פרק 9 חלק ב'
כשאנחנו מתיישבים בלימוזינה גרגורי נצמד אליי ומניח את כף ידו על הירך שלי. השאלות שלו עוברות להתמקד באיליה ובפעילות העסקית שלו ואני לא מתקשה לשקר על כך שהוא בחר לא לערב אותי והידע שלי בכל הנוגע לעסקים שלו מוגבל ביותר. אנחנו מתקרבים לרצועת החוף והשאלות שלו נהיות אישיות יותר. בכל פעם שאני משיבה, כף היד שלו מלטפת את הירך שלי כמו נייר שיוף. נדמה לי שעד שנגיע ליעד העור שלי ידמם.
"קתרינה, באמת לא היה לך גבר במשך שמונה שנים?" הוא שואל ואצבעותיו לופתות את הירך הפנימית שלי.
"גרגורי, במשך שש שנים הייתי מחוסרת הכרה, ואז, כשחזרתי עם איליה לרוסיה, הוא בקושי נתן לי לצאת מהבית. השנתיים איתו לא היו קלות", אני נאנחת. "אני מבינה שהוא דואג לי אבל הוא חייב גם ללמוד לשחרר אותי". אני מזהה הזדמנות נוספת לשכנע אותו להיפטר מהאח האכזרי שלי. "אני חוששת שהכוונות הטובות שלו עלולות לפגוע בצורך שלי להתקרב אליך ולהכיר אותך".
"אח שלך הוא בחור טוב", גרגורי מסובב כלפיי את פלג גופו העליון ומקרב את פניו אל פניי. "הוא יודע שמסתובבים בחוץ גברים מסוכנים והיה מספיק חכם להביא אותך אליי".
"כן..." אני ממלמלת בייאוש כששפתיו מתקרבות לשלי. לא רק שהניסיון שלי ספג תבוסה, אני כבר מרגישה את הבל פיו ובלי משים מנערת את ראשי ונצמדת לחלון.
"התרחקת ממני", הוא אומר במהורהר. "אף פעם לא התרחקת ממני". הוא נועל את לסתותיו בכעס ומסובב את ראשו אל החלון הנגדי.
אני יודעת שזה עוד לא הזמן להתמסר אליו. אני בטוחה שעליי להיות עקבית ולהמשיך בהצגה אבל לגמרי מבינה שזה גם לא הזמן להכעיס אותו. כשהוא כועס הוא בלתי צפוי, ואין דבר מסוכן יותר מזה.
"גרגורי", אני מתקרבת אליו שוב והפעם אני מניחה את כף ידי על הירך שלו. הוא חוזר להביט בי אך מבטו קר. "אני מרגישה כלפיך משיכה עזה". אני נושכת את שפתיי ובשבריר שניה מבטו מתרכך. "התחלתי להרגיש את זה כבר בחלומות שלי ומהרגע שראיתי אותך הגוף שלי מגיב אליך כמו אל מגנט". חיוך נמתח על שפתיו ואני מעווה את פניי במבוכה. "אני פשוט נרתעת ממגע. אולי זה כתוצאה מהתקיפה שעברתי ואני לא זוכרת. אולי זה בגלל שלא ידעתי גבר כל כך הרבה זמן ואולי זה פשוט כי אני עדיין לא מוכנה".
אני מלטפת את הירך שלו ומחליקה את ציפורניי על בד מכנסיו. הנשיפה הקצרה שלו מעודדת אותי. ההשפעה שהייתה לי עליו לא פחתה. "אני צריכה עוד קצת זמן כדי ללמוד להכיר אותך שוב. אתה חושב שתהיה מסוגל להעניק לי את זה?"
"סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי", הוא אומר ומניח את כף ידו מעל שלי. "אבל אם חזרת אליי אחרי שמונה שנים, אני מאמין שאצליח לחכות עוד כמה ימים".
כמה ימים... אני נזהרת שלא לגלגל את עיניי ומהנהנת אליו כאסירת תודה.
הלימוזינה נכנסת למרינה ונעצרת במקביל לקו המים. הנהג פותח עבורנו את הדלת.
"בואי תראי את היאכטה שלך". גרגורי אוחז בכף ידי ואני מזייפת מבט נרגש ויוצאת איתו מהרכב. כמו כל דבר אחר שגרגורי רכש בעבר, גם היאכטה הזו הייתה חייבת להיות הגדולה והמפוארת ביותר. אין לי אפילו זיכרון טוב אחד ממנה ולמרות זאת קשה לא להתרשם מכלי השיט הגרנדיוזי הזה. חמש קומות של פאר מנקר עיניים.
