פרק 8 חלק ב'
אני מתעטפת בחלוק וחוזרת לחדר השינה. איליה עומד מול החלון ומביט במדשאות.
"מתכנן לנו דרך מילוט כשאסיים את המשימה?"
"לנו?" הוא מגחך. "החדר הזה נראה לי מקום מספיק טוב כדי להשלים בו גם את המשימה השנייה שלי". הוא עוקף אותי ונכנס לחדר הרחצה. אני רוצה לענות לו תשובה שנונה ומרושעת אבל לא מוצאת בכך טעם. עדיף שאתמקד בשלב אחד בכל פעם, ולהבין מה המשימה שלי נמצא ללא ספק בעדיפות הראשונה.
- פספסתם את הפרק הקודם? היכנסו לכאן
אני לוקחת את מברשת השיער ואז נעמדת מול החלון ומברישה את שיערי בעודי בוחנת את החומות שמקיפות את האחוזה. שומרים מפטרלים על המדשאות. חלקם אוחזים ברצועות שמהודקות לקולרים של כלבי פיטבול שחורים. כנראה בריחה מבעד לחומה היא לא אופציה ממש טובה. אלכס, המאבטח האישי שלי, תכנן את הבריחה שלי במשך חודש וחצי, השיג לי מסמכים מזויפים, הבעיר את השריפה באורווה ואפילו דאג לגופה שתענוד את השרשרת. הוא וידא שאשהה בדירות מסתור בחודשים הראשונים, וכל שנדרש ממני היה להישאר מתחת לרדאר. לא הצלחתי לעשות את זה והוא הקריב את חייו למען שמונה השנים שבהן הייתי חופשייה. איך לעזאזל אצליח לברוח בלי אלכס ועם רוצח שכיר שצמוד אליי כל הזמן?
"הכותונת שלך". איליה זורק את הקומבינזון הלבן על המיטה שלי ואני בוהה בגוף המפוסל שניצב מולי. שרירי החזה שלו בוהקים וטיפת מים אחת זולגת מהם אל בטנו ונעצרת בקו תחתוני הבוקסר השחורים שלו. סומק מציף את לחיי כשאני נזכרת איך הוא עינג אותי אתמול בלילה. אני מנערת את ראשי בבלבול כשאני מבינה שאני מפנטזת על גבר שהמטרה שלו היא לחסל אותי.
"אני לא אמורה לפתות אף אחד הלילה". אני מרימה את הקומבניזון וזורקת אותו אל הכורסה. "אני מעדיפה ללבוש משהו נוח יותר". אני מסובבת אליו את גבי, מסירה את החלוק ולובשת תחתונים ואת אחת הגופיות שהניחו עבורו על השידה. כשאני מסתובבת הוא כבר שרוע על המיטה ונועץ את מבטו בתקרה.
"כדאי שנדבר על המשימה שלך", הוא אומר בשקט.
אני מתיישבת על המיטה שלי ומושכת אליי את השמיכה.
"אנחנו צריכים שתשיגי את רשימת השותפים שלו בדרום אפריקה".
"יש לו עסקים בדרום אפריקה?"
"לא סיימתי", איליה משתיק אותי. "אנחנו צריכים גם את רשימת חשבונות הבנק שלו באיי קיימן, כולל הסיסמאות, ואנחנו צריכים את השמות ואת מועדי ההפלגות של האוניות שמבריחות עבורו נשקים".
"זהו?" אני פולטת צחקוק עצבני. "בפעם הקודמת לקח לי ארבע שנים להשיג הרבה פחות ממה שאתה מבקש עכשיו".
"יש לך חודש". הוא עונה ביובש.
"לא אצליח לעשות את זה". אני מנתרת מהמיטה ומתחילה לפסוע בחדר. "אם הוא עדיין שומר את המסמכים הרגישים באותו המקום אז אצטרך לגרום לו לקחת אותי לאחוזה שלו באיטליה, להשיג את הקודים לכספות בחדר השינה שלו ולהספיק לצלם את המסמכים לפני שהוא יתעורר".
