דוגמה קיצונית לפיצול שבין אדם ליצרו היא הפורנוגרפיה: גברים רבים מבינים את הפסול הערכי שבתעשייה הזו, ובכל זאת מוצאים את עצמם צופים במן מעגל שמגביר תחושות של אשמה ונחיתות מול היצר המיני. במלחמה שגבר כזה מנהל עם עצמו הוא יכול להיות שיפוטי ומאוים מיצריות ומיניות מצד אחד, ומצד שני כשהיצר מתעורר בו הוא ירגיש כאילו שהוא אחוז דיבוק, אפילו מכור. כך המעגל ממשיך ומתחזק, כאשר עונג גדול הופך להיות מקושר לאובדן שליטה ולתחושה של דחייה עצמית.
בסדנה לחינוך מיני שהעברתי באחת הישיבות התיכוניות, אמרו לי התלמידים שקיבלו עצה להתמודדות עם היצר ולהימנעות מאוננות (שאסורה על פי ההלכה): "בפעם הבאה שתעשו את זה, תסתכלו על הפנים שלכם במראה. כל כך תיגעלו מהפרצוף שלכם שיותר לא תרצו לעשות את זה בחיים".
בעיניי זו הדרכה הרסנית מאוד. לא יכולתי שלא לחשוב על איזו עמדה מוגבלת ומצומצמת משפט כזה יכול לעצב. איך אפשר בכלל לדבר על עונג, בריאות ומיניות בריאה בין בני זוג, כשמגיל הנעורים נצרב בתודעה כזה שיפוט מבייש של אובדן שליטה? איך אפשר להתמסר אם אני עסוק באיך אני נראה תוך כדי? העצה הזו בעצם נובעת מאותה עמדה שרואה ביצר המיני סכנה אמיתית לאיבוד צלם אנוש.
אגב, למרות שציפיתי שאנשים שהגיעו מחינוך שמרני ודתי יפגינו יותר את התחושות האלו, בסדנאות לחינוך מיני שהעברתי הופתעתי לגלות שהם לא היחידים. להרבה מאוד נערים וגברים מרקעים שונים יש מכנה משותף רחב: אף אחד לא אפשר להם לפתח עמדה חיובית ובריאה כלפי המיניות שלהם, ומבחינתם ברגע שהיצר המיני נוכח במלואו בתוכם, הם כבר לא שם.
פרדוקס המיניות הגברית: ריחוק במקום חיבור
מהתפיסה הזו, שלא מעט גברים נמצאים בה, נובעות המון התנהגויות לא בריאות, ביניהן התפיסה שכל מגע שמעורר מינית חייב להיגמר בסיפוק מיני, או ששימוש בכיבושים מיניים הוא הכרחי כדי להרגיש גברי יותר. התנהגויות לא בריאות נוספות שמתקשרות לתפיסה הזאת כוללות בתוכן אשמה או בושה על הייצריות עצמה, חרדת ביצוע ושפיכה מוקדמת.
הפרדוקס הוא שככל שהגבר "מאבד מעצמו" יותר כשמתעורר בו היצר המיני (וזה לא משנה אם הוא נהפך לאגרסיבי ותובעני כלפי האישה או שהוא נהפך למכווץ וחרד), מתחילה להיווצר ביחסים שלו תחושה של ריחוק במקום חיבור. האישה שאתו מרגישה את חוסר הנוכחות שלו כשהיצר מתעורר, ובהמשך היא עלולה אף לחוש פחות ופחות ביטחון לגשת אל היצר המיני שלה בנוכחותו, ולהתחבר בעצמה אל העונג שלה. החוויה המינית בכלל הופכת לפחות בטוחה, ועלולה להיווצר התנהגות מרצה שבה היחסים מצטמצמים לכדי חוויה שטחית, וממוקדים בלהביא את הגבר לסיפוק.
לעיתים יתעוררו גם תחושות של ריחוק וחוסר חשק של האישה בכל סוג של מגע, גם מגע תמים לכאורה, מתוך החשש שהיא תהיה חייבת לדאוג לכך שהגבר שאיתה יגיע לסיפוק. דינמיקה כזו לאורך זמן יכולה לצבור תחושות של תסכול וניכור בין בני הזוג. במצב כזה הסבירות ליחסים מיניים מהנים, שמחים ומשוחררים קטנה עוד יותר, גם אם השניים הם חברים מאוד טובים ומנהלים מערכת יחסים אוהבת.