"הברבור..." אני קוראת את שמה של היאכטה, כאילו שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה ואז מסובבת אליו את ראשי בהפתעה. "קראת לה על שם הכינוי שלי?"
"ביום שקניתי אותה דאגתי שיחליפו לה את השם. את לא זוכרת את זה?"
"לא. אבל זה מאוד מרגש אותי", אני מניחה את כף ידי על ליבי.
"כנראה שפשוט אצטרך לכבוש את לבך מחדש". הוא מושך את כף ידי ונושק לה.
"אני לא חושבת שיהיה לך כל כך קשה", אני משיבה לו בחיוך קטן.
שיירה של בחורות חולפת על פנינו והן עולות בזו אחר זו אל הסיפון התחתון בלי להעיף בנו מבט. היחידה שמסתובבת אלינו היא קסניה, שלמרות התספורת האכזרית שהוא העניק לה אתמול מתבלטת ביופייה בין כולן. היא ניגשת אל גרגורי ומנשקת אותו על הלחי. כשהוא טופח על גבה שפתיה נמתחות בחיוך רחב ופניה קורנות מאושר.
איליה צודק, הבחורה באמת מאוהבת בגבר הנוראי הזה. אין לי מושג כיצד זה ישפיע על המהלכים שלי. אני מצליחה לדמיין את הנזיפה של אניה על כך שלא נפטרתי מהמכשול בזמן, אבל כשאני מביטה בה היא נראית לי כמו ילדה קטנה ואבודה. רחמים הם פריווילגיה שלא קיימת עבורנו. אני שומעת את אניה מצקצקת בלשונה. כשיש איום את מחסלת אותו או שהוא יחסל אותך.
אני יודעת שהיא צודקת ובכל זאת שונאת את מה שהפכתי להיות בגלל זה. חשבתי שביום שברחתי מהמלתעות של גרגורי נפטרתי לנצח מהאישה שהייתי. לא אהבתי אותה אז ואני ממש לא אוהבת אותה עכשיו. אבל המציאות סוטרת בפניי ואם לא אתעשת ואשחק לפי כללי המשחק אאבד את היקר לי מכול.
"גרגורי", אני פונה אליו כשהיא עדיין עומדת מולו. "כשהיינו ביחד בפעם הקודמת, לא קינאתי כשבחורות אחרות התקרבו אליך?"
"היית שולפת ציפורניים כמו נמרה", הוא צוחק.
"אני לא זוכרת את זה אבל ההרגשה הלא נעימה שאני חשה עכשיו כן מוכרת לי". אני נצמדת אליו ושולחת מבט כעוס לקסניה. "גרגורי, אני מבקשת שבזמן שאני איתך אף אחת מהבחורות האלה לא תתקרב אליך".
קסניה נסוגה לאחור אך זוקרת את סנטרה בהתרסה. "אני הייתי כאן לנחם ולעודד אותו כשאת לא היית", היא עונה לי ברוגז.
אני לא מבינה איזה משחק היא משחקת. הרי בטוח שכבר קיבלה הנחיה מפורשת מהסוכנות לשתף איתי פעולה.
"עכשיו אני כאן". אני מסובבת את ראשי אל גרגורי ומעווה את פניי בכעס. "אף אחת לא צריכה לנחם אותך".
"הברבור שלי יודעת שאני רק שלה", הוא אומר ומלטף את שיערי. "אם תרצי שאעניש אותה בגלל שהרגיזה אותך, את רק צריכה לבקש".
תבקשי. תבקשי. תבקשי. הציווי של אניה מהדהד לי בראש.
"אין צורך", אני משיבה לפני שאחשוב על ההשלכות של התשובה שלי. "תן לנו כמה דקות לבד ואני כבר אנהל איתה שיחה". אני משחילה את זרועי בשלה ומובילה אותה אל היאכטה.
"הברבור שלי חזרה", צוחק גרגורי מאחורינו ואני מאיצה את צעדיי כדי שנתרחק ממנו.
"את עושה טעות", קסניה רושפת.
"תהיי בשקט", אני מהסה אותה ומחייכת אל אנשי הצוות שמקבלים את פנינו. אני מובילה אותה אל המדרגות ואנחנו עולות אל הסיפון העליון, חולפות על פני חדרי האירוח ויוצאות אל הסיפון הקדמי. אם מישהו היה מבחין בקלילות שבה אני מתמרנת ביאכטה לבטח היו צצות שאלות. הכול נשאר בדיוק אותו הדבר ואני יודעת היטב לאן פניי מועדות.