"נשמע שאת כבר סגורה על התוכנית".
"יש לו שלוש כספות בחדר השינה", אני ממלמלת ונשכבת על המיטה. "הוא מחליף את הקודים שלהן בכל שבוע ואף פעם לא הייתי בחדר השינה שלו בלעדיו. באמת שאין לי מושג איך אתם חושבים שאצליח לעשות את זה".
"אמרו לי שאת הטובה ביותר". הוא מתרומם ללחוץ על מתג האור והחדר מחשיך.
הלב שלי הולם בפראות ואני לא מצליחה להרגיע את עצמי כדי לתכנן את המהלכים הבאים.
"ראית איך הוא גזז לבחורה המסכנה את השיער?" אני לוחשת.
"היא ידעה למה היא נכנסת".
"היא רק ילדה", אני מסננת בכעס. "אני לא חושבת שהיא אפילו בת עשרים".
"ובת כמה את היית?" הוא מגחך.
"צעירה ממנה", אני נאנחת. "אבל לא נאלצתי להתמודד עם מכשול בדמות ברבור שהגיח מהקבר".
"אני בטוח ששמת לב שהיא לא משחקת משחק".
"מה זאת אומרת?"
"היא באמת התאהבה בגבר שלך".
"הוא לא הגבר שלי", אני מתחלחלת. "ואני לא מאמינה שנערת פיתוי מקצועית, או אפילו סתם בחורה אקראית, באמת מסוגלת להתאהב בו".
"אל תהיי תמימה ואל תמעיטי בסיכון שהיא מהווה עבורנו".
"אבל... אבל היא נערת פיתוי מקצועית של הסוכנות. יש לנו אינטרס משותף".
"הם עשו טעות כששלחו אותה. כנראה שהיא לא הייתה מוכנה. היא התאהבה בו ועד שהגעת זכתה להיות התחליף המועדף על גרגורי. היא מבולבלת ומיואשת ומאוד מסוכנת".
"היא יודעת עלינו?"
"מה את חושבת?"
"שיט". אני קמה ונועלת את הדלת. "כמובן שהיא יודעת עלינו. אשת הקשר שלה בטוח כבר תדרכה אותה לסייע לנו. אבל אם המצב הוא כפי שאתה מתאר אז אנחנו בבעיה".
"אני אפטר מהבעיה." הוא מתהפך לשכב על בטנו.
"לא, איליה". אני ממהרת אל המיטה שלו ומתיישבת בקצה המזרן. "אני לא מוכנה לשאת על המצפון שלי קורבנות תמימים נוספים. אני אתמודד איתה".
"קיבלתי אור ירוק מהסוכנות להיפטר ממנה".
"זו פקודה שלהם או בקשה שלך?"
"זו לא פקודה", הוא עונה בחוסר סבלנות.
"אז בבקשה, תן לי להתמודד איתה. אם לא אצליח תעשה את מה שאתה צריך לעשות". אני חוזרת למיטה שלי ומתכסה בשמיכה.
הוא לא משיב לי בחיוב אבל גם לא מסרב. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הבחורה האומללה ולא מצליחה להבין איך לעזאזל היא התאהבה באדם האלים והאכזרי הזה. אני מתהפכת על בטני ואז שוב על גבי, מסיטה את השמיכה וקמה כדי לפתוח את החלון. אני נשכבת בחזרה ומתהפכת שוב על בטני.
"תירגעי", פוקד עליי הקול המחוספס.
"אני לא מצליחה", אני זורקת את השמיכה לרצפה ורוטנת.
"את סתם מלחיצה את עצמך. בינתיים היית מצוינת".
"אני לא מלחיצה את עצמי. אתה מלחיץ אותי". אני מתיישבת ונאנחת. "ועכשיו אני כל כך לחוצה שאין מצב שאצליח להירדם". אני יוצאת מהמיטה, מתקרבת למיטתו, ואז, בלי לחשוב על ההשלכות של המעשים שלי, מרימה את השמיכה שלו ונשכבת לידו.