פורקן שנובע מתוך כאב
גם בשנים שלפני הקשר הזוגי אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של מגע מיני של גברים: הראשון נובע מדחף של עוררות מינית, מהצורך הטבעי של הגוף ומהעונג שנובע מהמעשה עצמו. השני הוא המעשה המיני ששורשיו אינם נמצאים במיניות, אלא בכאב רגשי שבו הפורקן המיני משמש כמשכך כאבים.
נערים וגברים רבים משתמשים במיניות ובפורקן המיני מתוך פגיעות עמוקה ובריחה מכאב ומפחדים. הפנייה למעשה המיני מחזקת עוד יותר את מעגל העונג-כאב-אשמה ואת תפיסת המיניות כתחליף זול למי שאני באמת, כי מיד אחרי חווית השיא מגיעה תחושת ריקנות עמוקה, והכאב שהיה שם קודם מורגש ביתר שאת.
הקשר הזה בין קושי לחוות כאב רגשי מתוך נוכחות, שמשתמש בהנאה המינית כמו בכל התמכרות כסם מאלחש, יכול מצד אחד להעצים את חוסר הנוכחות של הגבר במהלך האקט המיני, מאחר שהאורגזמה הופכת לכלי לפורקן ולא ככלי לחיבור. מנגד, מודעות למנגנון הזה יכולה להפוך את חווית האורגזמה לחוויה מרפאת ומחברת.
הרגעים שאחרי האורגזמה הם רגעים של מפגש חשוף עם חלקים עדינים. הרבה כאב ותחושות מודחקות נשמעים חזק וברור יותר ברגעים שאחרי האורגזמה. אם מתבוננים בהם בתשומת לב, יכולה לעלות הזדמנות לריפוי. זאת הזדמנות לבדוק את היחסים שלי עם עצמי, עם העונג שלי, איך אני מרגיש כלפיו, מה עולה בי כשאני חשוף כל כך.
באופן זה, האורגזמה הגברית יכולה לעבור מחוויה של ניכור או אובדן שליטה לחוויה של חיבור עמוק של הגבר עם עצמו ועם בת הזוג שלו. אך כדי לעשות זאת על הגבר להוכיח נכונות לקבל חמלה ואהבה ממי שאיתו בזמן שהוא נחשף, ולהיות בקשר עם חווית ההרפיה ועם הכאב שעולה בו כשהוא מתרוקן. כל זה קורה במהלך הדקות הקצרות או הארוכות עד לאורגזמה.
רק כשגברים יאמצו את היצר וכשתהיה בהם אהבה עמוקה ונאמנות למי שהם, בלי השוואה ודרישה להתאמה לשום מודל חיצוני, דתי או תרבותי, תתחיל להירקם מערכת יחסים של כבוד וחיבור בין הגבר לכוח מאוד חזק ועוצמתי שמתחולל בתוכו. כשגברים יתחילו לראות יופי ואור במיניות של עצמם, כשהם יחוו את העונג והעוצמה שלהם כמתנה שהם יכולים ורוצים לתת לבת הזוג שלהם, הם יתחילו לצאת מתודעת הרעב המיני. הם לא יהיו חייבים ונמהרים להשיג שום דבר. יתפנה להם מקום לעונג ולאהבה כמו שהם עולים ברגע נתון. בלי אג'נדה מוקדמת, בלי חוסר סבלנות ותסכול.
במצב כזה, כשאדם מוקיר את היצר שלו ולא נלחם בו, באותו אופן שהוא מכבד וקשוב לחלקים אחרים בתוכו, משהו במערכת הפנימית שלו נרגע. מגיעה בהירות ואיתה גם חופש פנימי. הגבר מתחיל לעשות אהבה ולא מלחמה, והמסע הופך להיות הדבר, עונג מבורך שמתרחש בתוך מגע הדדי, מקודש ומחובר.
אליעוז ברקוביץ' הוא מנחה ומדריך קבוצות ויחידים למיניות בריאה ומחוברת. פסיכולוג ארגוני, יועץ לפיתוח מנהיגות בצה"ל