אני עוקפת את מיטות השיזוף, חולצת את נעליי ומתיישבת כשרגליי משתכשכות בבריכה.
"שבי", אני מצווה על קסניה בתקיפות.
היא מתמהמהת לרגע אך חולצת את נעליה ומתיישבת לידי.
"קסניה, מה את עושה?" אני לוחשת ומציצה לאחור, מוודאת שאין לנו קהל.
"מה את עושה?" היא חושקת את שיניה. "זו המשימה שלי. הוא כבר הזמין אותי לחדר השינה שלו כמה פעמים ובביקור האחרון שלי הצלחתי להשיג את הקוד של הכספת השמאלית".
"והצלחת להעביר את המידע לסוכנות?"
"לא... כי... פשוט לא פתחתי אותה עדיין".
אני נאנחת וטופחת על הירך שלה. "בת כמה את? עשרים?"
"בחודש הבא".
"והגעת אליו בגיל שמונה-עשרה?"
"כן".
"הענקת לו את הבתולין שלך?"
"כמובן".
אני חשה בליבי צביטה של כאב מכך שעוד בחורה נאלצה לעבור את מה שעברתי ולרגע אפילו מתחשק לי לאמץ אותה אליי בחיבוק חזק ולנחם אותה. המבט המרוגז שלה מאשר לי שהיא שרויה עמוק מדי בהתאהבות הילדותית שלה וכלל לא מבינה עד כמה המציאות שלה מעוותת.
"את כבר שנתיים איתו", אני מושכת בכתפיי. "שנתיים השקעת באיש הזה ולא הצלחת להעביר לסוכנות מידע. כנראה שהם החליטו שעדיף להחזיר אותי לתחיה".
"אבל את מפריעה לי", היא מרימה את קולה ואני לוחצת את הירך שלה בכוח. "את מפריעה לי," היא חוזרת על דבריה בלחש. "זו המשימה שלי ואני צריכה רק עוד קצת זמן כדי לסיים אותה".
"אני חוששת שהלכת קצת לאיבוד בדרך. הרגשות שפיתחת כלפיו מפריעים לך".
"כאילו שזה לא קרה לך. אני רואה איך את מסתכלת עליו ואיך את נוגעת בו".
"קסניה, מי לעזאזל הייתה המדריכה שלך?" אני שואלת בתסכול.
"אניה".
"והיא נתנה לך אור ירוק? היא אמרה שאת מוכנה?"
"לא בדיוק", היא משפילה את עיניה. "היא אמרה שאני צריכה להישאר בסוכנות לפחות עוד שנה אבל הגעתי לגיל המתאים ובוריס, ראש הסוכנות, התעקש. היא הסבירה לי שהיא טעתה והוא צודק. בוריס תמיד צודק".
אני מקללת חרש ומנענעת את ראשי בתסכול.
"היית צריכה להתעקש שייתנו לך עוד זמן הכנה".
"בוריס אמר שאם אסרב ללכת או שהם ירגישו שאני לא מצטיינת במשימה הם ישלחו את אחותי במקומי". היא משחקת עם קצוות השיער שלה. "אחותי הייתה רק בת שש-עשרה וממש פחדה".
עכשיו כשאני מבינה את הסיבה לעקשנות שלה אני שוב משתוקקת לנחם אותה אבל יודעת שזה מאוחר מדי. היא כבר רקובה בדיוק כפי שאני נרקבתי וחשוב יותר שאסביר לה מדוע היא צריכה לשחרר.
"עשית את הבחירה הנכונה", אני אומרת בחיוך ומיד מרצינה. "אבל עכשיו הבחירה כבר לא בידיים שלך ואת חייבת לפנות לי את הדרך. הסוכנות החליטה לשלוח אותי ואת יודעת שיהיו השלכות חמורות אם לא תשתפי פעולה".
"אניה אמרה לי שתחרות רק מדרבנת להצלחה", היא מוציאה את רגליה מהמים. "שתינו במשחק עכשיו ואחת מאיתנו תצליח, כך שהסוכנות בכל מקרה תרוויח".
"קיבלת הוראה מפורשת לסגת!"
"אבל לא ביקשו ממני לעזוב", היא מושכת בכתפיה ונעמדת. "אולי הכוונה שלהם הייתה ששתינו נשחק במשחק הזה יחד?"
אני מנתרת לעמידה ומאגרפת את כפות ידיי.