"מה את חושבת שאת עושה? עופי למיטה שלך!" איליה נשען על מרפקו וגם מתוך החשיכה אני מצליחה לראות את הקרחונים שלו בוהקים אליי בזעם.
אני נשכבת על הצד בגבי אליו, מושכת את הזרוע שלו וכורכת אותה סביב בטני.
אני מרגישה את גופו נע ומתחיל להתרומם מהמיטה.
"לא". אני נועצת את ציפורניי בזרוע שלו. "אם באמת היית אחי הגדול אז היית מנחם אותי כשאני כל כך מוטרדת".
"אני לא מתכוון להמשיך בהצגה הדפוקה הזאת כשאנחנו לבד", הוא עונה בקשיחות אך להפתעתי לא מזיז את הזרוע שלו.
"אני צריכה שתמשיך קצת את ההצגה", אני מתפלשת בתוך הגוף המוצק שלו, "אז תדמיין שאתה עדיין האח הגדול והמגונן שלי ותנחם אותי. רק לכמה דקות..." אני מפהקת ומחליקה מעט למטה. הירכיים שלי מתחככות בשלו והישבן שלי מתמקם בדיוק במקום שבו אני מרגישה אותו מתקשח. אני מפסיקה לזוז אבל הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו ואני חשה עקצוצים נעימים בין רגליי.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, מזכירה לעצמי שאני לא אמורה להתנחם במגע שלו, שהגוף שצמוד אליי שייך לגבר שמשתמש בי כדי להשלים את המשימה שלו ואז יחסל אותי בלי לחוש ייסורי מצפון. הישבן שלי זז מעט ימינה ואז שמאלה וכשאני חשה כיצד הזקפה שלו מגיבה אליי כבר לא מעניין אותי כלום מלבד הצורך העז להרגיע את הגוף המיוסר שלי.
"תפסיקי לזוז". איליה לופת את האגן שלי וגניחה חלושה נמלטת מפי. במקום להרחיק אותי הוא רק מהדק את הישבן שלי לזקפה שלו ואני מרגישה את החמימות בין רגליי מתלהטת. אני מודעת לכך שהוא לא צפוי ובכל רגע יכול לסלק אותי מהמיטה שלו ומחליטה שאין טעם לתכנן את המהלכים הבאים ופשוט מניחה לגוף שלי להוביל. אני מזיזה את האגן בזהירות ומרגישה את הזקפה שלו נרעדת. אני מושכת את הזרוע שלו ומשחילה את כף ידו מתחת לחולצה שלי, מצמידה אותה לבטני. אצבעותיו נפרשות כמניפה, מלטפות את בטני ואז עולות כלפי מעלה וננעלות על השד שלי.
גניחה חזקה יותר בוקעת מגרוני והוא משתמש בידו השנייה כדי לחסום את פי.
"לוליטה..." הוא לוחש בצרידות. "אם החלטת לשחק כדאי שתשמרי על שקט".
אני מהנהנת והוא מסיר את היד שלו מפי. אני מתפתלת, מרימה את זרועותיי ומסירה את הגופייה שלי. עכשיו הגב שלי צמוד לפלטת הפלדה של הבטן שלו והלהט בין רגליי מתעצם. הוא מסיט את שיערי בסנטרו והשפתיים שלו נצמדות אל צווארי. אני גונחת חרש ונושכת את שפתיי כשהאצבעות שלו נסגרות על הפטמה שלי.
"זה מנחם אותך?" הוא שואל בצרידות וצובט לי את הפטמה הרגישה.
"אממ..." אני מנחיתה את הישבן שלי על הזקפה שלו, משתוקקת שהוא ירגיע את השריפה שמתחוללת בתוכי.
"תמשיכי לשמור על שקט". הפקודה שלו שקטה והיד שלו מתמקמת מעל התחתונים שלי. הוא מחליק אותה על הבד הלח ואני מרגישה כיצד הנשימות שלו נעשות כבדות. אצבע אחת מסיטה את הגומי של התחתונים ומלטפת את נקודת הליבה שלי. אני פותחת את פי ושואפת אוויר בחדות, האצבע שלו חודרת לתוכי ומתקמרת והפעם אני חוסמת את פי כדי להחניק את זעקת העונג.
