניסיונות שונים ומשונים לרפא את הנשים הללו, בשיטות טיפול שהיום כבר ברור שאין בינן לבין רפואה דבר.
עידן המין המזדמן
התפיסה לפיה ההתגשמות של האהבה הרומנטית עוברת ביחסי מין נולדה בתחילת המאה ה-20. בתקופה ההיא נשים צעירות רבות עברו לערים הגדולות בגפן כדי לעבוד וללמוד. הן הרוויחו כסף שנכנס לכיסן וגילו את טעם העצמאות הרחק מהפיקוח של ההורים. התהליך הזה יצר שינוי במרחב הציבורי, שהפסיק להיות גברי במובהק ונפתח למרחבים ציבוריים מעורבים, שכללו גברים ונשים שהתחככו האחד בשני ובילו יחד באופן יומיומי.
כתוצאה מכך, החלה להתפתח גם תרבות פנאי להמונים ונוצרו מסגרות שבהן גברים ונשים יכולים להיפגש ולבלות: בתי קולנוע, לונה-פארקים, גלידריות וכדומה. לאט-לאט יותר ויותר נשים החלו לנצל את העצמאות החדשה שניתנה להן כדי לגלות את המיניות שלהן, והקשר בין סקס לנישואים הלך והתרופף.
לכאן נכנס התפקיד החברתי של האהבה הרומנטית: על מנת להצדיק יחסי מין ללא נישואים, נשים נתלו בהתאהבות הרומנטית כהצדקה לכך. כי למרות שבאופן רשמי יחסי מין מחוץ לנישואים היו מגונים חברתית, התפיסה של האהבה הרומנטית הגנה על הנשים הצעירות מהוקעה חברתית ונידוי.
כך הושלמה ההלחמה בין אהבה למיניות: סקס נתפס כביטוי העליון ביותר של האהבה, ולכן ראוי שהוא יתקיים במסגרת זוגית. סקס מזדמן נתפס כסתמי, זול וחסר משמעות, ולכן נשים שהתנסו בו היו חשופות לגינוי. התפיסה הזאת אושררה מאז באינסוף דרכים, ומספיק להסתכל על סרטי דיסני כדי להבין עד כמה היא עמוקה תרבותית.
אז איפה הבעיה?
הבעיה היא שהתפיסה הזאת מבטאת סטנדרט מיני כפול שחל רק על נשים - הרי אף אחד לא תובע מגברים לעשות סקס רק מתוך אהבה. למעשה, גברים פטורים לחלוטין מדין וחשבון חברתי לגבי הסיבות שהם רוצים לעשות סקס: זה יכול להיות אהבה רומנטית באותה מידה שזה יכול להיות חרמנות, בוסט לאגו, סקרנות או שעמום - זה פשוט לא מעניין אף אחד למה גברים עושים סקס.
כך, בעוד מיניות הגבר נתפסת כדחף יצרי טבעי, אפילו בלתי נשלט באופן מסוים, האישה נתפסת כמי שאין לה מיניות אינהרנטית משלה, ולכן היא מקיימת יחסים כדי להביע אהבה לבן הזוג במקרה הטוב, ובמקרה הרע בשביל לרצות את הדחף המיני שלו.
התפיסה הזו שמה נשים בתוך סד של ציפיות חברתיות שכובל אותן בסטריאוטיפים מגדריים שמרנים: בגלל שאת אישה אז את בהכרח מונעת מרגש ולכן מותר לך לרצות רק סקס זוגי, רך וענוג. אני מכירה נשים שיטענו שזהו המצב הרצוי: עדיף לבני אדם לעשות רק סקס שמבוסס על רגש עמוק, ולכן גברים צריכים ללמוד מנשים ולאמץ את סט הערכים הנשי ביחס למיניות.
לכאורה, מדובר בתפיסה בריאה של מיניות ששומרת על החברה מפני התדרדרות מוסרית, אך אני סבורה שהתפיסה הזאת היא בעייתית מכמה סיבות, ואמנה שתיים: הסיבה הראשונה מניחה שרגש רומנטי הינו תנאי מספק למיניות מספקת ומשמעותית. אלא שאהבה רומנטית, לצערנו, אינה מבטיחה תקשורת טובה ובריאה, התחשבות ברגשות הזולת וכבוד לגבולות. להפך – לעיתים קרובות האמירה "אהבתי אותה" יכולה לשמש כתירוץ לאלימות נפשית, פיזית ומינית. לעומת זאת, יכולים להיות קשרים מזדמנים או מתמשכים, ללא אהבה רומנטית, אך שהמיניות בהם היא בריאה מאחר ובני הזוג מנהלים תקשורת פתוחה, מתאמים ציפיות ומתייחסים זה לזו בכבוד.