"את עד כדי כך טיפשה? אף אחת לא עוזבת את גרגורי. גם בסוכנות יודעים את זה".
"את עזבת", היא מסרקת את שיערה באצבעותיה. "יכולת להישאר ובחרת לעזוב. אנחנו עובדות בסוכנות ממשלתית רצינית. אם הם היו רוצים שאעזוב הם היו דואגים לכך".
אני נאנחת בתסכול כשאני מבינה שהשיחה איתה לא מובילה לשום מקום. "את באמת רוצה להצליח או שכל כך התאהבת בו שקשה לך לראות אותו עם מישהי אחרת?"
"זה באמת משנה?" היא מעפעפת ומחייכת במתיקות. "הרי את יודעת שהסוכנות תמיד במקום הראשון". היא מסתובבת ונכנסת פנימה.
אני עוקפת את הבריכה, אוחזת במעקה ומשקיפה אל האופק. בכל פעם שנדמה לי שלא יכול להיות קשה יותר, נוחתת עליי עוד מכה. כאילו שההתעסקות עם גרגורי לא מספיק מעיקה, הפעם אני צריכה לעשות את זה כשאיליה מחכה לי בקו הסיום ועכשיו מתברר שקסניה חושבת שמדובר באיזו תחרות ילדותית בין שתי לוליטות.
אין לי מושג כמה זמן אני עומדת ובוהה בנוף עד שקולות צעדים נשמעים מאחוריי.
"אז כאן את מסתתרת". הילי, מנהלת משק הבית שקיבלה את פניי באחוזה, פונה אליי בחיוך רחב. "סיימנו להכין לכם את החדר. את רוצה לוודא שהוא מוצא חן בעינייך?"
"אני בטוחה שהוא נהדר". אני חוזרת להביט בקו הרקיע כשלפתע אני מרגישה את טרטור המנועים המעידים על כך שאנחנו יוצאים לדרך. אני מסתכלת בשעון היד שלי. כמה דקות אחרי עשר. אולי בכל זאת איליה יפתיע אותי לטובה ואגלה שהוא החמיץ את ההפלגה.
"אח שלך כבר ממתין לך בחדר", היא מנפצת את התקווה שלי.
"אז כדאי שאלך לפגוש אותו". אני עוטה על פניי חיוך מלאכותי ובוחנת אותה. "הילי, נכון?"
היא מהנהנת.
"את לא בדיוק נראית כמו הטיפוס של גרגורי".
"איך את יודעת מה הטיפוס שלו?" היא מרימה גבה בשעשוע. "חשבתי שאיבדת את הזיכרון".
היא תפסה אותי לרגע לא מוכנה אך אני מתעשת במהירות וצוחקת.
"הילי, הספיק לי להסתכל במראה ושתי דקות במסיבה כדי לגלות מה הסגנון שלו. גם אחרי השינוי שהן עברו רואים קווי דמיון ביניהן".
היא לא מגיבה ואני ממשיכה להסביר.
"הן צעירות מאוד, שופעות בקימורים נשיים ומפחדות מהצל של עצמן".
"אני שופעת", היא קורצת לי. "בדיוק במקומות הנכונים". היא מעכסת את ישבנה לעברי.
אני צוחקת שוב. הפעם אני לא צריכה לזייף את זה ומהנהנת.
"אני חושבת שאני מבוגרת ממך רק בכמה שנים". היא מחווה בראשה שאצטרף אליה. "ובניגוד לשאר הבנות בצוות שלו, אני על תקן ראש הצוות הלוגיסטי בלבד ויש שתי בחורות שעוזרות לי בניהול משק הבית. אנחנו לא שותפות לחגיגות שלהם".
"טוב לך איתו?"
"המשכורת טובה", היא מנמיכה את הטון כשאנחנו נכנסות פנימה וחולפות על פני החדרים. "התנאים קצת פחות".
אני לא מבקשת הסבר והיא לא מספקת אותו.
בקצה המסדרון היא נעצרת ומצביעה על הדלת הסגורה. "זו הסוויטה שלכם. אם תצטרכי משהו, אני עומדת לרשותך בכל שעות היממה".
היא מתרחקת בצעדים נמרצים ואני פותחת את הדלת ורואה שאיליה שרוע על המיטה השמאלית וזרועו מכסה את עיניו.
"יופי. הספקת להגיע בזמן". אני מכריזה בקרירות.
"מאוכזבת?" הוא מגחך ומתיישב.
"כן".