בזמן שיד אחת שלו מעסה לי את השד, האצבעות של השנייה מענגות אותי מבפנים ומבחוץ. הגוף שלי נתון לשליטתו הבלעדית וזה בדיוק מה שאני רוצה וצריכה. השיניים שלו נוגסות בעדינות בכתפי ואני מניפה את זרועי לאחור, לופתת את העורף שלו וממקמת את היד השנייה מעל אצבעותיו שמענגות אותי בין הרגליים. אני מרגישה כיצד השריפה מתפשטת ואני כבר לא מצליחה לשלוט בקולות שבוקעים מגרוני.
"ששש..." הוא לוחש ואני טומנת את ראשי בכרית ומחניקה את הזעקה בדיוק כשהגוף שלי חווה סדרת פיצוצים שמרעידים את כולי. הוא ממשיך לסובב את האצבע בתוכי עד שהירכיים שלי מפסיקות לפרכס ואז נושק לכתפי ושולף את האצבע החוצה.
אני נשכבת על בטני, מחבקת את הכרית ומתנשפת. כשאני מצליחה להסדיר את הנשימה אני מסתובבת ורואה שהוא שוכב על הצד ומביט בי.
"איליה", אני נצמדת אליו ואוחזת בראשו. העיניים שלי נעולות בקרחונים שלו אך הן לא משדרות לי את הקיפאון הרגיל שלהן. "אני רוצה יותר". החזה שלי מתחכך בשלו ואני מרגישה את הנשימות החמות שלו מרפרפות על שפתיי.
הוא לא מגיב.
"אני רוצה שתשכב איתי. אני צריכה לדעת שגזלת ממנו את מה שהוא מאמין ששייך רק לו".
האצבעות שלו נכרכות סביב השיער שלי והוא מושך את ראשי לאחור. הוא מסניף את הצוואר שלי ואז מתנתק ממני ונשכב על בטנו.
"אני לא אזיין אותך כנקמה", הוא עונה בקרירות.
"אז תעשה את זה כי אתה חושק בי". אני מניחה את כף ידי על גבו. "כי למרות שאני לא מבינה למה, הגוף שלי משתוקק שתעשה את זה".
"זה לא יקרה", הוא מסרב ביובש. "ועכשיו תעופי למיטה שלך".
"לא", אני נאנחת באכזבה ונשכבת על בטני. "אני יודעת שזה חולני ושאין בזה שום היגיון, אבל כשאתה קרוב אליי אני מרגישה בטוחה".
הוא לא מגיב ואני עוצמת את עיניי. מפתיע אותי לגלות שלאורגזמה החזקה שהגוף שלי חווה יש השפעה דומה לשתיית אלכוהול. המחשבות כבר לא מעיקות עליי והגוף שלי שרוי במין תחושת ריחוף נעימה.
"למה נעלת את הדלת?" הוא שואל ואני ממצמצת בתשישות.
"כי גרגורי אף פעם לא הרשה לי לעשות את זה. הוא דרש לדעת שאני זמינה עבורו בכל שעות היממה". אני חוסמת את הפיהוק בכרית. "לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שהוא עומד ליד המיטה שלי ומביט בי". אני מסתובבת בכבדות ומתקרבת אליו. לא יוצרת מגע אך מספיק קרובה כדי להרגיש את חום גופו.
"קתרינה, אל תשכחי את המקום שלך בהצגה הזאת", הוא נוזף בי. "את חייבת לשחק את תפקיד הברבור שלו".
"אני לא שוכחת", אני ממלמלת.
"את שייכת לו", הוא אומר כאילו שהוא משכנע את עצמו.
"איליה, זה ממש מוזר, אבל הלילה הרגשתי שאני שייכת לך". אני מניחה את כף ידי על הכתף שלו ונכנעת לערפילי השינה.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