הסיבה השנייה שבגללה התפיסה שקושרת בין אהבה לסקס היא בעייתית נובעת מהסתכלות על נשים כקבוצה הומוגנית שיצאה מאותו פס ייצור, תוך התעלמות מהתנאים החברתיים וההיסטוריים שבגללם עד היום נשים לא הורשו לחקור את המיניות שלהן באופן חופשי. אשרור התפיסה לפיה נשים מקיימות סקס שמחובר לרגש למעשה כובל אותן לתפקידי מגדר סטריאוטיפים, שמאפשרים לנשים להיות במיניות רק אם היא מצומצמת ושמרנית.
יתרה מכך, נשים שלא מיישרות איתה קו חשופות לגינוי על ההפקרות המינית שלהן, או במילים אחרות: "סלאט-שיימינג". לכן, בהפוך-על-הפוך, התפיסה החברתית לפיה מיניות נשית מחוברת לרגש לא מפחיתה את הסיכוי של נשים להיפגע אלא דווקא מגדילה אותה: הרי אישה שלא "שומרת על עצמה" ונהנית מהמיניות שלה לפי הסטנדרט הגברי היא זולה, שרמוטה, "מזרון" ועוד ביטויים שמלמדים על חוסר הערך החברתי שלה ועל כך שמותר לפגוע בה "כי בכל מקרה היא שוכבת עם כולם".
שינוי תפיסתי
לתפיסות חברתיות יש תפקיד חשוב בעיצוב המיניות שלנו וזה מה שצריך להשתנות. אף אישה לא צריכה להתאים את עצמה באופן מלאכותי ל"סטנדרט נשי" מדומיין שרואה את המיניות רק דרך הפריזמה של הרגש, אלא להיפך – מיניות היא דבר אישי, וכל אישה מוזמנת להחליט בעצמה באיזה אופן לממש אותה: בסקס ונילי או קינקי? לבד, בזוג, בשלישיה (או יותר)? במסגרת זוגיות אוהבת, יזיזות מכבדת או סקס מזדמן כיפי?
מנגד, הדבר שגברים צריכים לשנות זה להפנים שנשים הן סובייקטים בעלי רצון מיני עצמאי, ולא אובייקטים לסיפוק הצרכים שלהם: סירוב הוא סירוב, גם אם הוא נאמר בעדינות ובהיסוס. ניסיונות שכנוע, לחץ ו"יבוא לך דינה" הן צורות של אלימות מינית. האורגזמה של הפרטנרית שלך היא לא מותרות אלא חלק אינטגרלי מיחסי המין שלכם, ואישה ששכבה עם הרבה גברים לפניך, או שכבה איתך בדייט הראשון או אוהבת מיניות קינקית, לא צריכה להיות מבוישת ומוחפצת על זה.
אהבה רומנטית היא רגש נפלא, אבל היא לא בהכרח מתגשמת בסקס. מנגד, יכול להיות סקס נפלא שאין בו אהבה רומנטית. אהבה רומנטית היא לא תנאי מספיק לסקס מיטיב כי היא מבוססת על הצפה של הורמונים, תחושות של אידיאליזציה וערפול קוגניטיבי ורגשי שהם קרקע פוריה לריצוי מיני ואף לניצול.
סקס צריך להיות מבוסס על רצון, כבוד הדדי ותקשורת מיטיבה, והדברים האלו אינם תלויים בהכרח בקיומה של אהבה רומנטית. או במילים אחרות: שחררו את התפיסה של תלות הדדית בין אהבה לסקס. תפסיקו "לעשות אהבה" ותתחילו לקיים יחסי מין.
רחלי טל היא דוקטורנטית בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א ומנכ"לית שותפה במרכז למיניות אלטרנטיבית. חוקרת, כותבת ומרצה על מיניות. הטור פורסם לראשונה בבלוג שלה "הפוליטיקה של הסקס"