"אז אולי לא אתן לך את המתנה שקניתי לך". הוא מכפתר את הכפתורים העליונים בחולצתו ועוקף אותי בדרכו לדלת.
אני מביטה בשקית שמונחת על השולחן ואז בגב שלו שנעלם כשהוא יוצא אל המסדרון וטורק את הדלת מאחוריו. איזו מתנה יכול רוצח שכיר להביא לי? אני מביטה שוב בשקית והסקרנות חזקה ממני. אני ממהרת לפתוח אותה ומוציאה קופסה מלבנית כבדה. אני מניחה אותה על השולחן ופותחת אותה בזהירות.
אני בוהה בתדהמה בארבע סכינים בעלות להב מושחז וידית אחיזה העשויה מעץ שגולף בעבודת יד. אני מחליקה את האצבע שלי על הידית המרשימה ושולפת סכין מהקופסה. העיניים שלי ננעלות על פלדת הלהב וראשי נוטה הצידה בזמן שאני בוחנת בהשתאות את מלאכת האומן שהושקעה ביצירה הזאת. אני לא מתאפקת ומניחה את הזרת על החוד. דקירה צורבת את עורי ואני מוצצת טיפה של דם שמבצבצת מאצבעי.
ההתלהבות שלי הופכת לאקסטזה. אני מסירה את התמונה שתלויה על קיר העץ מעל המיטה הימנית ונעמדת מולה. אני מצמצמת את עיניי ומתרכזת במסמר שנותר מיותם. ככל שאני מתרכזת יותר כך הוא נראה לי גדול יותר. ברגע שהוא תופס את כל מרחב הראייה שלי אני מניפה את ידי לאחור ומטילה את הסכין. היא מרעידה את המסמר וננעצת בעץ.
לא איבדתי את הקסם. אני נושפת על אצבעותיי ומנערת אותן.
אני מוציאה מהקופסה את שתי הסכינים הנוספות, מטילה את הראשונה מתחת למסמר ואת האחרת מעליו. הגוף שלי לוהט מהתרגשות ואני ממהרת לקחת את הסכין האחרונה. אני מניפה את ידי לאחור בדיוק כשהדלת נפתחת. הראש שלי נוטה בחדות הצידה ואני מטילה את הסכין ישירות למשקוף העליון, מחמיצה בכוונה את קצוות השיער השחור בכמה סנטימטרים בודדים.
"החמצת", אומר איליה ביובש ולוגם מכוס ברנדי שהוא אוחז בידו.
"הפעם זה היה בכוונה". אני ניגשת לעמוד מולו, נצמדת אליו ונעמדת על קצות אצבעותיי. אני מתעלמת מהחמימות שתוקפת אותי כשהחזה שלי מתחכך בשלו, שולפת את הסכין מהמשקוף וניגשת לאסוף את שאר הסכינים מהקיר. "תישאר לעמוד ליד הדלת", אני מזדעקת כשהוא מתקדם לעברי והוא קד בראשו וסוגר את הדלת מאחוריו. הוא נשען עליה ולוגם שוב מהמשקה שלו.
אני אוחזת בשתי סכינים בכל יד ופוסעת לאחור עד שגבי מתנגש בחלון.
"אל תזוז", אני אומרת בחיוך ערמומי.
הוא מרים את הכוס לשפתיו ולפני שהוא מספיק ללגום ממנה ננעצות ארבע הסכינים בדלת כמו מסגרת מפוארת לראשו.
"אמרתי לך", אני מצחקקת ומתקרבת אליו, "החמצתי בכוונה". אני מצמידה את גופי לגופו ומתרוממת כדי לשלוף את הסכינים, הגוף שלי מגיב לקרבה אליו בגל לוהט שמרעיד את כתפיי. "בפעם הבאה שאכוון אליך את אחת היפהפיות האלה לא אחמיץ". אני מחליקה על הגוף שלו עד שכפות רגליי יציבות על הרצפה ונושקת בחטף לשפתיו. "תודה על המתנה".
אני נסוגה לאחור אך לפתע המותן שלי נלפתת והגוף שלי מורם מעלה ושוב נצמד לשלו. אני מרימה את ראשי בהפתעה ורואה שהקרחונים שלו גועשים. הבטן שלי מתכווצת מהחום שמתפרץ בה וירכיי נרעדות.
"איליה... מה אתה עושה?" אני לוחשת אל תוך שפתיו.
"מה את עושה?" הוא מניח את הכוס על השידה בלי להסיט ממני את מבטו.
"אני.. אממ... אני לא עושה כלום". אני שומטת את הסכינים לרצפה וסוגרת את כפות ידיי סביב הזרועות שלו.
"אני חושב שאת מנסה לפתות אותי". הוא אוחז בעורפי ושפתיי נפתחות בציפייה. "אני חושב שאת משחקת משחק מסוכן". היד השנייה שלו חופנת את הישבן שלי, מצמידה את האגן שלי אליו ואני פולטת גניחה חלושה. לא אכפת לי שאנחנו נמצאים על היאכטה של גרגורי. לא מטריד אותי שהחדרים לידנו מאוישים בבחורות שלו וממש לא מפחיד אותי שמישהו עלול לפתוח את הדלת. התחושה היחידה שאני חשה היא צורך מטורף לחוש במגעו וציפורניי מתחפרות בזרועותיו.
לפתע החום שמסחרר את איבריי מתחלף בצינה שמצמררת את עמוד השדרה שלי והקרחונים שלו חוזרים להיות קפואים.
הוא מניח אותי על רגליי ומרים את כוס הברנדי מהשידה.
"אני רואה שהמתנה שלי מוצאת חן בעינייך", הוא אומר ביובש וסורק את החדר. כשהוא מבחין בחריצים שנוצרו בעץ מעל המיטה, הוא מניח את הכוס ותולה בחזרה את התמונה.
"אממ... כן מאוד". אני מתכופפת בבלבול ואוספת את הסכינים. לא מצליחה להבין מה לעזאזל עובר עליי. אני אמורה להירתע ממנו, לשנוא אותו. למקם אותו בראש רשימת החיסולים שלי. ובשנייה שהוא נוגע בי אני שוכחת מי אני ואיפה אני נמצאת.
"יופי אז יהיה לך במה לשחק עד שאסיים לעבוד". הוא מוציא מהמזוודה שלו מחשב נייד ופותח אותו על השולחן.
אני מחזירה בזהירות את הסכינים לקופסה שלהן ופוסעת אל עבר הדלת.
"את לא יכולה לצאת".
"אני רק הולכת לשבת על שפת הבריכה", אני אוחזת בידית הדלת.
"גרגורי הזמין אורחים נוספים", הוא אומר ואצבעותיו מתרוצצות על המקלדת. "הוא ביקש שתישארי צמודה אליי".
"עד מתי?" אני שומטת את הידית.
"עד שאסיים לעבוד ואוכל לשמרטף עלייך".
אני מושכת בכתפיי ומשתרעת על המיטה. מביטה באיליה שמחבר את הטלפון הנייד שלו למחשב וממשיך להקליד בריכוז.
"הצטרפו אליו ארבעה אנשי עסקים", הוא אומר אבל אני לא יודעת אם הוא מדבר איתי או עם עצמו. "שניים מאיחוד האמירויות, אחד מרוסיה והרביעי מאיטליה".
"לא מפתיע", אני מחבקת את הכרית, "הוא עושה עסקים בכל העולם ואף פעם לא שוהה בשום מקום לבד. הוא אוהב להיות מוקף באנשים, בעיקר כאלה שמתרשמים מהעושר שלו ולא מפסיקים להחמיא לו כמה שהוא מוצלח".
"לסוכנות יש עניין מיוחד בשניים שהגיעו מאיחוד האמירויות", הוא מסובב את המחשב כדי שאראה את התמונות שלהם. "גרגורי מתמודד במכרז לאספקת נשק לחברת האבטחה שלהם ובסוכנות מעוניינים שמישהו אחר יזכה".
"אז שיגישו הצעה טובה יותר", אני מגלגלת את עיניי.
"כאן את נכנסת לתמונה", הוא מחייך אליי את החיוך המרושע שלו. "אנחנו צריכים לדעת מה הסכום שגרגורי הגיש".
"זה לא ברשימת המשימות שלי", אני רוטנת.
"עכשיו זה כן". הוא מסובב את המחשב בחזרה אליו וממשיך להקליד.
"אתה יודע מה הם עושים עכשיו?" אני שואלת. "הם שותים אלכוהול ומסניפים סמים בזמן שהבחורות שגרגורי הביא לכאן מפלרטטות עם האורחים החשובים. עד שנצא מהחדר הוא יהיה אדם אחר. בלתי צפוי ומאוד מסוכן".
"כשאת יודעת מה מצפה לך את יכולה להתכונן בהתאם".
"אי-אפשר להתכונן לטירוף של גרגורי". אני מתהפכת לשכיבה על הצד ומפנה אליו את גבי.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
